הקארמה של הרגשות

שִׂנְאָה תְּעוֹרֵר מְדָנִים וְעַל כָּל פְּשָׁעִים תְּכַסֶּה אַהֲבָה (משלי יז, ט).

 

מה זו אהבה? כמו במילות קודש עבריות רבות אחרות, חלה בימינו זילות במילה זו – המופיעה במקורות ("ואהבת לרעך כמוך..."). השימוש בה נעשה מתוך קלות דעת וקיימת נטייה "לפזר" אותה לכל עבר. אך האם אנו באמת מבינים את משמעותה? על כל אדם לשאול את עצמו: האם פעילות הרצון שלי בעולם נעשית מתוך אהבה? האם אני עדיין אוהב/ת את אלו המכונים על ידי ״אהוביי״, גם כאשר הם מאכזבים אותי ואינם עומדים בציפיותיי? האם אהבתי נוכחת גם כאשר חולפות התשוקה, ההתלהבות וההתאהבות הראשוניות? האם יש לי נכונות להקריב למען האהבה?

בהרצאה הרביעית בספר הראשון בסדרה יחסי קארמה[1]  מתאר רודולף שטיינר את גלגוליהם של רגשות האהבה, החובה והשנאה על-פני שלוש התגשמויות. הוא מצביע על האופן שבו רגשות או תכונות מתוכם פעל אדם בהתגשמות נתונה, יובילו כתוצאה קארמתית טבעית לתכונות או רגשות אחרים בהתגשמות העוקבת; זאת במידה ולא יותמרו דרך עבודה תודעתית-רוחנית.

חשוב להדגיש כי אין מדובר כאן על שכר ועונש, אלא על החוקיות בה משתלשלים הדברים: ממש כפי שפעולה אחת מובילה לתוצאה מסוימת, בעוד שהפעולה המנוגדת לה תוביל לתוצאה הפוכה.

דרך תיאור גלגוליה של האהבה ודרך ההבחנה בינה לבין החובה והשנאה ניתן להגיע להבנה עמוקה יותר מזו הרווחת בנוגע למהותה של מילה זו ולמשמעותה הרוחנית.[2]

כנפיים של שמחה

לפי שטיינר, במהלך המסע לאחר המוות חווה האדם, כתמונת ראי, את מה שהקרין כלפי האחֵר. הנשמות השוהות עמו במסע זה יקרינו אליו חזרה את האופן שבו מעשיו חדרו אליהן. בהתגשמות העוקבת ייבנה גופו האסטרלי על פי מה שהוקרן אליו מאותן נפשות. שטיינר קובע שאדם שפעל מתוך אימפולס של אהבה בחיים נתונים, ייוולד כבעל אופי שמח ונינוח בחיים הבאים.

מה קושר בין אהבה לשמחה? אלמנט החום: "אתם מכירים את החום הפנימי המגיע עם השמחה, אתם מכירים מה משמעות השמחה בחיים – במיוחד השמחה המגיעה מאנשים אחרים. היא מחממת את החיים ונושאת אותם, היא נותנת להם כנפיים. זוהי התוצאה הקארמתית של אהבה שהתרחבה."[3]

יקל עלינו להבין השתלשלות זו מאהבה לשמחה אם נתבונן על מערכות יחסים בתוך החיים עצמם. כאשר אדם משפיע אהבה על סובביו, היא תחזור אליו כהקרנה של חום ושמחה מסביבתו.

שטיינר ממשיך ואומר שהשמחה והנינוחות מההתגשמות השנייה יהפכו בהתגשמות השלישית להבנה טבעית וזורמת של העולם ושל אנשים אחרים: "בני אדם העוברים בחיים בתחושה פתוחה וחופשית בהניחם לעולם לזרום לתוכם, כך שיש להם הבנה לגביו, הרי שהשיגו דרך אהבה ודרך שמחה זיקה זו לעולם."[4]

מדוע? כיוון שלא ניתן להכיר באמת אדם אחר או תופעה בעולם, מבלי לאהוב אותם. אהבה לאחר – שאינה נובעת מאהבה נפשית-אנוכית אלא מאהבה רוחנית – מאפשרת להכירו מתוכו.

לעתים קרובות מה שמכונה "אהבה", נובע מצרכים אגואיסטים, מאהבה עצמית אנוכית. למשל, תשוקה לבן או בת זוג הנדמית כאהבה; ציפיות גבוהות מן הילדים מתוך צורך להגשים דרכם את מה שלא מימשנו בעצמנו או חרדה ודאגה מופרזות כלפיהם הנובעות מן הפחד לאבדם. כאשר אנחנו מרוכזים בעצמנו לא נוכל באמת להכיר את זולתנו – התפיסה של האחר תהיה מושפעת מציפיותינו ומתשוקותינו ולא תאפשר לנו ראייה אובייקטיבית.

בתנ"ך מתואר מעשה האהבה בין אדם לחווה במילה ידיעה (וְהָאָדָם יָדַע אֶת-חַוָּה אִשְׁתּוֹ; בראשית ד', א') . אהבה רוחנית משמעותה ידיעת האחר מתוכו. אהבה מאפשרת ידיעה וידיעה מאפשרת אהבה. הדבר נכון גם בנוגע ללמידה של ידע רוחני. ועל כך אומר שטיינר: "דבר שאינני אוהב, לא יגלה לי את מהותו. לכל גילוי חב אני מתן הודיה, כי הוא מעשיר אותי."[5]

שטיינר: "אתם מכירים מה משמעות השמחה בחיים – במיוחד השמחה המגיעה מאנשים אחרים. היא מחממת את החיים ונושאת אותם, היא נותנת להם כנפיים. זוהי התוצאה הקארמתית של אהבה שהתרחבה"

על אהבה ומוסר

כדי להבין טוב יותר את מהות האהבה בהקשרה הקארמתי, שטיינר מבחין בין מעשים הנעשים מתוך אהבה למעשים הנעשים מתוך תחושת חובה: "זה אחרת לגמרי כשאנו פועלים מתוך אהבה, מאשר כשאנו עושים זאת מתוך רגש חובה יבש ונוקשה. [...] תמיד הדגשתי בכתבי שהמעשים הבאים מאהבה, יש לראותם כמוסריים ואתיים באמת."[6]

בספרו הפילוסופיה של החירות,[7] שטיינר מדבר על ההבדל בין מוסר כברירת מחדל, לבין המוסר הגבוה ביותר, המופעל מתוך חירות מלאה, מתוך האני הגבוה.

אדם שהתפתח במלואו, יהיה בעל תשוקה לעשיית הטוב והמוסרי; תשוקה שתהיה חזקה לא פחות מתשוקות ארציות כמו אוכל ומין. לעומתו, מעשה מוסרי הנעשה מתוך רגש של חובה, ינבע ממניע חיצוני כמו ציות לחוקים, חינוך וכדומה, או מתוך ניסיון לדכא את היצרים והתשוקות ה"נמוכים". פעולה מוסרית הנעשית מתוך אהבה נובעת מפנימיותו, והשפעתה על האחר תהיה שונה לחלוטין. אהבה אמיתית נובעת מחירות ולא מכורח, מתוך דחף פנימי.

"כל שיטה אתית התובעת מהאדם לדכא את רצונו כדי להגשים משימות שאין לו חפץ בהן, אינה מתחשבת באדם השלם, אלא רק באדם שנעדרת בו ההשתוקקות הרוחנית. לגבי האדם המפותח באופן הרמוני, אותם רעיונות המכונים רעיונות-הטוב אינם מצויים מחוץ לישותו אלא בתוכה. [...] החירות אינה מתגלה בפעולות הנובעות מכורח החושים או הנפש, אלא בפעולות הנישאות על ידי אינטואיציות רוחניות."[8]

לאדם על-פני האדמה ניתנה משימה ייחודית אשר לא ניתנה לאף ישות אחרת – לא להיררכיות הרוחניות הנמצאות בדרגת התפתחות גבוהה יותר ולא לממלכות בעלי החיים, הצמחים והדומם, הנמצאות בדרגת התפתחות נמוכה יותר. לאדם – ישות של רוח בתוך חומר – ניתנה החירות; החירות ליפול אל הטעות, אל הרוע והשנאה, אך גם החירות לבחור בטוב, לפתח אהבה. בדרך זו ביכולתו להעלות את הקוסמוס כולו לדרגה גבוהה יותר.

"משימתו הגדולה של האדם הינה להביא חירות לתוך העולם, ובעזרת החירות להביא לראשונה את מה שאנו מכנים אהבה, במובן האמיתי של המילה. משום שאהבה ללא חירות אינה אפשרית. ישות העוקבת באופן עיוור אחר אימפולס, רק עוקבת אחריו; אבל עבור ישות היכולה לפעול גם אחרת, קיים רק כוח אחד אחריו היא יכולה לעקוב, וזוהי האהבה. חירות ואהבה הינן שני קטבים, המשתייכים האחד לשני. אם על האהבה להיכנס לקוסמוס, זה יכול לקרות רק דרך חירות. [...] לכן, האדמה היא הקוסמוס של החירות ושל האהבה."[9]

אמת או חובה

לתפיסתו של שטיינר, אמירת אמת לאחר, גם אם היא כואבת או קשה, הינה מעשה של אהבה. זהו מעשה של הקרבה הנובע מתוך אהבה: "ובכן, יש אכן בני אדם – אשר [...] בגלל שהם אינם יכולים להגיד לאנשים את האמת מתוך אהבה – כי אם אוהב הנך אדם תספר לו אמת ולא שקרים, [...] הם אומרים את האמת מתוך רגש של חובה."[10]

אדם הפועל מתוך רגש של חובה, יימנע מאמירת האמת לאחר. הוא יהיה עסוק בדעת החברה עליו, ביחס שיזכה לו, בטובתו האישית. הוא יישאר מנומס ונחמד או "פוליטיקלי קורקט" ולא יאמר דברים שלא מקובל להגיד. באופן זה, למעשה, הוא ימנע מהאחר את האפשרות להתפתחות וגדילה. אם וכאשר יבחר בכל זאת לומר את האמת – היא תיאמר מתוך נוקשות, מוסרנות, שיפוט ותוכחה, שיעוררו באחר רגש של בושה והקטנה.

מספרת שירה (47): "גדלתי בסביבה בה היה מאמץ לשמור על הרמוניה כמעט בכל מחיר. דברים קשים, כואבים, 'לא יפים' – לא דוברו, הוכחשו, ובוודאי שלא נאמרו בצורה ישירה. גם המראה החיצוני שלי גרם לאנשים לתפוס אותי כ'טובה', מלאכית ושברירית. אנשים נמנעו מלומר לי דברים קשים או 'רעים' הנוגעים אליי. בגיל 35 פגשתי את מורתי הרוחנית. היא הייתה ישירה, אמיתית, נוקבת. היא ראתה אותי כפי שאני, על כל צדדיי, והייתה די כנה לומר לי את האמת. אחרים חוו את הישירות שלה לעתים כ'רעה', אבל אני דבקתי בה וידעתי כי דווקא היא תוכל לעזור לי יותר מכל אדם אחר. ידעתי כי הישירות הנוקבת שלה היא אהבת אמת."

לאדם – ישות של רוח בתוך חומר – ניתנה החירות ליפול אל הטעות, אל הרוע והשנאה, אך גם החירות לבחור בטוב, לפתח אהבה. בדרך זו ביכולתו להעלות את הקוסמוס כולו לדרגה גבוהה יותר

חוסר עניין בעולם

לאיזו תוצאה קארמתית תוביל פעולה מתוך רגש חובה? אדם הפועל מתוך חובה בהתגשמות נתונה, יחווה בחיים הבאים אדישות וחוסר עניין מסביבתו כלפיו. חוסר העניין הפנימי שהוא הפגין כלפי האחר בהתגשמות האחת, יהפוך לאדישות כלפיו בחיים הבאים.

"והנה, המעשים הנעשים מתוך התפיסה הנוקשה של החובה או על ידי הסכמה כי כך הולם [...] גורמים בחיים הארציים הבאים למה שאפשר לכנותו: תחושה שהאנשים אדישים כלפיך, פחות או יותר."[11]

בחדר הייעוץ הביוגרפי אנו נעזרים בידע הזה. כאשר מיועצת טוענת: "לא רואים אותי", כאשר היא חיה לאורך הביוגרפיה שלה בחוויה שהסביבה אינה מגלה בה עניין אמיתי – נבדוק – באמצעות מתודות עבודה ששטיינר הביא ושפותחו בייעוץ הביוגרפי, האם ייתכן כי בחייה הקודמים היא פעלה מתוך חובה. תכופות אנו מגלים שאלו הם אנשים אשר היו בחייהם הקודמים אנשי דת (מהדת הממוסדת), כמו כהנים, כמרים ונזירות, שפעלו מתוך חובה, מתוך דוֹגמות נוקשות ומוסרנות. גם אנשים ממעמד האצולה והמלוכה פעלו לא פעם על פי צווי "המעמד המחייב". נוכל לראות שרידים של התנהגויות אלה גם בחיים הנוכחיים.

וכפי שהאהבה הופכת בהתגשמות השנייה לשמחה ונינוחות ובשלישית להבנה טבעית וזורמת של העולם, כך החובה שהפכה לאדישות של הזולת כלפי האדם בהתגשמות השנייה, תהפוך בהתגשמות השלישית לחוסר עניין של אותו אדם בעולם. באותו אופן שבו האהבה תהפוך בהתגשמות השלישית לעניין טבעי בעולם ובאחר, כך הפעולה מתוך חובה תהפוך בהתגשמות השלישית לקושי של האדם למצוא את מקומו בעולם. הוא עשוי להיות בעל כישורים ויכולות, אך לא תהיה לו תשוקה שתניע אותו למצוא עניין בתחום מסוים ולדעת מהו הדבר שלשמו בא אל החיים האלה.

"מה שזורם אלינו כאדישות מצידם של אנשים אחרים, ומה שאנו חווים דרך כך בחיים ארציים כלשהם, יעשה מאתנו בחיים הבאים, השלישיים, אדם שאינו יודע מה יעשה עם עצמו. אדם כזה [...] משוטט בחיים ללא כיוון."[12]

מספרת סילבנה (49): "אני חושבת שבחיים קודמים הייתי שייכת למעמד דתי כלשהו, בגלל שמגיל מאוד צעיר יש לי רצון להיות טובה ולעשות את הדבר הנכון. כמו כן נהגתי לקחת חוקים ברצינות רבה מאוד, הקפדתי למלא אותם בנוקשות ופחדתי מאוד להפר אותם. חוסר מילוי של הכללים, גם כאשר הם לא היו הגיוניים או ניתנים למילוי, לווה ברגש אשם כבד. גדלתי במשפחה דתית. היו לי ספקות רבים בנוגע לדת, אך לקחתי אותה ברצינות, מתוך אמונה שהיא מספקת תוכנית כיצד 'להיות טובה וללכת לגן העדן'."

ניתן לראות כיצד ההתגשמות הראשונה שבה הייתה סילבנה כפי הנראה אדם שפעל מתוך חובה, הפכה בהתגשמות השנייה לחוויה – לפי עדותה שלה – של אדישות כלפיה מצד הקרובים לה. גם שאלת הייעוד והזהות המקצועית מעסיקה את סילבנה רבות לאורך חייה הבוגרים. עם זאת, נראה שבזכות עבודה רוחנית-תודעתית אמיצה ועמוקה, היא הצליחה לשבור את המעגל הטבעי של הקארמה, ולמנוע את הופעת ההתגשמות השלישית של חוסר כיוון בחיים.

מהי אם כן התרופה לשנאה? איזה תיקון יכול לסייע לאדם לצאת ממעגל זה? התרופה לשנאה, עונה שטיינר, היא ניגודה: אהבה

הקארמה של השנאה

כניגודה של האהבה מציג שטיינר את שלושת גלגוליה של השנאה. בדומה ל"רוע", השנאה אינה מוגדרת רק כשנאה יוקדת וישירה, וההתייחסות למעשים הנובעים משנאה אינה רק בהקשר לפעולות שנעשו מתוך זדון. כל מעשה ותגובה כלפי האחר הנובעים מתוך אנטיפתיה – כגון ביקורת, רכלנות וחוסר רגישות – נובעים למעשה מרגש שנאה, גם אם עמום. בקמלוקה,[13] האדם יחווה מעשים אלו דרך כאבו של האחר ויכיר בחומרתם, ובהתגשמות שאחריה יפגוש אותם דרך הסבל שלו עצמו.

"מתוך שנאה נולד מה שזורם אלינו מן העולם החיצון ככאב, ייסורים, אומללות הנגרמת מבחוץ – במילים אחרות, ההפך משמחה. [...] האנשים עוברים דרך העולם בשנאה רבה יותר מאשר הם חושבים, ולפחות באנטיפתיה רבה יותר. [...] חשבו נא על רכילות במפגש על כוס קפה, היכן ששישה – זה כבר מספיק! של דודות או דודים [...] יושבים בצוותא ומוציאים דיבה על מכריהם. חִשבו על כך – כמה אנטיפתיות נשפכות כאן על גברים ונשים במשך שעה ומחצה ולעתים יותר. כשהם מרוקנים את האנטיפתיות אין הם נותנים את דעתם לכך, אך כשהדבר חוזר אליהם בחיים הארציים הבאים, הם נותנים דעתם לכך היטב. ואכן הוא חוזר באופן בלתי נמנע."[14]

שנאה בהתגשמות אחת תהפוך בהתגשמות העוקבת לסבל, כניגוד לשמחה שהיא תוצאתה של האהבה. השרשרת הטבעית של השנאה מובילה מן השנאה אל הסבל, ומן הסבל אל אווילות (ואפילו טפשות), קהות חושים ואטימות להבנת העולם.

מדוע השנאה מתפתחת בסופו של דבר לאווילות? כפי שנכתב קודם, על-מנת להבין אדם אחר או תופעה, יש להכירם מתוך סימפתיה, מתוך חום הלב המאפשר קִרבה וחדירה אל מהות הדברים. האנטיפתיה, השנאה, יוצרת קור, ריחוק, הפרדה. מהות הדברים אינה יכולה להתגלות לאדם מתוך הלך נפש זה. כמובן שעבור התפתחות התודעה נזקק האדם גם לאיכות של האנטיפתיה; אך אנטיפתיה בלבד, שאינה מהולה בסימפתיה, תוביל לטיפשות. לשנאה יש איכות מעוורת. השנאה היא פגם, לקות, סוג של "מחלה" האופיינית מאוד לאדם בתקופתנו. היכולת של האדם להתגבר על השנאה הקיימת בתוכו מובילה לחוכמה עמוקה יותר.

הסבר נוסף לטיפשות הנובעת מן השנאה הוא הסבל. הנטייה הטבעית של הנפש היא להימנע מכאב, ועל כן אחד ממנגנוני ההגנה שהנפש מפתחת בכדי לא לחוש את הסבל תהייה היאטמות, ניתוק. הניתוק וההיאטמות מול העולם יובילו לחוסר מגע עמו ועל כן לחוסר הכרה שלו, וכתוצאה מכך בחיים הבאים נראה קהות חושים ואווילות.

מתוך תיאור זה עולה השאלה: האם האדם נידון להמשיך ולהתדרדר עוד ועוד מהתגשמות להתגשמות ללא אפשרות לתקן? האפשרות לתיקון קיימת תמיד ותלויה בעבודה תודעתית-רוחנית. מהי אם כן התרופה לשנאה? איזה תיקון יכול לסייע לאדם לצאת ממעגל זה? התרופה לשנאה, עונה שטיינר, היא ניגודה: אהבה.

באורח פלא, התיקון של השנאה לא יהיה לחוות שנאה מהאחֵר, אלא דווקא לזכות באהבתו, אך מתוך עמדה של חולשה ותלות בו. התיקון עבור מי ששנאו בחיים קודמים והגיעו להתגשמות השלישית כאווילים, יהיה להיוולד בסביבה הקרובה של אותם האנשים אשר הם שנאו, ולפתח כלפיהם אהבה. אותם אנשים – הורים, אחים, מחנכים – במידה וירעיפו עליהם אהבה, יוכלו לסייע להם להיגאל.

 

אדם בפועל

המילה "אהבה" טומנת בחובה שאלות עמוקות על מהות האדם ותכליתו. על פי רוב, מה שמכונה אהבה נובע למעשה מרצון עצמי. ניתן לומר כי באופן טבעי האדם אינו יודע לאהוב. עם זאת, בישות האדם טמון הפוטנציאל לפתח אהבה, ובכך להידמות לישויות הרוחניות הנעלות, השייכות להיררכיה הראשונה – השרפים, "רוחות האהבה".

כיצד ניתן לפתח איבר חדש זה הקרוי אהבה? לשם כך נדרשת חקירה עצמית נוקבת, המלווה במעבר דרך תהומות וחשיכה. על האדם לברר עם עצמו: מה הם מניעיי? מתוך איזה דחף אני פועלת? האם אני פועלת מתוך חובה? – שכן אהבה היא חירות ולא כורח. היכן מניעה אותי שנאה, גם אם סמויה? מהם השקרים שאני מספר לאחֵר ולעצמי? שכן האהבה היא אמת.

כל צעד שעושה האדם לעבר פיתוחה של אהבה, מקרב אותו למילוי משימתו על פני האדמה ולהתהוותו מאדם בפוטנציאל לאדם בפועל.

 

[1] ר. שטיינר, יחסי קארמה 1, הוצאת מיקרוקוסמוס, 2011, GA 235. תרגום: עלי אלון.
חלק מהציטוטים עברו תרגום מחודש על ידי אפרת מאייט.

 

[2] התייחסות מורחבת ומעמיקה לנושא זה ניתן למצוא בספר הקארמה של הרגשות
מאת אורנה בן דור, שעתיד לצאת בהוצאת כחותם.

 

[3] שם, עמ' 64.

 

[4] שם, עמ' 66.

 

[5] ר. שטיינר, כיצד קונים דעת העולמות העליונים?, תרגום: נחמן בר שלום. הוצאת
מיכאל 2014, עמ' 74, GA 10.

 

[6]           ר. שטיינר, יחסי קארמה 1, הרצאה 4, עמ' 66

[7] ר. שטיינר, הפילוסופיה של החירות, תרגום: צבי מדר, הוצאת ניצת השחר, 2010,
GA 4.

 

[8] שם, פרק 13, עמ' 174–175.

 

[9] ר. שטיינר, ההיררכיות הרוחניות והשתקפותן בעולם הפיזי, הרצאה 10, תרגום:
אורנה בן דור, הוצאת כחותם, עמ' 206-205.

[10] ר. שטיינר, יחסי קארמה 1, עמ' 66–67.

 

[11] שם.

[12]         שם, עמ' 68.

[13]   לאחר המוות עוברת הנפש האדם מסע בעולם הרוח. השהייה בקמלוקה נמשכת
כשליש מזמן חיי האדם על פני האדמה. בזמן זה, הנפש חווה ברשמים עזים את
תוצאות מעשי האדם בחיים קודמים כ"בומרנג" החוזר אליו. כל מעשה בלתי מוסרי
אשר פגע באדם אחר נחווה ככאב גדול.

 

[14] ר. שטיינר, יחסי קארמה 1, הרצאה 4, עמ' 69.

 

בתמונה:

ציור בצבעי עפרון על הדפס בוטאני

אקו פרינט, נייר 300 גרם כותנה, הדפס עלי אקליפטוס מבושלים במי שזיף פיסארדי

ציור: חן רכטמן