5 שאלות עם אורנה בן דור

5 שאלות עם אורנה בן דור

ילידת חיפה, שנייה משתי בנות לאמא נור שעלתה לארץ מעיראק (לאחר העלייה הוחלף שמה לנורית) ולאבא משה, "צבר" ממוצא תימני. נשואה ואם לשניים, יועצת ביוגרפית, מייסדת ומנהלת בית הספר להכשרת יועצים ביוגרפיים "כחותם".

1. איך הייתה ילדותך?

הייתה לי ילדות יפה, עטופה באהבה ובהגנה. אמא הייתה הדמות הנערצת עליי, בת למשפחה מהאינטליגנציה של בגדד, שעלתה לבד מעיראק כשהייתה בת 17. כל אחד מהוריי הביא לחיי, בצורה מאוד מובהקת, איכויות שונות: אמא הביאה את הרוח והשאיפה לנשגב, ואבא את החום, הגשמיות והכישרון המוזיקלי. לאמא הייתה חשובה ההשכלה וההתפתחות שלנו. המסר שלה היה תמיד לשאוף ליותר גבוה. אני זוכרת דווקא את אבא מספר לי סיפור לפני השינה, עד שהיה נרדם לפניי...

הוריי, כמו רבים מתושבי המדינה דאז, היו מהגרים או ממשפחה של מהגרים. מפאת הנסיבות, הוריי לא מימשו את הפוטנציאל העצום שלהם. אמא עבדה כתופרת ואבא כטכנאי ב"בזק". היינו משפחה מעוטת אמצעים אבל אף פעם לא הרגשתי בחוסר כלשהו. אחותי ואני היינו בבת-עינם של אמא ואבא. הייתי ילדה מוכשרת, ולכן סיימתי את כיתות אל"ף ובי"ת בשנה אחת. גדלתי בתחושת מסוגלות עצומה, ואולי מכאן הייתה מורגשת במיוחד הנפילה שהגיעה בגיל ההתבגרות. החל מגיל 15 פקדו אותי שני אירועים שסדקו את ההוויה הקיומית של תחושת הכל-יכולוּת שליוותה אותי עד אז: האחד, היה ההתמוטטות של אמא, והשני, תאונת דרכים. אמא הייתה עבורי כמו אלוהים, וכשהיא התמוטטה זה היה כאילו אלוהים נטש, תחושה שהועצמה כשבדיוק באותה תקופה אחותי התחתנה ועזבה את הבית. האירוע השני היה תאונת דרכים שעברתי בגיל 17, בה נפצעתי בפנים.

היום בדיעבד אני רואה את הנתיב הברור של מסלול חיי ואת המשמעות הקארמתית העמוקה של כל מה שעברתי, בדרך להיות מי שאני היום. חיי הם "מעבדה" –  הסבל והכאב הכינו אותי לעבודה עם בני אדם ועם הסבל שלהם.

2. התחנות הביוגרפיות בחייך מתאימות לאלו ששטיינר סימן?

כן, באופן די מדויק ומפתיע. אנסה להתעכב על כמה מהן. בגיל 9 הייתה לי חוויה מכוננת. במשך תקופה מסוימת אכלתי במסעדת בית הספר, ואז, כנראה מסיבות כלכליות, ההורים הפסיקו את התשלומים ואני, יחד עם עוד ילדים, אכלנו מה שהבאנו מהבית. יזמתי מעשה קונדס, וארגנתי את חבורת הילדים שעמדתי בראשה לארוב לאלו שיוצאים מהמסעדה עם קינוח ולחטוף אותו מידיהם. ברגע שעשיתי צעד לעבר דלת המסעדה, עבר במקום המנהל הנערץ עלינו, מר שמחוני, הסתכל עליי ואמר: "אם בארזים נפלה שלהבת..." משום מה לא הרגשתי ננזפת, הבנתי שמר שמחוני רואה אותי כמשתייכת לארזים. ידיעה זו הפכה לידיעה פנימית מכוננת, שעזרה לי לעבור תקופות קשות מאוד בהמשך.

בגיל 33 פגשתי את בן זוגי ובמקביל חזרתי בתשובה, כתוצאה מהחזרה בתשובה הוא עזב אותי. השבר הזה הביא אותי אל המורה שלי צבי בריגר ודרכו לייעוץ הביוגרפי. בן הזוג חזר אליי אמנם, והוא בעלי ואבי ילדיי, אבל אני כבר הייתי אחרת. לא חיפשתי עוד לממש את הכמיהות הגבוהות שלי בזוגיות, גם את הדת הממוסדת עזבתי, חיפשתי תשובות היישר בעולמות הרוח.

בגיל 37, אחרי שנים שרציתי ולא יכולתי להרות, נולדה לי בתי הבכורה, הדבר הכי מקסים בעולם, האושר של חיי. עם הבת שלי נולדתי מחדש, מתתי ונולדתי שוב. הייתה בי תחושה מוזרה שאורנה שכל כך השתוקקה שתהייה לה ילדה כבר לא קיימת, ואורנה שקיבלה את הילדה היא אורנה אחרת, חדשה. היה בזה גם עצב.

בגיל 42, כשהייתי כבר עמוק בתוך ההכשרה הביוגרפית, ילדתי את בני השני. יש לי מחלה גנטית נדירה שגרמה לכך שההיריון פגע לי בעצמות, כך שמהחודש השמיני לא יכולתי ללכת, סבלתי מכאבים עזים ונאלצתי ללדת בלידה קיסרית. הרופאים אמרו שלא אוכל ללכת יותר. לקח לי שנתיים להשתקם, ובאורח פלא היום אני הולכת ורצה.

בכל אותה תקופה צבי בריגר ליווה אותי, וגם בתוך הקושי הנוראי של הלידה, שבמהלכה נשקפה סכנה ממשית לחייו של הבן שלי, צבי ליווה אותי בטלפון. ברגע שבני נולד וראיתי את פניו אמרתי לבעלי: "הוא דומה למלאך." ואכן, הוא המלאך השומר שלי.

3. ספרי על יחסייך עם צבי בריגר

במהלך חיי זכיתי למנטורים שליוו אותי בתקופות השונות. המנטור הגדול והחשוב מכולם הוא צבי, מורי הרוחני, שנפטר לפני כמה חודשים, בגיל 86. צבי ליווה אותי מאז שהייתי בת 33, והקשר בינינו הלך והתחזק עם השנים. צבי היה מורה רוחני, יועץ ביוגרפי, חוקר מדע הרוח ואיש המעלה. ניתן לקרוא את המאמר שכתבתי עליו לאחר פטירתו בכרך ביוגרפיות 2020 של אדם עולם.

4. איך את מגשימה את משנתו?

כשהקורונה הגיעה לא הופתעתי. הבנתי עמוקות שבית הספר שלי התכונן לכך במהלך כל השנים. גם מסלול חיי האישיים וגם הלימודים שלי עם צבי קשורים קשר הדוק לעתיד האנושות ולמלחמה בכוחות הרוע. אני מרגישה שהקהילה של בית הספר עברה הכשרה ארוכת שנים להתמודדות עם הקשיים האישיים והאנושיים, ולהבנת האירועים מנקודת מבט של הרוח. כשאני מסתכלת על הקהילה שנוצרה עם השנים, אני נפעמת.

5. תוכניות לעתיד?

אין לי תוכניות לעתיד. יש לי רק תקוות ותפילות. אני מאוד מקווה להיות סבתא. הפכתי לאמא בגיל מבוגר, והזמן רץ כל כך מהר.

מקווה ומתפללת לאלוהים שיעזור לי לא לסטות מדרך הישר, שלא ייקח ממני את רוח קודשו אף פעם. מקווה להיות ראויה לזה. מתפללת לקבל הכול באמון ובאמונה, כפי שכתוב בתהילים: "גם כי אלך בגיא צלמות, לא אירא רע כי אתה עמדי. שבטך ומשענתך המה ינחמוני".

מצטרפים במבצע לעיתון הילדים אדם צעיר data-lazy-src="https://adamolam.co.il/wp-content/uploads/2018/10/מודעה-לאתר-אדם-עולם-min.jpg" ><noscript><img src=

תגובות

כתובת הדואר האלקטרוני שלך לא תפורסם. שדות החובה מסומנים *

*

העגלה שלך