פסטיבל אביב - קמפינג משפחות ברוח האנתרופוסופיה >>> לפרטים
מי ישמור על ילדי הגן?

מי ישמור על ילדי הגן?

כשרוחות המלחמה נושפות בעורפנו נדרשת מירי מתתיה לשאלה המתבקשת: אך לשמור על הילדים מפני האלימות של המבוגרים? כשמציאות של מלחמה והשרדות נשזרים יחד עם משחקי הדימיון אנחנו נדרשים לקחת אחריות

בני הבכור גדל באירופה. לא קניתי לו רובה צעצוע, אבל מידי פעם הוא עשה "פיו-פיו" עם חבריו כשהם אוחזים במקלות ומנפנפים בהם במרץ. כשהגענו לישראל לחופשה, הוא ראה חייל עם רובה ושאל אותי: "אמא, למה יש לו מקדחה?" שמחתי שהצלחתי, לפחות לכמה שנים, לגונן עליו בפני המציאות הישראלית.

אז זהו, שכעת, בישראל, לא ניתן להגן על ילדינו מפני המלחמה והרובים והטרור. כולנו חשנו חשופים בקיץ הזה. הורים ומחנכים רבים חזרו על אותה השאלה: איך לשמור עליהם? האם להסתיר מידע? האם לשתף? כמה? למה? ואם האחים הגדולים מדברים? ואם השכנים מתארים? מה עושים? איך הילדים עצמם מתמודדים?

המשחק הוא הדרך שבה צוציק מעבד את המידע שמגיע אליו מן העולם ורוכש מיומנויות כיצד לפעול. אין להכחיש – היינו מעדיפים שהוא ישחק בהקמת רפת אורגנית, או שיקים ביקתה בלב יער עם שיחי אוכמניות, אבל ילדנו חייב למצוא דרך דרמטית להחיות את התכנים שהוא אכן נפגש בהם.

המחנכים סיפרו איך המלחמה היתה נוכחת במשחק של הילדים, מכיוון שהיא התחילה לאחר המונדיאל, הילדים שילבו בין ההתרגשות של משחקי הכדורגל והמתח של המלחמה. הם השמיעו קולות אזעקה וקראו: "אזעקה אזעקה! רוצו לגרמניה! רוצו לארגנטינה!" והסתתרו בתוך מבנה בחצר עד שהאזעקה תיגמר. אחד הילדים עלה על המבנה כש"משקפת" בידיו וצפה ביירוט. הוא הודיע לחברים מתי אפשר לצאת מהמקלט. ילדים חפרו מנהרות, או הכינו כלי נשק מתוחכמים כדי להרוס את המנהרות, הם נלחמו בעוז ובאומץ וניצחו את האויבים...

אם ברצוננו שהילדים יגדלו בסביבה תומכת ובריאה עליהם לחוש את המחשבות החיוביות שלנו. השאלה היא איך

גננות ששוחחתי איתן, סיפרו שהן  כן אפשרו משחק של מלחמה וניצחון, אך ניסו להפנות את האנרגיות למקומות חיוביים יותר. כמו: "בואו נניח את הרובים בצד, ונגן על הכבשים והפרות בלעדיהם... נכניס אותן לרפת ולדיר". עם זאת הן הדגישו כי הן ניסו מאוד לחזק את המעגל והסיפור-כדי שהללו יהוו מקור השראה למשחק עשיר ומשמח שיחליף את המציאות המורכבת.

מצער אותנו לחשוב שילדינו חיים בעולם כזה ובתקופה שכזו. אנחנו כל כך רצינו להיות בניו-זילנד... או בקנדה...הרי אנחנו אוהדים של הגישה האנתרופוסופית, אנחנו חושבים שיש טעם ומשמעות לקיומו של האדם – כל אדם – בלי הבדל דת גזע ומין. אנחנו מאמינים שילדינו צריכים להתחנך באווירה שקטה ורגועה, בהוויה חלומית... והנה החלום נסדק ומפלצות חודרות והופכות אותו לסיוט.

קודם כל, חשובים לנו הבטחון והבריאות והשלמות הגופנית שלנו ושל ילדינו. נעשה הכל על מנת שלא ניפגע. אבל לאחר ההגעה למחוז מבטחים, חשובה לנו הבריאות הנפשית של הילדים וגם... המוסריות שלהם. איזה בני אדם הם יגדלו להיות לאחר ששמעו על זוועות המלחמה? איך יתנהגו כלפי חבריהם לאחר ששמעו אמירות גזעניות מכל מיני סוגים? האם הם יהיו קשוחים ואטומים לסבל, או חרדתיים ושבריריים?

אחריות הורית

הרבה מאד מומחים התייחסו לשאלות כיצד להעסיק ילדים בממ"ד או בבית ומה לומר להם על המלחמה. הורים חזרו למשחקי קופסא ולשיחות הסבר כאלו ואחרות. יש בכך טעם רב תוך כדי ההתמודדות, אך אני רוצה להוסיף לכך עוד רבדים: רובד של ניהול ורובד של מנהיגות.

ציור של האמן דודו מליניאק "על הגשר שבין החיה לעל אדם"

דודו מליניאק | "על הגשר שבין החיה לעל אדם"

רובד של ניהול, זהו בעצם ניהול המידע שמגיע אל צוציק.כמו פעמים רבות במדור זה, אני יותר ממליצה על מניעה מאשר על התמודדות לאחר שהטעות כבר נעשתה. לכן, מותר ואף רצוי למנוע מהילד מידע שהוא אינו מסוגל להתמודד עימו. כאשר הילד צעיר (עד גיל ביה"ס) אני יכולה להצליח בסינון רוב המידע שמגיע אליו. אפשר להחליט כמה זמן הטלויזיה תהיה פתוחה- אם בכלל, באיזה שעות ועבור אילו תכנים. ניתן לבחור האם לפתוח את הרדיו ברכב כדי לשמוע חדשות או תוכניות שמושמעות בהן התרעות על אזעקות. גם בתום המלחמה, אוכל לבחור האם יראה תמונות מחרידות משלל האירועים במזרח התיכון.

ניתן לנהל את הילדים הגדולים יותר, ולומר להם: "אני מבטיח לשוחח איתך על מה ששאלת, אבל לא כרגע...נדבר בתשע בערב?" ולחכות שצוציק יילך לישון.

ניתן לנהל (קצת אסרטיביות לא תזיק!) שכנים וחברים שמגיעים אלינו בפאניקה וחולקים מידע חדש ומפחיד ולהגיד: "אני לא יכול לדבר כרגע...אתקשר אליך אחר כך".

ניתן, וזה הכי קשה,לעצור בעצמי ולא לחלוק עם ילדי את הביקורת על עולם המבוגרים והאופן שבו הוא מתנהל. לא סתם ילדים אוהבים שיחות בסגנון: "אבא שלי הכי חזק!" על מנת שילד יחוש בטוח בחייו בגופו ובנפשו, עליו להאמין שהמבוגרים שסביבו מחלטים החלטות נבונות ושקולות. שהם חזקים. אין צורך לשוחח בסביבתו ולהביע דעות על הצבא, הממשלה, העיריה, מערכת החינוך ועוד. הוא כן מבין. הוא מבין היטב את שפת הגוף שלנו ואת הלך רוחינו. הוא מזהה בוז, זילזול, כעס, עלבון. נביע את מחשבותנו ודעותינו, אבל לא בנוכחות הילד. הילד מחקה את התנהגותנו, את מצב הרוח שלנו ואת נפשנו. ניתן לו דוגמא בריאה וטובה.

איזה בני אדם יגדלו להיות ילדינו לאחר ששמעו על זוועות המלחמה? איך יתנהגו כלפי חבריהם לאחר ששמעו אמירות גזעניות?

לוקחים את המושכות לידיים

הרובד השני שבעזרתו נתמודד עם המציאות המטורפת, הוא רובד המנהיגות. כל אחד מאיתנו הוא המנהיג של חייו, הוא בוחר כיצד לנהוג. כל אחד בוחר האם לחיות את חייו כאדם מוסרי או לא, וזו הרי השאלה המרכזית שלנו כבני אדם. מאמרים פילוסופיים רבים נכתבו על הנושא, מהו מוסר, ואין לי שום יומרות להכנס לכך. אך בהיותינו המנהיגים של משפחותינו, אנחנו יכולים לבחור האם להיות קורבן של הנסיבות או לנהל את חיינו באופן שמעצים אותנו ואת ילדינו.

ילדים חשים בזיוף, ברצון להרע, בשנאה, בתחמנות, באלימות. אומר שטיינר: " ילד שמחנכיו מלאים באמת פנימית, ילמד לדבר באופן כזה, שהתנועה של נשימה פנימה והחוצה תהיה כזו שמחזקת את כל הוויתו" (מתוך הרצאה מספר 6 אודות הליכה דיבור וחשיבה, אוגוסט 1923). שטיינר משווה בין תהליך השאיפה והנשימה, לאופן שבו הילד "שואף" את הסביבה לקרבו ומבטא לאחר מכן את מה שלמד. לטענתו, בסביבה שבה רווחים הרגשות השליליים, הילד לא ילמד לעשות באופן נכון את ההתמרות (מטאמורפוזות) הללו מחומר אחד: חמצן, לחומר אחר: חומצה פחמתית. ילדינו יסבול ממחלות בכלי הנשימה ומפגיעה בהתפתחות הדיבור.

לכן, אם ברצוננו שהילדים יגדלו בסביבה תומכת ובריאה עליהם לחוש את המחשבות החיוביות שלנו. השאלה היא איך, לא תמיד מחשבותינו והתנהגותינו הם חיוביים. אבל אנחנו ננסה לחוש באמת וגם לתת לצוציק, הרגשה של בטחון והגנה. נגיד למשל: "אני עצובה שהשכן שלנו עכשיו בבית-חולים כי הוא נפגע במלחמה. אני מקווה שהוא בקרוב יבריא. רוצה לעזור לי לאפות עבורו עוגיות?" כלומר: נבטא רגש אמיתי, ונציע פעילות שמראה שליטה.

אם אין לילדינו שאלות – אין צורך להעלות אותן, כדאי להתייחס למה שהילד מבקש. אם הוא ישאל: למה יש אזעקה? נסביר בכנות ובקצרה, בלי להתייחס לכל הרקע האידיאולוגי וההיסטורי. נגיד: "כי יורים עלינו ואנחנו צריכים להיזהר". אם הוא ישאל: "למה יורים?", עלינו להתייחס לגילו וליכולת ההבנה שלו ולהגיד: "כי זה מה שקורה עכשיו. אני מקווה שזה בקרוב יגמר. רוצה לקפוץ על המזרון?" שוב-אנחנו מתייחסים לרגש בכנות, ומציעים פעילות שאיננה דיבור ויצירת מושגים מופשטים, אשר תפרוק את המתח ותאפשר שליטה.

אכן, תמה המלחמה והלוואי שלא נצטרך לעסוק יותר בנושאים מעין אלה, אבל הילדים תמיד ישתמשו במשחק כדרך לעיבוד המידע החדש שמגיע אליהם ואנו תמיד נזדקק לכישורי הניהול והמנהיגות שלנו כדי לווסת את האופן שבו יגיע אליהם המידע והדרך שבה העולם יפגוש אותם.

פסטיבל אביב - קמפינג משפחות ברוח האנתרופוסופיה >>> לפרטים

תגובות

כתובת הדואר האלקטרוני שלך לא תפורסם. שדות החובה מסומנים *

*