אדם-עולם, או: סיפור הבריאה האנתרופוסופי בקוויו העיקריים

מה היה קורה בכדור הארץ אם האדם לא היה חי עליו? כיצד נראה היה הטבע אלמלא הייתה האנושות מחממת את כדור הארץ, מזהמת את הים, מכחידה מינים של בעלי חיים, כורתת יערות, מייבשת ביצות, וכן הלאה? במקרה כזה, ניתן לשער שהכדור הכחול היה ירוק מאוד; להקות של בעלי חיים היו נעות בחופשיות על פני המים, היבשה והשמיים; הצמחייה הייתה צומחת פרא; ההרים היו מתנשאים בגאון; והכול היה נקי, טהור, גן עדני.

האמנם?

בהרצאה השלישית בסדרה ידע האדם כבסיס לתורת החינוך,^[1] אותה העניק שטיינר ב-1919 במסגרת ההכנה המזורזת למורי ולדורף הראשונים בהיסטוריה, שואל שטיינר את אותה שאלה, וגם עונה עליה. ביחס לבעלי החיים הוא אומר כי "לולא [נוכחות] האדם בהתפתחות האדמה, היו צורות בעלי החיים על האדמה נראות אחרת לגמרי ממה שהן נראות כיום". וביחס לצמחים והמינרלים הוא אומר: "עולמות הצמחים והמינרלים היו מתאבנים מזמן ולא היו קיימים יותר, אלמלא היה האדם על האדמה". ובהמשך ההרצאה הוא מוסיף: "לולא היה האדם כאן על האדמה, היה תהליך המוות מתפשט כבר מזמן על כל תהליכי האדמה, וזו הייתה עוברת להתגבשות מוחלטת," ומסכם: "אנו בני האדם מחזיקים את חיי האדמה בפעילות, ואיננו יכולים להיות מוּצאים מהם".

המאמר שלפניכם ינסה להסביר את הדברים הללו, תוך התבססות על הרצאותיו ועל ספריו של שטיינר עצמו, בתוספת קישור ופרשנות הנובעים מתוך עיבוד פנימי של הדברים בנפשו של כותב המאמר. מקור מרכזי לדברים הוא הפרק "האדם והתפתחות העולם" בספר מדע הנסתר בקוויו העיקריים (1909).^[2]  בתחילת הפרק כותב שטיינר, כפי שהוא מרבה לכתוב במקורות אחרים, כי הידע המוצג בו הושג באמצעות מחקר רוחי (וליתר דיוק, באמצעות קריאה ברשימות האקשיות, אותן הוא מתאר כפנורמה רוחית כבירה שבה רשומים כל תהליכי העולם המהותיים); אך אותו ידע שהושג כאמור בראייה רוחית יכול להיות מובן על ידי החשיבה הרגילה, אם היא בלתי משוחדת. או במילים אחרות: מה שהושג בנסתר, צריך להיות מוכח בנגלה. לכם הקוראים אני ממליץ להשעות את הספק, לקרוא בפתיחות ולעצור רק אם הגעתם למבוי סתום של ההיגיון.

מה בראשית ברא אלוהים?

לפני שנצלול לתוך סיפור הבריאה האנתרופוסופי, ניזכר בסיפור הבריאה המקראי. פרקים א' ו-ב' בספר בראשית מספרים לנו שני סיפורי בריאה. הראשון נפתח במילים: "בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ", והשני במילים "אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם". לפי הסיפור הראשון, ביום הראשון בורא אלוהים את האור, בשני את המים והשמים, בשלישי את היבשה ואת הצמחייה, ברביעי את השמש, הירח והכוכבים, בחמישי את בעלי החיים וביום השישי – את האדם. בסיפור זה, שניתן לומר כי הוא המטריאליסטי מבין השניים, נמצאת התפיסה לפיה האדם הוא הישות האחרונה שנבראה על פני האדמה. לעומתו, סיפור הבריאה השני מספר כי קודם כל ברא אלוהים את האדם, ורק לאחר מכן את הצמחים ובעלי החיים. ראו פסוקים ז-ט: וַיִּיצֶר אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם, עָפָר מִן-הָאֲדָמָה, וַיִּפַּח בְּאַפָּיו, נִשְׁמַת חַיִּים; וַיְהִי הָאָדָם, לְנֶפֶשׁ חַיָּה. וַיִּטַּע אֱלֹהִים, גַּן-בְּעֵדֶן--מִקֶּדֶם; וַיָּשֶׂם שָׁם, אֶת-הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר. וַיַּצְמַח אֱלֹהִים, מִן-הָאֲדָמָה, כָּל-עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה, וְטוֹב לְמַאֲכָל [...] ובהמשך, בפסוק י"ט: וַיִּצֶר אֱלֹהִים מִן-הָאֲדָמָה, כָּל-חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל-עוֹף הַשָּׁמַיִם, וַיָּבֵא אֶל-הָאָדָם.

אז מי מהסיפורים הוא הנכון? סיפור הבריאה האנתרופוסופי מראה ששניהם נכונים, וההבדל ביניהם הוא בנקודת המבט על האדם והאדמה. מנקודת מבט אחת, האדם כפי שאנו מכירים אותו היום הוא הנברא החדש ביותר ביחס לאדמה, לצמחים ולבעלי החיים; ומנקודת מבט אחרת, ישות האדם היא הדבר הקדום ביותר בעולמנו, ואילו האדמה שעליה אנו דורכים היא תופעה חדשה יחסית. ובכל מקרה, מנקודת מבט אנתרופוסופית, הן העולם והן האדם הם ישויות שנמצאות בהתפתחות הדדית ומתמדת, ומקומם של ממלכות בעלי החיים, הצמחים והמינרלים ניצב ביחס לאדם, שהוא ראש החץ של תהליך ההתפתחות שהעולם כולו הוא חלק ממנו, נזר הבריאה.

גם לאדמה יהיה סוף. כדור הארץ ימות. האדם ודאי עוזר לו למות; אך זה יקרה גם ללא עזרתו, כי כזה הוא החוק הקוסמי. ואחרי שכדור הארץ ימות, הוא ייוולד מחדש. ואנחנו איתו

כדי להבין את סיפור הבריאה האנתרופוסופי צריך להיכנס, לא עמוק מדי, אל תוך המים של האיזוטריה. מספר המפתח להבנת האבולוציה הרוחנית של האדם והעולם, בנקודת הזמן המסוימת שבה אנו נמצאים, הוא ארבע. ראו בכמה אופנים הוא מופיע באדם ובעולם:
ישות האדם מורכבת מארבעה "גופים" בסיסיים: הגוף הפיזי, גוף החיים (גוף אתרי), גוף הנפש (גוף אסטרלי) והאני. בעולם יש ארבע ממלכות: ממלכת המינרלים, ממלכת הצמחים, ממלכת בעלי החיים והאדם. עכשיו נחבר את שתי הרביעיות הללו, ונציין כי למינרלים יש רק גוף פיזי; לצמחים גוף פיזי ואתרי; לבעלי החיים פיזי, אתרי ואסטרלי; ולאדם יש את שלושת הגופים הללו, בתוספת אני.

נמשיך במשחק הרביעיות ונזכיר את ארבעת היסודות: אש, אוויר, מים, אדמה; ארבעת מצבי הצבירה: חום,^[3] גז, נוזל ומוצק; ארבעת הטמפרמנטים: כולרי, סנגוויני, פלגמטי ומלנכולי; אפשר להמשיך את הרשימה עוד ועוד אבל נעצור פה.

מדוע המספר ארבע כל כך דומיננטי? הסיבה לכך לפי שטיינר היא שהאדמה — הכוכב שאנו חיים עליו כעת — היא ההתגשמות הרביעית של העולם. כלומר, על פי שטיינר, לא רק האדם מתגלגל בין מצבים של מוות והתגשמות חוזרת; גם העולם נולד, חי, מזדקן, מת, עובר תקופה של קיום רוחי ואז מתגשם מחדש במצב התפתחות גבוה יותר. זה קרה לו שלוש פעמים בעבר, וכעת אנו בעיצומה של ההתגשמות הרביעית. להתגשמות הנוכחית של העולם קוראים "אדמה", וזה הזמן לעצור לרגע ולהגיד: גם לאדמה יהיה סוף. כדור הארץ ימות. האדם ודאי עוזר לו למות; אך זה יקרה גם ללא עזרתו, כי כזה הוא החוק הקוסמי. ואחרי שכדור הארץ ימות, הוא ייוולד מחדש. ואנחנו איתו.

להתגשמות הקרויה "אדמה" קדמו, כאמור, שלוש התגשמויות: כל התגשמות היא כמו פעימה שבכל אחת מהן נוסף לעולם, לאדם ולישויות הרוחיות שגם הן חלק מהקוסמוס^[4] נדבך נוסף של התפתחות; בכל התגשמות עבר העולם שלב נוסף בתהליך של התמצקות; ובכל התגשמות נוצקו היסודות לכל אחד מארבעת הגופים של האדם ולארבע הממלכות של העולם. עוד נוסיף כי כל התגשמות חדשה חוזרת בשלביה הראשונים על ההתגשמויות שקדמו לה, וממשיכה לכלול אותן בתוכה.

ארבע פעימות ההתפתחות

ההתגשמות הראשונה של הפלנטה קרויה בשפה האיזוטרית האנתרופוסופית "שבתאי קדמון".^[5] במהלכה עברה הפלנטה את תהליכי ההתגשמות הראשונים שלה והגיעה למצב צבירה של חום. כדי לנסות להבין את המתרחש בשבתאי הקדמון, דמו בנפשכם מרחב ריק ובו אזורים עם דרגות חום שונות. עוד מציין שטיינר כי רק מרגע שנוצר בשבתאי החוֹם, החל לפעול הזמן כפי שאנו מכירים אותו. בשבתאי הפציעו ניצנים ראשונים של תודעה עמומה ביותר, שניתן להשוותה לתודעה הנוכחית של ממלכת המינרלים.^[6] אותן ישויות של תודעה וחום שבתאיות המשיכו להתפתח כפי שנראה להלן, ומהן נוצר הגוף הפיזי של האדם בן זמננו.

ניתן אפוא לראות שתורת האבולוציה המקובלת זוכה פה להיפוך מוחלט: לא האדם יצא מן הקוף, אלא הקוף הוצא מן האדם

לאחר שהתגשמות שבתאי סיימה את תפקידה, חזרה הפלנטה למצב רוחי טהור. לאחר מכן היא נולדה מחדש להתגשמות ששטיינר מכנה "שמש קדומה". בהתגשמותה השנייה של הפלנטה, הפעם כשמש קדומה, היא חזרה על כל תהליך ההתפתחות שעברה בשבתאי הקדום — אך בהתאמה לתנאים החדשים ששררו על השמש הקדומה, רמת ההתמצקות של הפלנטה הגיעה לדרגה של גז.^[7] ההתפתחות על השמש הקדומה הביאה את "נבט האדם", אותה ישות שבסוף תהפוך לאדם ושעד אז פיתחה רק גוף פיזי, לדרגת בשלות מספיקה כדי לקלוט יסוד נוסף – הגוף האתרי, ומתחילים להיווצר חיים ורבייה. ניתן להשוות את צורת הקיום של אותן ישויות אשר קלטו לתוכן את גוף החיים, לצמחים של היום. גם רמת התודעה שאליה הגיע נבט האדם דומה לתודעה של הצמח היום או לזו של שינה חסרת חלומות.

אך לא כל מה שהתפתח בשמש הקדומה היה בשל דיו כדי לקלוט את המרכיב החדש והגבוה יותר. אם על שבתאי כל נבטי האדם היו באותה דרגת התפתחות, הרי שעל השמש (וגם מאוחר יותר) חלק מנבטי האדם "נותרו מאחור" ולא היו בשלים דיים כדי לקלוט לתוכם את הגוף האתרי. אלה שלא קיבלו את הגוף האתרי נשארו בדרגת התפתחות של חום, וכך היו על השמש הקדומה שתי דרגות של התפתחות זו לצד זו. הגוף האתרי שנקלט אצל נבט האדם החל לעבד את גופו הפיזי, דבר שאפשר לו להוסיף ולהתפתח. אם ננסה לדמיין את העולם אז, נחשוב על זרמים של אוויר שבהתחלה נעים בכאוס מוחלט, ובהמשך מתקבעים בהתאם לצורות שנתן הגוף האתרי, ומזכירות בקווי המתאר שלהן את תנועת הנוזלים בצמח. גם השמש הקדומה כילתה את ימיה, עברה למצב רוחי, והתגשמה בשלישית, הפעם בשם "ירח קדום".

את שני השלבים הבאים – ירח קדום ואדמה – מתאר שטיינר בפירוט רב. מרתק במיוחד הוא כמובן התיאור של דברי ימי האדמה והתרבויות שקדמו לתקופתנו, אך תיאורים אלה הם הרבה מעבר להיקפו של מאמר זה. נמשיך אפוא בצורה מעט טכנית, כדי שהעיקרון הגדול יובן.

על הירח הקדום התווסף לנבט האדם מרכיב נוסף, הוא הגוף האסטרלי. רמת התודעה שאליה הגיע היא תודעת חלום. לנבט האדם, שדרגת התפתחותו על הירח הקדמון דומה לזו של החיה בזמננו, הייתה יכולת תנועה עצמאית, והוא פיתח רגשות של סימפתיה ואנטיפתיה כלפי ישויות אחרות. הפלנטה עצמה התמצקה עד לרמה של נוזל.

בהתגשמות הרביעית והנוכחית, היא האדמה, הגיעה הפלנטה למצב מוצק. האדם קיבל את האני ואת התודעה העצמית.

את סכמת ההתפתחות המתוארת לעיל ניתן לצמצם לכדי תרשים:

לראות את המציאות מזווית אנתרופוסופית

משהבנו את קווי העיקריים של סיפור הבריאה האנתרופוסופי, נוכל לחזור לשאלות שהוצגו בתחילת המאמר ולהציע להן פתרון מזווית אנתרופוסופית. באשר לסתירה לכאורה בין שני סיפורי הבריאה המקראיים ניתן לראות שמנקודת מבט אחת, האדם הוא הממלכה הקדומה ביותר ביחס לממלכות האחרות, כיוון שגופו הפיזי  החל את התפתחותו כבר על השבתאי הקדום. חשבו על המבנה המורכב של המוח; על המכניזם המושלם של העיניים, על מערכת הנשימה, על תנועת האצבעות. גוף האדם הוא היצירה המפוארת, המשוכללת והנשגבת ביותר על פני הכדור, ולא במקרה: הוא הדבר היחיד בו שעבר עיבוד ושכלול לאורך ארבע פעימות של התפתחות.

ומנקודת מבט אחרת, המרכיב הצעיר ביותר באדם ובעולם הוא האני האנושי, שהופיע לראשונה על האדמה. ואכן, מבין כל הגופים שלנו, הוא הכי פחות מפותח וניתן להשוות אותו לתינוק. האינדיבידואציה, שמאפיינת בעידננו את בני האדם כפרטים ואת האנושות ככלל, היא למעשה תהליך קבלת האני אל תוך הגוף הפיזי, האתרי והאסטרלי של האדם, והמלכתו עליהם. תהליך זה נמצא בעיצומו ורחוק מלהסתיים. ומהזווית הזאת ניתן להסתכל על האדם, וליתר דיוק על האנושיות הנובעת מתוך אני מודע – כעל הדבר החדש ביותר על פני האדמה.

נחזור עכשיו לשאלה עמה פתחנו את המאמר – כיצד נראה היה העולם ללא האדם? – ונבין שמבחינת האנתרופוסופיה מדובר לא רק בשאלה היפותטית, אלא גם מופרכת מיסודה. האדם והעולם הם למעשה ישות אחת שמתפתחת יחד בציר הזמן ולא ניתן לקבל את האחד ללא השני. לא יכול להיות עולם בלי אדם, כמו שלא יכול להיות אדם בלי עולם.

כשהאדם מסיים את חייו בגיל מבוגר, גופו כבר חדור במידה רבה בהשפעותיו ובכוחותיו של האני. הטמנת הגוף הזה באדמה מעבירה את הכוחות שלו אליה והם משמשים לה מעין "טפטוף רוחני"

אך גם לא יכולים להיות בעלי חיים בלי אדם. מדוע? סיפור הבריאה האנתרופוסופי הראה לנו שישות האדם נמצאת בהתפתחות מתמדת; בתחילת הדרך היא הייתה ברמת התפתחות נמוכה מאוד, ובכל פעימת התפתחות היא קיבלה נדבך חדש. אלה אשר התפתחותם התעכבה לא היו מסוגלים לקבל את הנדבך החדש ונותרו לחיות כישויות נמוכות יותר. ניתן גם לומר שישות האדם הפרישה מתוכה את אותם חלקים בלתי מפותחים, כדי שהיא תוכל בעצמה להמשיך להתפתח. כך קרה עם האדם וממלכת בעלי החיים: האחרונה הופרשה בהדרגה מישות האדם כדי שזו תוכל לקבל לתוכה את הנדבך החדש: האני. החיה האחרונה שהופרשה מישות האדם הם קופי האדם, ולכן הם כל כך דומים לנו חיצונית. הראשונים שהופרשו היו היצורים הפשוטים ביותר – החד-תאיים. ניתן אפוא לראות שתורת האבולוציה המקובלת זוכה פה להיפוך מוחלט: לא האדם יצא מן הקוף, אלא הקוף הוצא מן האדם. לא התפתחות מצורת החיים הפשוטה אל המורכבת, אלא התפתחות של צורת החיים המורכבת שמשאירה מאחור את צורות החיים הפשוטות כדי שהיא תוכל להמשיך להתקדם. אך כפי שסיפור הבריאה האנתרופוסופי אינו סותר את סיפורי הבריאה המקראיים אלא רק עוזר להבין אותם, גם תורת האבולוציה האנתרופוסופית אינה שוללת או סותרת את תורת האבולוציה המדעית המקובלת, אלא מאששת אותה על ידי נקודת מבט שהופכת אותה מבפנים החוצה; כמו גרב שהייתה הפוכה ועכשיו אפשר לגרוב אותה ביתר נוחות.

מבעלי החיים נעבור אל הצמחים והמינרלים, וכאן המצב נהיה עוד יותר מוזר ומעניין. לפי שטיינר בהרצאה השלישית של ידע האדם, האדם מגן על כדור הארץ מפני התאבנות ומוות כאשר הוא טומן את מֵתׇיו באדמה. כן, מה שקראתם: גופות בני האדם אשר חוזרות לאדמה, הן בקבורה והן בצורת אפר, מעניקות לה כוחות מיוחדים. הכוחות האלה הם שמאפשרים למינרלים להתגבש — פעולה שבלעדיה לא היו יכולים להתקיים חיים. שטיינר מדמה את הערך של גוויות האדם עבור האדמה לערך של השמרים בבצק — אם אנו רוצים שיתפח.

מהיכן מגיעים הכוחות האלה? ישירות מהגוף הפיזי של האדם. חשבו על הגוף שמקבל האדם כאשר הוא נולד: מדובר בחומר פיזי אשר הועבר אליו בתורשה מאמו ומאביו. ככל שהוא גדל ומתפתח, החומר הזה עובר התמרה. מי שמתמיר אותו הם שלושת הגופים הגבוהים יותר, ובמיוחד האני. כשהאדם מסיים את חייו בגיל מבוגר, גופו כבר חדור במידה רבה בהשפעותיו ובכוחותיו של האני. הטמנת הגוף הזה באדמה מעבירה את הכוחות שלו אליה והם משמשים לה מעין "טפטוף רוחני" שמגיע מהממלכה הגבוהה ביותר על האדמה – האדם – אל הממלכה הנמוכה ביותר – המינרלים. במעשהו האחרון בהחלט עלי אדמות, מפרה האדם את האדמה בכוחות רוחניים.

למעננו נוצר, ואנחנו יוצריו

השיח הסביבתי העכשווי מאשים את האדם בכל תחלואי העולם, ומנקודת מבט חומרית יש בכך צדק רב. מנקודת מבט אנתרופוסופית ניתן לראות תמונה אחרת, לפיה האדם מקיים את העולם בעצם העובדה שהוא חי ומת על אדמתו. אין בכך כדי להוריד מאחריותו כלפי האדמה, אלא להפך: יש לנו אחריות מוחלטת על כל המתרחש וחי על העולם הזה, כי למעננו נוצר, ואנחנו יוצריו.

___________________________

^[1] הוצאת תלתן, תרגום אלישע אבשלום.

^[2] הוצאת תלתן, תרגום דב וירושבסקי.

^[3] על פי מדע הרוח חום הוא מצב צבירה רביעי, דליל יותר מגז.

^[4] סיפור בריאת העולם כפי שמתואר על ידי שטיינר בספרות האנתרופוסופית כולל גם את סיפור התפתחותן המתמיד של היררכיות רוחניות מגוונות שניתן לאגד אותן תחת השם "אלוהים". תיאורים אלה הם מחוץ להיקף מאמר זה, ומי שמתעניין בהם יכול למצאם בין היתר בפרק הרביעי של מדע הנסתר או בהאבולוציה מנקודת המבט של הממשויות (הוצאת תלתן, תרגם אלישע אבשלום).

^[5] הקשר בין התגשמויות הפלנטה לבין הכוכבים שעל שמם הן קרויות הוא מחוץ להיקף המאמר.

^[6] "עבור הראייה העל-חושית לא קיים מצב 'חוסר מודעות', אלא רק דרגות שונות של מודעות; הכל בעולם מודע". מדע הנסתר, עמוד 108. ארבעת מצבי התודעה הם תודעה מינרלית, תודעה צמחית המושווית לשינה ללא חלומות, תודעת בעלי החיים המושווית לתודעת חלום; ותודעה עצמית שהיא התודעה הערה.

^[7] חשוב לציין ששלושת המצבים הראשונים של הפלנטה לא היו פיזיים באופן שאנו מבינים אותו היום.