מחשבות על בראשית

בראשית קיימת המחשבה,

והמחשבה אינסוף היא,

וחיי המחשבה הם אור האני.

תמלא המחשבה המאירה

את חשכת האני שלי.[1]

 

בשיחות עם הורים שמתלבטים לגבי רישום ילדם לגני ולדורף עולה פעמים רבות השאלה: "איך הוא יתאים את עצמו לעולם, אם הוא לא לומד כאן שום דבר חוץ מאשר לשחק באצטרובלים וביריעות בד? הוא לא לומד לחשוב או לדבר!"

התהייה מובנת, הרי העולם נברא בדיבור, והתרבות שלנו נוטה לראות במחשבה ובדיבור את היסוד לכל הקיום האנושי. גם האנתרופוסופיה מתייחסת לבריאה בדיבור, אך מעלה את האפשרות ש"המחשבה הקוסמית" האינסופית התקיימה עוד הרבה לפני היישום שלה בחומר.

תקתוק השגרה

כאשר נברא בביתנו אדם קטנטן, אנחנו מאחלים לו את כל הטוב שבעולם ומאיצים בו לדבר ולחשוב. עקרונית הכוונה כמובן טובה, אבל מכיוון שעל פי פסיכולוגים התפתחותיים כגון פיאז'ה,[2] וכן על פי האנתרופוסופיה[3] הבסיס לחשיבה הוא ההתנסות החושית של הילד, עלינו לאפשר לו מפגש חושי עם העולם שאליו הגיע.

האנתרופוסופיה מתייחסת ל-12 חושים אצל האדם ומחלקת אותם לחושים בסיסיים, אמצעיים וגבוהים, כאשר שניים מן הגבוהים הם החוש לשפה והחוש לחשיבה – אשר מתפתח בעקבותיה. היום כנראה היינו מכנים אותם "יכולת קוגניטיבית".

"תפקיד החינוך הוא ללמד את הילד לחשוב, ולא ללמדו מה לחשוב", היא אחת האמירות הידועות של ג'ון דיואי, מחשובי ההוגים בחינוך במאה ה-20. אינני יודעת אם דיואי הכיר את האנתרופוסופיה, אולם ברור שגם הוא הבין שחשיבה נבראת מתוך התנסות מגוונת. הוא ציין שחשיבה עצמאית ואף מוסרית תתרחש רק אם הילדה תתנסה בהתנסויות שונות ותחווה את התוצאות; היא תלמד להתנהג באופן שמביא בחשבון את רגשותיו של האחר, רק אם תבדוק באופן אקטיבי את מעשייה ואת השפעתם. לפי דיואי, החשיבה של הילד מתפתחת כשהוא מתנסה בפעילות כלשהי ואינו מצליח בה או אינו מבין דבר מה. מצב עניינים זה מביא אותו לחוסר נחת ולתסכול שיוצרים הפרעה ב"תקתוק השגרה". זו מצדה תפעיל חשיבה וניסיון להבין. לכן, אומר דיואי, מטרתו של החינוך הוא לספק את התנאים ההולמים לחשיבה.[4]

אבא הלך לעבודה

בחינוך הקונבנציונלי, מתוך אמונה שהמוח הצעיר נוח לעיצוב ולקליטת רשמים, הנטייה היא להורות לילדים חשיבה מושגית מן הגיל הצעיר ביותר. בפועל, בעיקר בגלל אילוצי מקום וזמן, הגננות מקנות מושגים מופשטים בעזרת תמונות והסברים מילוליים. כתוצאה, לומדים הילדים בעיקר "מה לחשוב". לדוגמא, בל"ג בעומר, מראות הגננות לילדים תמונות מנוילנות של חץ וקשת ואומרות שנעים לשלוח את החץ, ואף מדגימות את התנועה. לילדים אין אפשרות להתנסות בירי החץ מפאת השמירה על הבטיחות, וכך חושבים הילדים שנעים לשלוח חץ, מבלי שהתנסו בכך. באותו אופן ניתן להקנות צורות חשיבה מגדריות על ידי סיפורים אודות אבא שהולך לעבודה ואמא שמבשלת במטבח, או צורות חשיבה גזעניות על ידי הצגת סטריאוטיפים. כלומר, ניתן ללמד את הילדים מה לחשוב, בעזרת מושגים מופשטים.

בגן ולדורף בונים הילדים בתים, טירות, חלליות, בתי חולים – והכול מחומרים גולמיים. כלומר, אם בגן רגיל ישנה "פינת רופא" (לצערי, זו לעולם אינה מכוּנה "פינת רופאה") ובה סטטוסקופ מפלסטיק, מדחום מפלסטיק וכו', הרי שבגן ולדורף מסגרת עץ ופרגוד יהפכו לחדר הרופא, שולחן הפוך יהיה מיטת הטיפולים, מקל יהיה מד-חום ומספר צדפים יהיו התרופות. הילדים משקיעים חשיבה ותכנון במשחק: איך נבנה את המיטה? מה נראה כמו תרופה? במהלך משחק כזה שבו צפיתי כמלווה, אספו הילדים עלים ונתנו "מספר" לכל אחד מן ה"חולים" שחיכו בתור.

המשחק מזמן גם שאלות חברתיות: מה לעשות כשמישהו אינו מחכה לתורו? האם מותר להרים את החולצה של הנבדק? ומה עם השמלה של הנבדקת? הילדים נאלצים להתלבט בבעיות ולהציע פתרונות.

מתמטיקה שימושית

הורים אשר מתלבטים בנוגע לכניסת ילדתם לגן ולדורף אינם חוששים רק מהיעדר חינוך חברתי, אלא בעיקר מכך שהיא לא תצליח מאוחר יותר בלימודי מדעים וטכנולוגיה ולכן תיעצר השתלבותה במדינת ההיי-טק. אך גן ולדורף בהחלט מזמן התנסות מדעית-מעשית. כאשר, למשל, מחליטים הילדים לבנות טבון בחצר, הם נדרשים לתכנן כיצד להכין את הלבנים מבוץ ומחמר, ובהחלט מקבלים מושגים על "חוזק חומרים". הם מגלים שעדיפות לבנים מרובעות ולא עגולות ונאבקים בכוח הכבידה כשהם סוחבים אותן. ספירת הלבנים שבקיר הימני צריכה להיות זהה לזו שבקיר השמאלי – והרי לנו גם מתמטיקה שימושית.

לעומת זאת, בגן הרגיל נמצא "חצר גרוטאות" שבה יש מחשב מקולקל, ולידו מדפסת שכבר נשפך עליה חול, וכך אמורים הילדים לפתח את המשחק הסוציו-דרמטי (משחק חברתי אשר ממחיז אירועים שונים בחיי הילדים). סוג החשיבה שמעודד החינוך הרגיל עלול להיות מאד טכני ולמנוע את התפתחות היצירה והדמיון. בניגוד לפאזלים, דומינו ומשחקים אחרים המכונים "דידקטיים" – מאפשרים משחקיהם העצמאיים של הילדים בגני ולדורף מגוון רב יותר של התנסויות אנושיות ומדעיות וניסוח חוקים חברתיים ומוסריים שקשורים בהם.

לעיתים עומדים ההורים נבוכים מול אמירות של הגננים בוולדורף שטוענים על ילדם שהוא "מאוד בראש". מבחינת ההורים, הילד, שמדבר נהדר ומגלגל בדעתו אפשרויות שונות ורבות, יגדל להיות אדם אינטליגנטי ומוצלח. אבל הגננים רואים כיצד במקום להתנסות הילד יושב ושוקל ומתכנן, ועד שהוא מגיע לעשייה, חבריו עברו כבר למשחק הבא.

הלמידה האקטיבית היא קריטית להישרדותו של ילדנו בעולם המשתנה במהירות. העתיד הצפון לכולנו הוא מגוון ביותר ודורש פיתוח כוחות חשיבה חיה למען גילוי עולמות תוכן חדשים. דווקא ההתנסות נטולת ההכוונה שבגני ולדורף, מאפשרת את החסינות הנפשית ואת היכולת המחשבתית שנדרשות להתמודדות עם הבלתי נודע.

וגם לנו, המבוגרים, מומלץ לתרגל את סוג המחשבה שעליה מדבר שטיינר במדיטציה שהבאתי בתחילת המאמר. מחשבה זו היא רחבה הרבה יותר מזו הנדרשת בפתרון שאלות בחשבון – היא זו אשר כוננה את היקום כולו, ועלינו לאפשר לה להאיר את פנימיותנו באור של חיים.

[1] שטיינר, ר., מדיטציות ואמרות התבוננות, תרגום אלישע אבשלום, הוצאת תלתן, 2000, עמ' 10.

[2] פליבל, ג'והן ה., הפסיכולוגיה ההתפתחותית של ז'אן פיאז'ה, הוצאת אוצר המורה, 1971.

[3] Steiner R. The Kingdom of Childhood, Schmidt Number: S-5866 Rudolf Steiner  Archive &e. Lib, LECTURE 2, 13th August, 1924.

[4] ענת רימון-אור, ויוסי ארגמן, מחשבה מתקתקת: ג'ון דיואי: עקרונות מרכזיים בתורתו ומחשבה מחודשת עליהם, הוצאת פרדס, 2017.