בין שמים לארץ

חיי האדם על האדמה היו אמורים להיות בגדר חידה גדולה בשבילנו, בלי קשר להשקפת העולם שלנו, ללוגיקה האינדיווידואלית או לדת בה אנו מאמינים – אם אנו מאמינים. החוויה הראשונה שלנו היא שאנו מוצאים עצמנו בעולם, כאשר נסיבות הגעתנו אליו סתומות לחלוטין. אמרו לנו ש"נולדנו", אנו רואים אחרים נולדים במהלך חיינו, ומכאן אנו מסיקים כהנחה לוגית – לא כידע שמתוך התנסות – שגם אנחנו "נולדנו". מרגע עמידתנו על דעתנו אנו רגילים לראות את גופנו הפיזי כבית שבתוכו אנו מכונסים, ממנו כלפי חוץ אנו מנהלים את חיינו, מבצעים את פעולותינו ומממשים את רעיונותינו.

זהו בית שאת פנימיותו מעולם לא ראינו. אנו רואים רק את קירותיו החיצוניים, ואלמלא סיפרו לנו כיצד הוא נראה בתוכו וממה הוא מורכב, לא היינו יודעים עליו כמעט מאומה אפילו מבחינה תיאורטית. אנו נושאים אותו כמו צב הנושא את שריונו, וחסרונו היחיד של הצב לעומתנו היא העובדה שהוא לא מסוגל לראות את ביתו אפילו מבחוץ. חיינו מתנהלים בתוכו, ואנו נאלצים להקדיש חלק ניכר מתשומת לבנו לשמירה על תחזוקתו, ניקיונו ובריאותו – אך בלעדיו לא היינו כאן בעולם הפיזי ולא יכולנו לתפקד בעולם הזה.

יתרה מזו, בעת הימצאנו ב"בית" זה איננו מכירים ואיננו זוכרים כל בית אחר שלנו. זהו ביתנו היחיד, עד כדי כך שיש המזהים אותו עם עצם-עצמיותם. הוא מהווה חלק בלתי נפרד מאישיותנו, על-פיו מזהים אותנו האחרים כישות אנושית  אינדיווידואלית, ואף אנו עצמנו איננו מכירים את עצמנו אחרת מאשר כתושבי הבית הזה.

אנטיפתיה לחיים

מדי לילה אנו נוטשים את ביתנו הפיזי ויוצאים – מבחינתנו למחוזות בלתי ידועים. רודולף שטיינר אומר לנו שאנו נמצאים אז בעולם אחר, שאינו פיזי, ועוברים שם חוויות שאינן נכנסות לזיכרון שלנו בתודעתנו הרגילה. חלוקה זו לשני עולמות שבהם מתקיים האני האנושי ממחישה את הדואליות של הקיום הארצי מן הלידה ועד למוות. כדי להיות בתודעה ערה בעולם העצמים הפיזיים, עלינו להתחבר לגופנו הפיזי – למצוא את עצמנו בכל בוקר מחדש בבית המוכר לנו – וברגע שבו אנו יוצאים ממנו, אנו מאבדים את תודעתנו הערה, את היכולת לקלוט את המציאות הפיזית סביבנו ואת כושרנו לעורר בתוכנו מחשבות, לנהל תהליך של היסק לוגי או לתקשר עם אחרים בסביבתנו הפיזית.

ההתחברות לגופנו הפיזי עם ההתעוררות היא התחברות בפועל למערכת החושים-עצבים. המרכיב הפנימי ביותר שלנו, האני, מכיר את העולם, חש אותו ומעבד אותו בצורה שכלתנית רק בזכות העובדה שהוא מחובר למערכת העצבים והחושים. מערכת זו מתבססת על פעולה "אנטיפתית", לא במובנה הערכי-חברתי אלא כפעילות מהותית. כלומר, כדי לקלוט בחושינו את המציאות הפיזית בסביבתנו, עלינו להפריד את עצמנו ממנה; אנו מפעילים כוחות דחייה פנימיים (אנטיפתיה) כדי לראות, לשמוע, להריח ולמשש את סביבתנו הפיזית. באותה מידה עלינו להפריד בינינו לבין אובייקט החשיבה שלנו, להציב אותו מולנו ולא בתוכנו, כדי ליצור עליו דימויים חשיבתיים. רודולף שטיינר מכנה את פעולת החשיבה במילה הגרמנית המקבילה ל"יצירת דימויים" – Vorstellen, שמשמעותה המילולית היא "להציב מול". גם לצורך זה אנו מפעילים פעילות אנטיפתית, שהינה פנימית, תת-הכרתית.

כלומר, התנאי לקליטת החושים שלנו הוא שנקרין כלפי חוץ כוחות דחייה, כוחות אנטיפתיה, כדי "להציב מולנו" את אובייקט התחושה או החשיבה שבו אנו עוסקים. לצמח, למשל, חסרים כוחות דחייה אלה; הרשמים (לדוגמה, רשמי אור השמש) עוברים דרכו והוא קולט אותם אל תוך הסובסטנציה שלו, אל תוך "ביתו" הפיזי. כתוצאה מכך פועל אור השמש ישירות על תהליכי הגדילה והצמיחה של הצמח (הכוחות האתריים כפי שמכונים בידי שטיינר), אך בתמורה לכך אין לו היכולת להביא למודעות את הרשמים הללו. באדם, כאמור, מערכת העצבים הפיזית, שאופי פעולתה הוא אנטיפתיה, עוצרת את הרשמים מלהיכנס לגוף כהשפעה ישירה, בולמת אותם ומקרינה אותם לתודעה, ורק משם הם עוברים (חלקית) בטרנספורמציה אל הדם ודרכו אל
האורגניזם הפיזי.

אלא שבמצבים לא בריאים מסוימים עשוי היסוד האנטיפתי במערכת העצבים להגיע ברמה כזו או אחרת לתודעה כתחושת אנטיפתיה בצורתה המוכרת. במקרים אלו היא מביאה להרגשת תיעוב קשה עם כל קליטת-רושם ועם כל חשיבה. הרגשה זו, וכן העובדה שההתחברות לגופנו הפיזי היא הלכה למעשה כניסה למערכת העצבים, מהוות גורם מפתח בקשיים רבים שחווים אנשים בחייהם הפיזיים. לפי רודולף שטיינר, כאשר הכול כסדרו בגוף שלנו איננו אמורים להרגיש בכלל את עצבינו. הבאת העצבים למודעות פירושה הוא אחד – כאב. שטיינר מדבר על כך שאילו היינו מרגישים את הפעילות בגופנו הפיזי כשאנו מבצעים תנועה כלשהי, למשל, היינו חשים כאב
בלתי נסבל.

העצבים של אהרימן

מערכת העצבים רוחשת בהמולה בלתי פוסקת בפעילות, שבאפיון האנתרופוסופי מכונה "אהרימנית". זהו שדה פעולה מובהק של השפעות אהרימניות. "טכנולוגיה" מסובכת של אותות חשמליים, יונים, קפיצות חלקיקים וקשרי אינפורמציה מולקולריים, בין אינסוף סינפסות ומוליכים עצביים, בהבזקים המתרחשים במהירות שאיננו מסוגלים כלל לדמיין – מביאים לפעילויות ברזולוציה רחבה יותר, אשר לחלקן אנו מודעים (ואף מבצעים באופן מודע) ורובן הגדול מצוי הרחק מתודעתנו הערה. זהו העולם שהמדע הרגיל מכיר, חוקר ומבין בצורה הטובה והרחבה ביותר; המערכת העצבית היא תחום "החומר של החומר", כמעט אפשר לומר שהיא מקדש החומר. אם הגוף הפיזי הוא מקדש האלים, אזי בתוך מקדש זה מערכת העצבים היא מזבחו של אהרימן.

המצב הבריא הוא כמובן שכל העולם הזה של רחישה חשמלית, ניצוצות קופצים ואימפולסים מהירים כברק פועל רק כתשתית לפעולותינו המודעות ולתפקוד הסדיר של גופנו, בלא שיגיע לתודעתנו. במצב תקין פעילותנו העצבית אינה מגיעה לתודעתנו. אולם בתת-התודעה קיים משהו (או "מישהו") בתוכנו, שמרגיש במצבי מודעות מסוימים את הקשר עם מערכת העצבים. מודעות חלקית זו, כשהיא מגיעה אל החדרים העליונים של התודעה, מיתרגמת לתחושה הידועה לרבים, שאנו כלואים בתוך גופנו הפיזי, בין ארבעת הקירות של "ביתנו" בחיים הרגילים.

אם הגוף הפיזי הוא מקדש האלים, אזי בתוך מקדש זה מערכת העצבים היא מזבחו של אהרימן

כאן או שם?

שתי תחושות מנוגדות מאפיינות את בני האדם על האדמה, ובפועל מצויות בכל אחד מאיתנו. האחת היא הרצון לחיות, להימנע מהמוות, התחושה (המוצדקת) שהחיים הם הערך העליון שעליו יש לשמור מכל משמר. במובן בו מדובר כאן, זוהי התחושה של "להישאר בבית". כמובן שמתלווה לכך באופן טבעי הפחד מהמוות – בייחוד לאלה שאינם מאמינים בהישארות הנפש, ובשבילם סיום החיים הפיזיים פירושו חידלון הקיום בכלל, מות האלמנט הנפשי והתודעתי יחד עם התפוררות הגוף הפיזי. זוהי החוויה התודעתית שנשתלה בבני האדם ביוון העתיקה והתבטאה באמירתו של אכילס: "טוב היות קבצן בעולם החיים מהיות מלך בעולם הצללים".

התחושה השנייה, המנוגדת, מוטבעת יותר בתת-התודעה ומקבלת ביטוי בצורות השונות של השאיפה למוות, לרוב שאיפה בלתי מודעת, שמגיעה לעתים למודעות בצורות שונות, בחלקן כמובן פתולוגיות. שאיפה זו נובעת גם מתחושת הכליאה בגוף המביאה לחוסר מוצא, אך פעמים רבות גם מידיעה – אף אם ידיעה בחדרים הנסתרים של הנפש – שהבית האמיתי נמצא במקום אחר, בעולם שאינו פיזי. כאן יש להעיר שתחושה זו מוצאת לעתים ביטוי ברציונליזציה לנסיבות חיים חיצוניות – נטישה, חוסר מזל בחיים, חוסר מוצא ביחסי אנוש – שבבסיסם נמצאת באורח בלתי מודע כמיהה זו לעזוב את הבית הפיזי ולהגיע לבית האמיתי.

בין התופעות הרבות שעליהן מדבר רודולף שטיינר כתופעות עתידיות מבחינתו (הוא עזב את העולם הפיזי ב-1925) וכחלק מחציית הסף של האנושות החל משנות ה-30 של המאה שעברה, מצויה גם זו, שהיעדר הידיעה הבלתי אמצעית על המוות, שאפיין את התקופה היוונית, תחושת האופל השחור בעולם התחתיות של הַאדֶס, אֵל השאול – מפַנים את מקומם לחוויה ישירה של עולם הרוח, "העולם שאחרי המוות", על ידי  אינדיווידואלים שילכו ויתרבו במהלך מאות ואלפי השנים הבאות. אלה ייווכחו במו עיניהם ויאשרו לאחרים את דבר קיומו של עולם הרוח – העולם שלאחר נטישת הגוף הפיזי – כעולם של אור, אהבה וקבלה בלתי מותנות, שהינן אישיות ובו-בזמן אוניברסליות, ואת דמותו של כריסטוס, שנטל על עצמו מתחילת המאה ה-20 לקבל את פני הנפטרים בעולם הרוח.

אחת התחושות החזקות ביותר המדווחות כמעט בכל חוויה של מוות קליני, היא ההרגשה: כעת אני בבית

הבית האמיתי

בחוויית סף המוות (Near death experience) משתלבים בצורה מרתקת הישגי מדע הרפואה המודרני עם שלב ההתפתחות החדש בו נמצאת האנושות: מצד אחד נמצאים בני אדם רבים על גבול חוויית מעבַר הסף בתודעה, הן בהתאם להתפתחותם האינדיווידואלית והן כחלק מההכנה למעבר הסף של האנושות בכללותה – ומצד שני מאפשרת הרפואה כיום טיפולים המסוגלים להחזיר לחיים בני אדם הנמצאים במצב של מוות קליני, בדקות ולעתים בשעות הקרובות לנטישתם את גופם.

אחת התחושות החזקות ביותר המדווחות כמעט בכל חוויה של כניסה לעולם הרוח במוות קליני, היא ההרגשה: כעת אני בבית; זהו ביתי האמיתי. תחושה זו אינה תוצאה של הסבר או מסקנה התבוננותית, אלא ודאות ישירה, מסוג שאינו קיים במישור הפיזי, ורק לעתים מבצבץ ניצוץ ממנה במה שאנו מכנים "תחושה אינטואיטיבית". בחוויה זו של הימצאות בעולם הרוח מגיעות למודעותנו בהבזק אחד מושכלות יסוד, שכדי ללמוד אותן בעולם הפיזי היינו זקוקים לשיעורים רבים. האלמנט של היעדר ממד הזמן מומחש לנו מעצם העובדה שאנו מקבלים מקבץ עצום כזה של ידיעה באפס זמן.

צפיתי לא מכבר בריאיון עם אדם שעבר חוויה כזו והתראיין לערוץ יוטיוב גרמני. הוא נשאל אם למד משהו על החיים שלפני הלידה או ההתעברות, ועל התגשמויות חוזרות של הנפש האנושית. הוא השיב בזהירות שאינו יודע על כך, כלומר הוא לא קיבל ישירות אינפורמציה על כך, אך הוסיף, "ידעתי שהייתי שם כבר; הכרתי הכול, זה הבית שבו כבר הייתי". אצל רבים אחרים – למעשה, אצל רובם ככולם של אלה שעברו מוות קליני – עוּבדת ההתגשמויות החוזרות הופכת למובנת מאליה, כחלק מהידיעה הכוללת שמתקבלת בחוויה זו.

רודולף שטיינר חילק את עולם הרוח לארבעה חלקים: הספֵרה האתרית, הספֵרה האסטרלית, הדווכאן התחתון והדווכאן העליון. "ביתו" האמיתי של האדם הוא בדווכאן העליון. לאחר המוות עובר האדם את ספֵרת ההיטהרות, ה"קמאלוקה", בה הוא משתחרר בהדרגה מתאוותיו הפיזיות, הקשורות לשהותו בגוף הפיזי, ומתבונן על חייו בעולם הפיזי מתוך שיפוט גבוה יותר, אובייקטיבי – במשך זמן של כשליש מהחיים הארציים שמהם נפרד; זהו הזמן שעבר עליו בשינה, שבה, במעין הקדמה זעירת אנפין לקמאלוקה, אנו פוגשים בספֵרות הרוחיות את הפעולות שעברנו מן היקיצה האחרונה ועד להירדמות ומתבוננים עליהן באותו אופן אובייקטיבי, גבוה ושיפוטי.

עם סיומה של הקמאלוקה עולה האדם לספֵרת הדווכאן התחתון, בה הוא מעבד עיבוד גבוה יותר את חייו הארציים האחרונים ומתחיל לתכנן את התגשמותו הבאה.

בעוד שבקמאלוקה נגמלת הנפש האנושית מהדחפים ומהתשוקות שהיו קשורים לעולם הפיזי ועדיין נותרו בה, וכן מקבלת את הדחף הראשוני לתיקון דברים שאירעו ביחסיה עם נפשות אחרות על האדמה – בספֵרת הדווכאן התחתון היא מעבדת את השקפות העולם שהיו לה כאן על האדמה, את תחושותיה הרליגיוזיות, האידיאות והמוסריוּת, שמתוכן פעלה כאן. אז מגיע האדם לספֵרת הדווכאן העליון, ביתו האמיתי, ממנה מתחיל הוא לעשות את דרכו חזרה להתגשמות חדשה על האדמה, כשהוא נושא עמו את תוצאות חוויותיו בשתי הספֵרות הקודמות.

אינדיווידואלים שילכו ויתרבו במהלך מאות ואלפי השנים הבאות ייווכחו במו עיניהם ויאשרו לאחרים את דבר קיומו של עולם הרוח – כעולם של אור, אהבה וקבלה בלתי מותנות

בין שני בתים

האדם הוא הישות היחידה בעידן שלנו, שזירת ההתפתחות שלה נמצאת בספֵרה זרה לה. בזירת התפתחות זו כבול האני שלו למהות זרה לו לחלוטין – החומר הפיזי – ולא זו בלבד, אלא שבתודעה בה הוא נמצא בזירה זו אין הוא מכיר את ביתו האמיתי, ולגבי אנשים רבים – גם אינו מודע כלל לקיומו. עובדה זו מחזירה אותנו לפסקה הפותחת מאמר זה. מבחינת ידיעתנו הראשונית את הדברים, אנו מקבלים הכול מן המוכן: את העולם סביבנו, את ביתנו הפיזי ואפילו את עצם תודעתנו העצמית, את תחושת האני שלנו.

בניגוד לכך, התחושה בעולם הרוח, בביתנו האמיתי, היא תחושה של ידיעה אינטואיטיבית; אנו יודעים על הקשר שלנו עם המציאות הסובבת אותנו. ולא זו בלבד, אלא שבאותו הבזק של ידיעה אנו יודעים גם את משמעות חיינו בגוף פיזי ואת הייעוד של התגשמותנו על האדמה כיצורים ארציים, וכך גם את הזיקה בין התגשמות ארצית זו לקיומנו בספֵרה שלנו, בעולם הרוח.

חוויות המוות הקליני מעניקות לנו מבט מעניין גם על חיינו ב"ביתנו" הפיזי, משום שהן מורכבות משני אלמנטים: היציאה מהגוף הפיזי, אך גם החזרה אליו. אלה שחוו מוות קליני מספרים שהתחושה המיידית לאחר השיבה אל הגוף הפיזי היא הרגשת הכבידה. אנו רגילים להרגשת כבידה זו, משום שאת כל חיינו הערים על האדמה "בילינו" כשאנו נמשכים אל האדמה, ומעולם לא הכרנו את עצמנו ללא כובד פיזי. כעת, לאחר השהייה בעולם הרוח במצב של חוסר משקל מוחלט, מועצמת התחושה החיה של כובד משקל הגוף. תחושה שנייה אופיינית היא המגבלה המרחבית של הגוף. כפי שמתארת זאת אישה שחוותה מוות קליני: "הגוף קטן מדי בעבור הנפש".

אם כן, בבית צר-מלהכיל זה מתפקדת הנפש האנושית מרגע לידתה ועד חזרתה לעולם הרוח. בו היא מבצעת את משימותיה בעולם בהתאם לקארמה שלה וליכולות התפתחות שלה – בין אם משימות אלו קשורות יותר לסביבתה הפיזית או לפעילות נפשית ורוחנית. השילוב הטוב בין החיים במישור הפיזי בביתנו הזמני לבין ידיעת עולם הרוח, העומד בבסיס המישור הפיזי הזה, הוא-הוא האיזון בין שני הבתים של הישות האנושית.