הוצאת אדם עולם אנתרופוסופיה וחינוך וולדורף בישראל
מגדלנה דפנר, 42, צלמת ופוטותרפיסטית, נשואה לאייל ואמא לווינונה ואֶמה, מתגוררת ב״נווה שלום – ואחת אלסלאם", נולדה בגרמניה והתחנכה בחינוך ולדורף מהגן ועד י"ב.
מגדלנה דפנר, פותחת מרחב לחלקים אבודים
איך היה?
שאלה טובה. בעצם עד גיל ממש מבוגר לא ידעתי שקיים סוג אחר של בית ספר. חשבתי שזה החינוך שכל הילדים בעולם מקבלים... את הגן אני זוכרת כגן עדן ואת הגננת כמלאך. היא הייתה בשבילי דמות מספֵירה אחרת. בבית ספר עדיין היה לי טוב, אבל הייתי ילדה מאוד חולמנית, ואני מניחה שבבית ספר אחר זה היה פחות מתאפשר, וייתכן שהייתי נכנסת לקטגוריה של חינוך מיוחד. אבל בוולדורף נתנו לי לחלום. נתנו לי את הזמן, וכשהתעוררתי, בגיל מאוחר יחסית – בכיתה השמינית, אחרי שוק קטן מעצם ההתעוררות – הבנתי שאני לא יודעת כלום. איכשהו, אולי דווקא בגלל שלא האיצו בי, היו לי את הכוחות והיכולת לעבור שינוי מאוד מהיר, עשיתי בגרויות וסיימתי את הלימודים בצורה טובה.
מה לקחת איתך מחינוך ולדורף?
אני חושבת שבעיקר את היכולת להפוך את האנשים שאני פוגשת בדרך למורים ולמורות לחיים, וגם איזושהי נאיביות בריאה, כזאת ששומרת על אופטימיות, על משחקיוּת ועל היכולת להיות בכאן ועכשיו. בלעדיה אולי לא הייתי יכולה לחיות היום בישראל.
איך בעצם הגעת לכאן?
בגיל 24 נסעתי לאיטליה ושם פגשתי את אייל, בחור ישראלי, רועה צאן. היה לנו קיץ ביחד, וכשהוא רצה לחזור לישראל אמרתי "בסדר, אני באה". מאז אנחנו פה, כבר 18 שנים. כשהגענו התנדבתי קצת ב"בית אורי" בעפולה, בעבודה עם אנשים עם מוגבלויות. משם עברנו ליפו, שם המשכתי לעסוק באמנות – ציור, פיסול, רישום, וגם למדתי באולפן ועבדתי כשוטפת כלים בבננה ביץ'.
איך זה התפתח לצילום?
בעצם, גדלתי בתוך זה. מגיל עשר נחשפתי לעולם הצילום והאמנות דרך בן זוגה של אמי, וזה הפך להיות חלק מהחיים שלי. כשכולם הלכו ללונה פארק, אנחנו הלכנו לביאנלה. היו המון שיחות איתו ועם חברים שלו על אמנות, הוא גם צילם אותנו הרבה. זה היה משמעותי בחיים שלי, אז והיום. התחלתי לצייר בגיל צעיר, וכבר בגיל 17 זכיתי להציג בתערוכה. אחרי זה הכול נעצר לכמה שנים, עד גיל 24 הייתי חולה, ורק כמה שנים מאוחר יותר, כשכבר הייתי בארץ, התחברתי חזרה לאמנות וליצירה. אחרי יפו עברנו לירושלים ונרשמתי ללימודי צילום במוסררה. למדתי שלוש שנים שבמהלכן, בדיעבד, טיפלתי בעצמי בצורה לא מודעת. את הלימודים סיימתי בהצטיינות.
אני מניחה שמשם המעבר לפוטותרפיה היה טבעי.
כן, רק שקודם הלכתי ללמוד חינוך ולדורף בדוד ילין, ובשנה האחרונה ללימודים כבר התחלתי ללמד צילום לכיתות י"א-י"ב בבית ספר "אדם", ואז הגיעו הבנות (היום הגדולה בת 7 והקטנה בת 5). כשהתחלתי ללמוד פוטותרפיה, זה היה ממקום חדש, מודע יותר. השבוע סוף סוף פתחתי סטודיו משלי – קסיופיאה. המטרה היא לייצר מרחב שבו אנשים יכולים לפגוש את עצמם. פיתחתי שיטה ייחודית ששואבת מעולמות הפוטותרפיה והצילום הטיפולי.
מה ההבדל ביניהם?
פוטותרפיה זה תהליך טיפולי ארוך שעיקרו הוא הטיפול. הצילום הטיפולי, לעומת זאת, הוא מפגש, לפעמים ארוך, שבמרכזו עומד הצילום. במפגש אני מזמינה את האדם למסע תהליכי וחווייתי לגילוי "העצמי". בהנכחה איטית והדרגתית של המצלמה, אני מובילה את האדם שמולי אל מול העדשה, עד שהוא מרגיש מספיק בטוח לבוא לידי ביטוי. פעמים רבות אני מנחה את המצולמים לעצום עיניים, וכשהם פוקחים אותן – הם יכולים להחליט מי זאת המצלמה שמולם. האם זאת האמא? בן או בת הזוג? אולי הם עצמם? המצלמה כשלעצמה היא הרי ניטרלית, אין לה דעה, והיא מאפשרת למצולם מרחב שבו הוא יכול לגלות עוד דברים על עצמו, או אולי להיזכר בחלקים מתוכו שפחות באים לידי ביטוי בחיי היומיום עם המשפחה, בעבודה, עם החברים. חלקים בתוכנו שאולי אנחנו רוצים להעיר או להאיר.
איך זה לגור כל כך הרבה שנים רחוק מהמשפחה?
כשעזבתי את גרמניה לא הייתי כל כך מודעת להשלכות, וזה הלך והתבהר במיוחד כשהבנות נולדו. הבנתי שלמרות שאני אוהבת את המשפחה שלי וקשורה אליהם מאוד, קשר קרוב זה משהו שצריך לתַחזק כל הזמן, זה לא משהו שקורה מעצמו. הכלי שלי הוא צילום, אז הרבה מהקשר נשמר דרך פרויקטים של צילום שאני עושה עם נשים מהמשפחה, עם אמא. בצילום שלי אני עובדת לא מעט עם נושאים של משפחה, זיכרון, נשיות.
מה את מאחלת לעצמך?
אתמול היה לי יומולדת וחברה שאלה אותי מה אני מאחלת לעצמי. כמו עכשיו, לא הייתי מוכנה לשאלה הזאת. אם לחשוב ולענות מהר, כנראה שהייתי מאחלת לעצמי שלווה פנימית. שלום פנימי שמתוכו אוכל לפגוש את העולם ואת האחֵר, לא מתוך פחד אלא מתוך אהבה. לזהות מתי אני פועלת מתוך פחד ולהתמיר את זה לאהבה.
