הוצאת אדם עולם אנתרופוסופיה וחינוך וולדורף בישראל
מאת יונתן לוי, מתוך גיליון אדם עולם הקרוב בנושא קארמה
לפחות שנים עשר אנתרופוסופים הם יוצאי סיירת מטכ"ל, וכמעט כולם גרים במקום אחד: בקיבוץ הרדוף. זו עובדה מסקרנת; אך מה משמעותה? האם יש בכלל משמעות לחריגות סטטיסטית זו - או שמדובר בצירוף מקרים ותו לא? האם יש קשר קארמטי בין שתי המסגרות הלא גדולות - הסיירת וקיבוץ הרדוף - שמוביל טיפוסים מסויימים מהאחת לשנייה? האם האופי הייחודי של השירות בקומנדו של אגף המודיעין, על פרופיל המתגייסים אליו ועל תהליך ההכשרה הקיצוני שלו, קשור באופן כלשהו למדע הרוח של שטיינר? האם ההתגייסות המפתיעה של יוצאי יחידת העילית החשאית של צה"ל לשורות האנתרופוסופיה יש בה בכדי ללמד על משהו מהטבע של סיירת מטכ"ל - או על אופי האנתרופוסופיה בהרדוף?
"אני יכול לראות קשר כפול", אומר אריה בן-דוד, אנתרופוסוף ותיק ששירת בסיירת מטכ"ל בתחילת שנות השמונים. "לא במקרה אנשים מסוג מסוים מגיעים ליחידה, שמהווה סוג של קצה מבחינת האתגרים הפיזיים והמנטליים שהיא מציעה. כמוה גם האנתרופוסופיה היא תהליך-קצה, אבל מהבחינה הרוחנית. יש חיבור מסוים בין החיפוש אחר מהות הידע לבין החיפוש אחר קצה גבולות היכולת. מדובר באנשים שפיתחו רמה של חופש מקונבנציות, ורצון ללכת עד הסוף עם מה שהם מאמינים. תחילה מה שהם מאמינים בו הוא להגיע ליחידה, אחר-כך - להגיע לאמת, והם מוכנים ללכת ולעשות דברים גם בניגוד למה שאנשים אומרים וחושבים שנכון. כלומר, אפשר להבין את הקשר בין הסיבה שבגללה אנשים הלכו ליחידה לבין הסיבה שבגללה הלכו לאנתרופוסופיה - אבל זה מהצד החיצוני.
עינויים כחניכה מיסטית
אך יש גם צד פנימי; בן דוד טוען שמסלול ההכשרה הצבאי, על המאמצים הפיזיים והנפשיים העצומים הכרוכים בו, דורשים מהאדם להפריד בין ה"אני" שלו לבין לבין הנפש והגוף, ובכך יש, לטענתו, ניצנים של הכשרה רוחנית ויכולת להבחין בין הכוחות הפנימיים והעילאיים בהווית האדם לבין החלקים החומריים יותר.
"כשאתה עושה, לדוגמא, מסע אלונקות, הנמשך לילה שלם, לאורך 70 ק"מ מתל-נוף ועד לבסיס, כשארבעה סוחבים ואחד מתחלף על האלונקה, אז הגוף, כבר אחרי שעה, עייף; אחרי שעתיים הכתף קרועה והרגליים פצועות. אז נוצרת הפרדה - הגוף שלך גמור אבל אתה חייב לחייך. כך אתה מגלה את האינדיבידואל החופשי שבך - שיכול לתת לגוף לסבול, אבל לא לתת לנפש לשקוע עם הסבל של הגוף, כי אחרת אין מנוס מלזרוק הכל ולעזוב את היחידה המטורפת הזאת. לאני האינדיבידואלי יש אז את החופש הגדול ביותר. מקרה קיצוני עוד יותר הוא שביחידה מתרגלים נפילה בשבי, ובזמני זה כלל גם יומיים או שלושה של עינויים, כשכל העסק היה גם די חסר אחריות וברברי מבחינת המכות שחטפת. גם כאן: אתה חייב להפריד בין הכוחות הפנימיים שלך לבין מה הגוף שלך ומה שעושים לך".
בתמונה הימנית: אריה בן דוד (שלישי משמאל) וצוות חזי בסיני. בתמונה השמאלית: יפתח בן אהרון.
"מסדר ללא רוחניות"
"יש בי אלמנט של לוחם, אך אני לא הטיפוס המייצג", אומר יפתח בן-אהרון, מורה לאנתרופוסופיה בסמינרים ברחבי הארץ, וכן משורר ועורך כתב העת "קול". "כשהלכתי לבקו"ם מה שרציתי זה להיות צייר צבאי. כשהבנתי שזה לא אפשרי, אז הלכתי, כמין ברירת מחדל, לגיבוש הסיירות; פשוט התגלגלתי לשם. כשנכנסתי ליחידה כבר הייתי בסוג של חיפוש רוחני.
"היחידה בנויה כמו מסדר רוחני ישן. מאד היררכי, ממודר, אליטיסטי. מי ששם מרגיש שהוא משהו מיוחד. אבל זה מסדר שאין בו טיפת רוחניות; מבנה של מסדר ללא רוח. יש גם סוד, שלא יודעים אותו אלא אחרי שנה וחצי, ואז גם אתה נהיה שותף סוד. במובן הזה זה מאד דומה לתהליך חניכה - יש מהלך של מבחנים קשים, ואם עברת אותם - אתה מגלה את הסוד. דבר נוסף הוא שסיירת מטכ"ל היא יחידת מודיעין, וצריך ללמד לשמור סוד, ואסור לך לספר מה אתה עושה."
הכתבה המלאה תתפרסם בגיליון מאי-יוני של אדם עולם שיעסוק בנושא קארמה.
עוד כותבים לגיליון: דני אמן, יפתח בן אהרן, אורי כהן, אודי לוי, הנינג קוהלר, דניאל שליט, תומר פרסיקו, חן עתיד, נועם שרון, מוטי לוי, גבע ששון, הילמר קונמן, מירי מתתיה, לייזה רוזנברג, דודו בן זקן, וכותבים נוספים והפתעות רבות נוספות...
ימים אחרונים של מבצע האביב שלנו - לחצו כאן להצטרפות
