תרופה בקפסולה: מחשבות ראשונות על חזרה ללימודים במגבלות הקורונה

תרופה בקפסולה: מחשבות ראשונות על חזרה ללימודים במגבלות הקורונה

ב-1 בספטמבר תיפתח שנת הלימודים. אבא ואמא במסכות ילוו תלמידים במסכות עד שער בית הספר ולא יורשו להיכנס פנימה; בהפסקות ישחקו ילדים במסכות ממרחק בטוח של שני מטרים. ילדים גדולים יותר ילמדו בבית, צמודים למכשיר, בו הם, המורה וכל ילדי הכיתה יופיעו בריבועים קטנים על המסך. אפוקליפסה? אם תשאלו את איל בלוך: הזדמנות

בעוד כחודש נפתחת (או לפחות אמורה להיפתח) שנת הלימודים בבתי הספר בארצנו. בזמן שרובנו מורידים הילוך לקראת מה שניתן איכשהו לכנות "החופש הגדול" – כל אלה מביננו שקשורים למערכת החינוך, ובעיקר מהצד המחנך, חיים בתוך שעון חול מהיר ועצבני שלא מפסיק להמטיר להם גרגרים מגרדים על העורף.
הנחיות משרד החינוך לקראת השנה הבאה – מעבר להיותן מועדות לשינויים – נתפסות לעיניי המתבוננת מהצד כמאתגרות, ובמיוחד לחינוך ולדורף. נסקור במהירות את ההנחיות נכון לרגע זה דרך שלוש מילות מפתח: קפסולות, ידיים ומסכה, שמי שיאמר אותן יצא ידי חובתו לעולם ולווירוס.
ראשית, "קפסולות" או בעברית כמוסות – מונח שלקוח מתחום הרפואה, לא מעורר חדווה בלב, גם כשלומדים שהוא נגזר מהמילה הלטינית קופסה. בזמן שכל רפורמה אפשרית בחינוך – ונדמה לאחרונה מנשבות רוחות כאלה גם אצלנו - מבקשת לערבב, למזג, להרחיב ולהניע את המערכת, הקפסולה סוגרת, מכווצת, מבדילה, ממדרת ומגבילה. וכן, היא גם נועדה לשמור עלינו ולכן היא שם. אז שיטת קפסולות, אומר משרד החינוך, של 18 תלמידות ותלמידים תיושם בעיקר על תלמידי כיתות ג'-ד', בתדירות שתיגזר מכמות הכיתות הזמינות בבית הספר (בשאיפה ל-5-4 פעמים בשבוע), בעוד שילדי כיתות א'-ב' ילמדו כרגיל, כנראה 5 פעמים בשבוע. תלמידי ה'-ו' ישהו בבית הספר רק יום אחד בשבוע ובשאר הזמן ילמדו מהבית; גנים יפוצלו פיזית לקפסולות של 18 ילדות וילדים; והתיכונים יפעלו במתכונת מלאה של לימודים מרחוק. הקפסולות המפחידות, אם כך, לא ייושמו אמנם על רוב התלמידים, אבל האם קובייה בזום היא לא סוג של קפסולה על כל תחושת הצמצום והסגירות המלוות אליה?
שנית, "ידיים". מה עושים עם לחיצת היד של המורה כל בוקר בכניסה לכיתה, במציאות שבה כבר מעכשיו משרד החינוך מודיע שילדי כיתה א' ייאלצו ביום הראשון ללימודים להיכנס לבית הספר לבד, בלי יד של אמא או אבא? זו כנראה שאלה נאיבית כשמדברים על שמירה של 2 מטרים בין ילדה לילדה וכמובן בין מבוגר לילד במתחם בית הספר. איך מתחבקים? איך מנחמים ילד בוכה? איך קופצים בקבוצה בחבל?
שלישית, מסכה. ברצינות? מישהו באמת מאמין שאפשר ללמוד עם מסכה על הפנים? כנראה שכן. לפי חוזר משרד החינוך ילדים מכיתה ד' חייבים בלבישת מסכה בכל עת בשיעורים ובהפסקות (למעט בשיעורי התעמלות, חקלאות, טיול או עבודה פיזית). ילדים בכיתות ב'-ג' חייבים ללבוש מסכה "רק" בהפסקות.

למי שכמוני, מקבלת התקף קלאוסטרופוביה אחרי עשר דקות של לבישת מסכה בקניות בסופר,
יוצרת רשימת ההנחיות (הגם אם חלקית) הזו תחושה שנדרש שינוי מהותי בתפיסה שלנו. לא רק שינוי בתפיסה של מהי למידה ומה הם מרחבי למידה, אלא בכלל, שינוי באופן שבו אנו תופסים "שגרה" בחיינו ובחיי ילדינו. גם עכשיו, כשהשגרה אינה שגרתית, וגם בהמשך, כששגרה כלשהי – כנראה שונה מזו שהתרגלנו אליה – תתפוס את מקומה של זו שלא מכבר השארנו מאחורינו.

איל בלוך
מי שעוסק בדיוק בכך, כהרגלו, הוא איל בלוך, מאתגר פרדיגמות ותיק ומנוסה, שעובד בימים אלו במרץ, ואפילו בדחיפות, ליצירת "מודל חדש לכל הסיפור הזה".

אבל מה יש לעשות? בתי ספר ולדורף כפופים למשרד החינוך וההנחיות מחייבות גם אותנו.
נכון, ההנחיות מחייבות, אבל יש הרבה מה לעשות. בשבועיים האחרונים בניתי מודל והתחלתי ליישם אותו עם בי"ס "המעיין" (הפועל בקיבוץ נען) דרך הכשרה לצוות המורים כדי שיגיעו הרבה יותר מוכנים לשנת הלימודים.
קודם כל אנחנו צריכים להגדיר עם מה אנחנו מתמודדים, שזה כרגע מתמצה באי ודאות תמידי בשנה הקרובה. זה בעצם הקבוע היחידי כרגע – חוסר ודאות. אל המצב הזה אני בוחר לגשת מצויד בהנחיות ששטיינר נותן בסוף "ידע האדם", וככה הוא כותב: ״החדר עצמך בכושרות הדמיון, רכוש את האומץ לממשות, חדד את האחריות הנפשית שלך."
זה מבחינתי המוטו של המחנך.
אני מתחיל עם "אומץ לממשות". מה המשמעות? להתבונן על המציאות כפי שהיא. המציאות כופה עליי לשלב בין למידה מרחוק ללמידה מקרוב, בין קפסולות להסגרים וכן הלאה. זאת האמת, וזה לא משנה אם אני כן אוהב מסכים או לא אוהב מסכים; כן אוהב טכנולוגיה או לא אוהב. אני צריך לבוא לזה עם אומץ.
הדבר השני שאני מתבונן עליו זה "לפתח את כושר הדמיון". במצב הנוכחי אני חייב להפנות את כושר הדמיון לשני כיוונים. האחד: לדמיין את מציאות הלמידה לאור האמת שלפניי. איך אני יכול למצוא בתוכי כוחות של ריפוי וצמיחה. איך אני יוצר ודאות בתקופה של חוסר ודאות. הכיוון השני שאני צריך להפנות כלפיו את הדמיון הוא התלמיד/ה בביתו/ה ואת ההשפעות של הלמידה מרחוק על הבית, על המשפחה, על מרחב המחייה. ולבסוף, "לחדד את האחריות הנפשיות" – אומר לקחת אחריות וליישם את ההבנות ולכן אני עובד על מודל, שהוא מצד אחד מאוד גמיש ומהצד השני מספק תבנית של מחשבה ופעולה.

למה הכוונה במודל?
יש לי שני מרחבים שאני צריך לעבוד איתם. הראשון הוא מרחב זמן ומקום. במעבר למימד הדיגיטלי חל שיבוש או נכון יותר קפיצת מדרגה ביחסים בינינו לבין המרחב הזה. עכשיו, במציאות החדשה שנוצרה, כשאני מלמד – אני נמצא on line או on site (אני בכוונה לא משתמש בהופכי של on line כ-off line – כי זה כאילו אני מכובה כשאני לא מחובר למערכת הדיגיטלית, וזה הרי ממש לא נכון). שני המצבים on lineו-on site הם ממשיים: פיזי וּוירטואלי שמתקיימים במרחב אחד – הוא מרחב המקום, ובכל רגע נתון אני יכול לנוע ביניהם. מבחינת הזמן אני יכול להיות סינכרוני (כמו למשל ב"זום") או א-סינכרוני (כמו למשל ב"ווטסאפ") – וגם כאן אני צריך להכיר את האיכויות השונות של כל מצב ולהיות מסוגל לנוע בין שניהם בכל רגע נתון. מה זה אומר? הכנתי למחר שיעור לסיטואציה של מפגש פיזי ופתאום מודיעים על הגבלות. אני חייב להיות יכול לעבור לשיעור מרחוק בלי שזה ישנה באופן מהותי את מה שהתכוונתי לעשות.
המרחב השני הוא אדם-קהילה וגם פה הדברים השתנו. אם למשל קודם הקשר שלי כמורה היה עם התלמידים וההורים היו יותר ברקע, הרי שעכשיו, בלמידה מרחוק, הקשר (בעיקר בגן ובכיתות א'-ד') הוא עם ההורים, והם מתווכים את הלמידה לילדים. זו, אגב, הסיבה שהמערכת כל כך לחוצה להחזיר את הילדים בכיתות הנמוכות בית הספר, ההשארות שלהם בבית לא באמת מאפשרת להורים לעבוד.


זה לא נשמע פשוט ליישום.

זה יכול להיות פשוט ברגע שאנחנו משנים את תבניות המחשבה שהתרגלו אליהן. התרגלנו להפריד בין פיזי לווירטואלי, להפריד עכשיו ואחר-כך, להפריד בית מבית ספר ועכשיו המציאות מלמדת אותנו להתגמש, לנוע בין המצבים, להתייחס לכל אלו כאל אחדות גמישה. להבין שתפיסת זמן-מקום השתנתה. השלם הוא לא on line או on site, הוא לא סינכרוני או א-סינכרוני, הוא לא בית או בית ספר - אלא כולם יחד.

איך אתה מיישם את זה בפועל?
זה מודל מאוד גמיש שכל בית ספר יישם בהתאם לצרכים שלו, אבל, אם למשל נסתכל על ביקור בית של מחנך אצל תלמיד. פעם הייתי מתבונן על המשפחה, על החדר של הילד, על הבית כעל המקום שבו הילד נמצא מחוץ לשעות הלימודים, היום אני צריך להסתכל על כל אלה גם כעל הסביבה שבה הילד לומד. האם יש לו מרחב נוח להתרכז? האם הוא מקבל תמיכה מההורים? האם הסביבה מאפשרת למידה? בפעם הבאה שאני אתן הנחיות ללמידה בבית אני אוכל לדמיין איך זה נראה בשביל אותו ילד ולהתאים אותן אליו.

עוד דבר משמעותי, שמשתנה בדיוק בהקשר הזה, הוא שקרה לנו היפוך. אם קודם, מבחינת הילד, המפגש הלימודי המיידי היה עם הכיתה, ובמעגל הרחב יותר עם השכבה, ומשם עם בית הספר ואז עם הבית והמשפחה – מבחינה לימודית. עכשיו זה הפוך. הסביבה הלימודית המיידית הפכה להיות המשפחה, לאחריה הקפסולה, לאחריה הכיתה ואילו ישות בית הספר כמעט התפוגגה מבחינת התלמיד. מציאות חדשה בהרבה רמות.
זה משהו שאני חייב להיות ער אליו. להבין שבגילאים הנמוכים ההורים הם מורים יחד איתי. הם הופכים לשותפים שלי. אם הם שותפים שלי אני חייב לשתף אותם בהכנת תוכנית הלימודים. זאת מציאות לימודית וקהילתית שונה לגמרי.

ומה בכיתות הגבוהות יותר?
גם שם בעיניי הציר המרכזי הוא יחסי אדם-קבוצה או אדם-קהילה. אם למשל אנחנו לומדים בקפסולות אני צריך לערוך מיפוי גיאוגרפי ולדעת מי גר ליד מי. לכל קפסולה צריך להיות מורה שמחזיק אותה ואם הכיתה שלי, כמחנך, התפצלה לשתי קפסולות, פתאום אני לא המבוגר המשמעותי שנמצא איתם בקשר. זה מגדיר מחדש את התפקיד שלי כמחנך ואני צריך לשאול את עצמי איך אני שומר על קשר משמעותי. איך אני עושה את מה שאני רוצה וצריך לעשות?

שזה מבחינתך?
כל מחנך צריך להגדיר לעצמו מה חשוב לו. לי חשוב ליצור מקום של ריפוי וצמיחה. ומשם אני שואל איך תכנית הלימודים משקפת ומממשת את זה. אני שואל איפה יש לי ודאות במציאות של חוסר ודאות? מה יצור יציבות פנימית? והתשובה שונה ממורה למורה. אולי אני דווקא אשתמש במתמטיקה כבסיס לוודאות ויציבות. לא כי "צריך לדעת מתמטיקה" אלא כי אני רוצה ליצור בסיס פנימי יציב ובלתי מעורער – וזה מה שמתמטיקה נותנת. הלא כן? 3+2 =5. הידיעה הזאת יכולה לספק מקום יודע, שלו ובטוח בתוך ה"לא יודע" הגדול. שאלה נוספת שאני שואל את עצמי היא איך הלמידה מרחוק מקרבת אותי אל עצמי ואל סביבתי. ואז אולי אני אספר לתלמידים שלי סיפורים פשוטים מחיי היומיום שלי. אחד המורים שאני מלווה סיפר בכל יום לתלמידיו על התקדמות הפריחה של כליל החורש בגינה שלו, ועל החתול שפתאום התרגל שהוא נמצא הרבה בבית ועכשיו הוא מיילל בטרוניה בכל פעם שהוא רוצה לצאת מהבית. פתאום נוצר מקום ומרחב לקשר חדש ואחר עם הילדים. דווקא דרך הלמידה מרחוק נוצרה קרבה. העניין הוא גמישות מחשבתית ואת זה אני מנסה להעביר.

מצטרפים במבצע לעיתון הילדים אדם צעיר data-lazy-src="https://adamolam.co.il/wp-content/uploads/2018/10/מודעה-לאתר-אדם-עולם-min.jpg" ><noscript><img src=

תגובות

כתובת הדואר האלקטרוני שלך לא תפורסם. שדות החובה מסומנים *

*

מתעניינים בחינוך אנתרופוסופי?

הירשמו וקבלו חינם גישה ל14 מאמרים נבחרים ממגזין אדם עולם!

העגלה שלך