אדם עולם – גיליון מס' 97 – משעולי פריחה

על דרכים באומנות

מי היא האמנות? חומקת מבין אצבעות החשיבה המנסות לאחוז בה – דג במים, מבזיק בריצוד שמש. ביופי שלה אנחנו מחכימים, אך היא אינה מַרצה רעיונות. כשהיא נוגעת בנו, אנחנו רוצים להיות טובים יותר – אך היא אינה מטיפה מוסר. כשנתפוס אותה ברשת, לא תהיה עוד היא עצמה – תפרפר ותגווע לשימורי טונה של אמנות קונספטואלית או תעלה ריח של "אמנות מגויסת".

הדג הוא סמלה הקדום של ישות ההשתנות עצמה. השתנות החוכמה למעשה, השתנות המעשים לחוכמה, השתנות הרוח לחומר והחומר לרוח. יפי האמנות מגלם את איכות ה"גם וגם", את השניים באחד, חושי ועל חושי, אמיתי וטוב.

כאשר אנחנו יוצרים, כאשר אנחנו ב"מצב האמנותי", אנחנו יכולים לשכוח לרגע את עצמנו, פשוט כי יש לנו עניין במה שאנחנו עושים; אנחנו יכולים לאבד את עצמנו, כמו שמתאהבים (גם כשאנו שותפים כקהל ליצירתם של אחרים). לפנות מקום, להתרוקן, להיות לגביע – ואז היצירה תוכל למלא אותנו.

האמנות מאחדת את השניים באחד,ּ בְילד היופי, כפרי של אהבה. כמה אפורים היו חיינו כאן, לולא אותו ילד מופלא?

מוזמנים ומוזמנות בחום לעשות מנוי, לקרוא את התכנים החדשים ולקחת חלק ביצירה המשותפת