האם החקלאות הביודינמית תתבסס בישראל?

זוהי השנה התשיעית שאני מלווה ותומך באופן פעיל ומודע בהתפתחות החקלאות הביודינמית בישראל. גיליון החקלאות הביודינמית הראשון של מגזין אדם עולם הוא נקודת זמן מצוינת לעצור, להתבונן לאחור ולחוש את העתיד לבוא.

כחקלאי אורגני צעיר, בתחילת העשור השני של שנות האלפיים, בערה בי השאלה: "כיצד יכולה החקלאות הביודינמית להפוך להיות זמינה לכל חקלאי בישראל?" כעת, עם הכניסה לעשור השלישי, אני מרגיש שאלה חדשה שמתהווה: "כיצד יכולה החקלאות הביודינמית להתבסס בישראל – לא רק כפרקטיקה חקלאית, אלא כחלק ממכלול הפעילות החברתית?" בהקשר זה, חשוב לי לנסות להסביר מדוע עלינו כחברה לקחת אחריות על החקלאות, ולא להשאיר את החקלאי "לבדו". בנוסף, בתקופה זו של נפש התודעה, שבה משתנה יחסנו אל העולם, אני תוהה מה תפקידה של החקלאות הביודינמית בתהליך השינוי הזה.

בעוד החקלאות הביודינמית בישראל מתפתחת, אני פוגש אנשים שנמצאים על הדרך הביודינמית, אך חשים שחסר משהו ביכולתם להפוך לחלק מתנועה חקלאית-חברתית

מה קרה לחקלאות הביודינמית בישראל?

במדור החקלאות ב"אדם עולם" כתבתי לאורך השנים על מפגשים רבים והתלמדויות שעברתי אצל חקלאים וחוקרים ביודינמיים ברחבי העולם. דיווחתי על עתיד החקלאות הביודינמית במצרים,[1] על מחקרים בנוגע לאיכות מוצרי מזון ביודינמיים,[2] על הפעילות החקלאית בהודו,[3] על חשיבות האדמה החיה,[4] ועוד. ככל שאני אוסף דוגמאות מהעולם על החיוניות של הביודינמיקה לחקלאות, ועל הסיבות להיותה הפתרון להרבה מהאתגרים החקלאיים והסביבתיים בימינו,[5] מתחזקות בתוכי השאלות: מה קרה לחקלאות הביודינמית בישראל? למה היא לא צמחה פה כמו שהוולדורף צמח?

מפתיע לגלות אזכור לחקלאות ביודינמית בישראל כבר ב-1945. המגזין של האיגוד החקלאי הביודינמי האמריקאי מאותה שנה מכיל ידיעה קצרה עם הכותרת "ביודינמיקה בפלשׂתינה". קשה לזהות מי פעל כאן בשנים אלו, אך נראה שכבר אז היו ניצנים ראשונים באזורנו.

הגל הראשון של פעילות חקלאית ביודינמית ברורה הגיע בשנות ה-70 וה-80 של המאה הקודמת, עם הקמת כפר רפאל והחקלאות של קיבוץ הרדוף. בתחילת שנות ה-90 והאלפיים היה גל התפתחות שני, ובו – לצד המשך הפעילות בכפר רפאל ובהרדוף – התבססו כחמישה משקים יצרניים ביודינמיים מוסמכי תקן דמטר בקיבוצים נירים, גבולות, מענית וגן שמואל, ובמושב חירות. עד תחילת העשור הראשון של שנות האלפיים רוב היזומות החדשות הללו נסגרו או "נרדמו" והביודינמיקה כפעילות חקלאית כמעט וקפאה.

ניתן לומר שבעשור האחרון אנחנו בעיצומו של הגל השלישי של החקלאות הביודינמית בישראל, ואני מאושר שמרכז אדמה חיה הוא חלק משמעותי ממנו.

משמעותו של המעשה הזה התגלתה לי תוך כדי צמיחה אורגנית של היוזמה, שהתחילה בכך שרציתי ליצור לחקלאים דרך להכיר את התשתית הרעיונית של הביודינמיקה ואת הכלים ליישומה. בתהליך עבודה הדרגתי נבנה מרכז שירותים, הכולל כיום: הדרכה חקלאית, הכשרת מקצוע, ציוד וחומרים לחקלאות ביודינמית, קשר לדמטר וחשיפת התחום לציבור הרחב. התמזל מזלי והקריאה האינטואטיבית הזו כבר קורמת עור וגידים. יותר ויותר אנשים שואפים ועובדים לייצר הלכה למעשה חקלאות ביודינמית בישראל מיוזמתם ומתוך המוטיבציה האישית שלהם.

בעוד החקלאות הביודינמית בישראל גדלה ומתפתחת, אני פוגש ושומע אנשים שנמצאים על הדרך הביודינמית, אך חשים שחסר משהו ביכולתם להתבסס, להפוך לחלק מתנועה חקלאית-חברתית.

מתוך מפגשים אלו נפתחה בי שאלה חדשה: מה עוזר לחקלאות ביודינמית להתבסס?

חקלאות חברתית

אחד החקלאים המרתקים שפגשתי היה כריסטוף סימפּפֶנדורפר (Simpfendörfer) מחוות ראיירהוף (Reyerhof) בגרמניה, שמכהן היום כמזכיר הכללי של דמטר הבינלאומית. הוא סיפר איך בשנות ה-70 התדפקו על דלתו אנשים צעירים, שגרו בערים הסמוכות לחווה שלו (בעיקר משטוטגארט) ולא היו מוכנים לעזוב עד שהצליחו לבנות יחסי שיתוף פעולה בינו כחקלאי לבינם כצרכנים, דבר שבאותם ימים לא היה נפוץ כלל. בעבודה מאומצת הם יצרו מציאות כלכלית חדשה, בה כל התקציב של המשק לשנה הקרובה "מונח על השולחן" והצרכנים – בהתאם להערכת הצריכה העתידית שלהם – שילמו את כל ההוצאות מראש (בחלוקה חודשית). ללא ערבות הדדית זו של הצרכנים, הכנסתו של החקלאי תלויה בתנודתיות של מחירי השוק, בסיכוני מזג אוויר ובשאר גורמים משתנים, אשר בחיפוש אחר יציבות כלכלית דוחפים את רוב החקלאים להעלות מחירים, להוזיל עלויות, ובכך – להתפשר על האיכות. ניטרול התנודתיות הזאת מאפשרת לחקלאי לעבוד מתוך מחויבות לאיכות. סיפור זה ודומים לו לימדו אותי להכיר בכך שפעילות חקלאית ביודינמית חייבת תמיכה חברתית חמה כדי להתבסס.

בדבריו על הבעיה החברתית ופתרונה,[6] מתבונן שטיינר על חוליי החברה המודרניים (כולל מלחמת העולם הראשונה) כעל בעיות שנובעות ממבנה לקוי של האורגניזם החברתי ומכשלים במערכות היחסים בין המרחבים השונים בחברה: הספֵרה התרבותית-חינוכית, המסדירה את היחסים בין האדם לרוח, הספֵרה הכלכלית-יצרנית המסדירה את יחסי האדם עם הסביבה, והספֵרה של חוק ומשפט, המסדירה את היחסים בין אדם לאדם. בראייה של האורגניזם החברתי התלת-איברי, החקלאות נמצאת בספֵרה הכלכלית, בה עקרון ההפעלה הוא אחווה. לדברי שטיינר, חיי הכלכלה נועדו במהותם להסדיר את יחס האדם לטבע ולהורות לו מה עליו לעשות כדי שמוצרי הטבע יהיו כשירים לצריכה. בכדי שהשימוש במוצרי הטבע יהיה מקיים, חשוב ליצור מבנים כלכליים שמאגדים יחד את כל חוליות שרשרת הייצור – יצרנים, סוחרים וצרכנים – בקשר המבוסס על ידע מקצועי ומעשי. באופן זה תישמר חיוניותה של תנועת משאבי הטבע לאורך השרשרת. היכרות בין הגורמים השונים בשרשרת תוביל לאחריות משותפת בכל שלבי הגידול, המסחר והצריכה. כל משתתף הפועל מתוך תחושת אחווה לשאר חבריו בשרשרת יאפשר איכות גבוהה יותר של המוצרים ושימור של משאבי הטבע.

ככל שאנחנו מתנתקים ומתרחקים משיחות ישירות עם חקלאים, כך אנחנו מתרחקים, למעשה, מהשגרירים של החברה למערכת היחסים המלאה והאינטימית ביותר עם הטבע

שיחות חווה

פועל יוצא של אחווה בחיי הכלכלה הוא מפגש משותף הן עם הסיכונים והן עם השפע שחווה החקלאות בתוך מרחב שתלוי בדינמיות של הטבע. כל סיכון שעסק חקלאי מתמודד איתו הוא למעשה סיכון של החברה כולה. הדוגמה של חוות ראיירהוף מראה שאחרי שמושגת יציבות כלכלית, השפע והסיכונים מתחלקים באופן שוויוני, הוגן, מקיים ויציב.

כאשר חקלאי עושה את עבודתו נאמנה – התהליכים הטבעיים מתקיימים במיטבם ונוצר שפע. בשרשרת בריאה ומלאת שפע, כל מוצר טבע הופך להיות מזון לחבר אחר בשרשרת ולבסוף מזין את האדמה. במילים אחרות, מצב של "אובדן מזון" או בזבוז מזון לא יכול להתקיים, כיוון שבטבע אין פסולת.

בכדי לקיים שותפות מלאה, יש צורך לבנות אמון בין החברים בשרשרת המזון. אחד מתהליכי העומק שעוברים על החקלאות הביודנמית הוא פרויקט "שיחות החווה" (Farm talks), כדרך לבניית אמון והתפתחות ספיראלית. הפרויקט נועד לייצר מערכת של משוב עמיתים בין חקלאים ביודינמיים, כך שכל חקלאי עושה לעצמו הערכה של הפעילות שלו, ולאחריה הוא משתף עם עמיתיו את מסקנותיו ואת הצפי שלו להתפתחותו העתידית. תוצרי הפעילות הזו מסוכמים בצורה גרפית, הנגישה גם עבור הצרכנים והתומכים של המשק. כך יכולים כולם להכיר את מהות המשק ואת תהליכי ההתפתחות שלו.

שטיינר ניסח באופן תאורטי ש"חיי הכלכלה נועדו להסדיר את יחס האדם לטבע". בחוויה האישית שלי, ראיתי שבעזרת שותפות בין חקלאים לצרכנים נבנה דפוס חדש ובריא של חקלאות שמעצבת באופן המקיים ביותר את משאבי הטבע. אם חיי הכלכלה מושווים למערכת העצבים והחושים, אשר מעצבת את הגוף הפיזי – פעולת השיחה עם החקלאים מביאה לגוף החברתי את האיכויות הפועלות בטבע ומתוך שיחה זו נבנים דפוסי הצריכה. כך נבנה העיצוב הפיזי של המרחב מעשי ידי אדם.

ככל שאנחנו מתנתקים ומתרחקים משיחות ישירות עם חקלאים, כך אנחנו מתרחקים, למעשה, מהשגרירים של החברה למערכת היחסים המלאה והאינטימית ביותר עם הטבע.

זה לא "רק אוכל"

ברחבי העולם השכילו יוזמות ביודינמיות לשלב ידיים לאורך המרחב הכלכלי. כיום בישראל עומד הדבר לפתחנו, אם נשכיל לפעול למען האחווה הנדרשת בשרשרת הייצור והצריכה לאור האתגרים הבאים:

אובדן אדמות: 70% מקרקעות ישראל נמצאות בסכנת סחיפה חמורה או בינונית. משמעות הדבר היא שנשקפת סכנה ליכולתנו להבטיח אספקת מזון טרי עבור יותר משני שליש מאוכלוסיית ישראל.

שינויי האקלים: עליית טמפרטורות, פיזור לא אחיד של משקעים שגורמים לאירועי הצפות וכדומה, מסכנים את הייצור החקלאי, ובכך למעשה גם את כל אזרחי ישראל.

טיפוח וריבוי זרעים: צמחי מזון הם נכס ציבורי, ויכולת ההתקיימות שלהם בבִטחה אל העתיד היא אינטרס ציבורי. כל כישלון בייצור זרעים הוא קודם כל סכנה עסקית לחקלאי, שלו אין למעשה יכולת לשלוט בתהליך השבחת וייצור הזרעים ולנווט אותו. נשאלת כאן שוב השאלה: למי, לאורך שרשרת המזון, יש אינטרס להחזיק את טובת החברה האנושית לנגד עיניו ולוודא שיהיה ייצור זרעים מגוון ובר-קיימא? ושאלה נוספת הנגזרת ממנה: באיזה אופן ניתן למנוע את המצב שבו החקלאי בודד לגורלו?

בזבוז ואובדן מזון: אלה הם שניים מן החולָיִים המוחשיים ביותר של מערך ייצור המזון המודרני – אם זה בזבוז מזון שלא נצרך בבית, אם זו השמדה של סחורה חקלאית בידי סוחרים בכדי "לנהל מחירים", ואם זו השלכת מזון שלא עמד בקריטריונים אסתטיים בבית האריזה ובשדה. כל אלו מצביעים על חוסר יכולת לנהל שפע.

עבור אתגרים אלו ניתן להציע פתרונות רציונליים, שיכולים לעזור להתעורר ולראות את החשיבות של חקלאות אחרת לחברה בישראל. אך לא פעם, בהקשר של חקלאות ביודינמית, אני שומע מחקלאים: "למה לטרוח כל כך, זה רק אוכל...". בחיפושי אחר המשמעות העמוקה יותר של הביודינמיקה ומדוע היא כל כך נדרשת היום, עולה שאלה רחבה: מָהֵם הצרכים שלנו כבני אדם בתקופת התרבות הנוכחית?

הנפש הביודינמית

במאמרו "להתיר את הכישוף",[7] כתב יפתח בן אהרון: "[בתקופה זו של נפש התודעה] האדם נקרא להביא יסוד אמנותי לתוך חיי המעשה עצמם, ביחס לטבע וביחס לחיים בכללותם. הפעולה למען הטבע על שלוש ממלכותיו הופכת כך לפעילות מרפאת. בתקופתנו, זוהי שליחותה של החקלאות הביודינמית, ובמובן הרחב, זו שליחותה של כל פעילות אקולוגית אמיתית. את השלם, שאותו חשף האדם בתוכו דרך פעילות החשיבה, השלם שהפך לתמונה ולמוזיקה בספֵרת הלב, מחזיר האדם אל העולם, אל הטבע, במעשה של ריפוי והחייאה". ומוסיפה היועצת הביוגרפית יפה לדרמן במאמרה על נפש התודעה,[8] "על מנת להכיר את עצמו – על האדם לעמוד נוכח מעטפותיו השונות, שהן ארציות וזמניות, לזהות את שקריו הקיומיים

ולפגוש את פגמיו. רק אם יוכל לעשות זאת יהיו בידיו הכלים לפגוש את הזולת באמת."

הצעד הראשון בחקלאות ביודינמית הוא התבוננות ולמידה של תופעות הטבע. דרך התבוננות גתאנית אנו מנסים לבנות ניתוק בין הרשמים שמגיעים מהטבע לבין המושגים שאנו, כחברה אנושית, יוצרים. חרק נהפך ל"מזיק" – מושג בעל קונוטציה שלילית כאשר הוא מנותק בהתבוננות שלנו מהתופעה עצמה. בדרך זו, התבוננות במכלול תופעות הטבע ותשומת לב להשפעות של האדם על הטבע מסייעות לנו לחשוף את כל החולָיים הנובעים מפעילות האדם – באופן המעשי והישיר ביותר. אנחנו, כחקלאים, נחשפים לכך שאנו פוגעים בבסיס חיינו, בכך שמעצם פעילותנו אדמות נשחקות, איכות המזון יורדת והטבע "משתגע".

ועכשיו, ניקח תובנות אלו לאור תקופת התרבות הנוכחית, ונשאל: מדוע החקלאות הביודינמית כל כך חשובה בתקופת נפש התודעה?

ככל שחקר הטבע מתפתח, אנו רואים שכל הגורמים בטבע מחוברים זה לזה ונמצאים בהשפעה הדדית מתמדת. למשל, חקר מערכת העיכול התחיל מהבנות מאוד גולמיות של הצורך בחומרי הזנה מסוימים, ואילו בשנים האחרונות התגלה המיקרוביום, כ"איבר חדש" בגוף האנושי שכולל את כל הביולוגיה שאינה "אנחנו", כלומר, מערך חיידקים שלא רק עוזרים לעכל את המזון, אלא גם משפיעים על רגשותינו ומושפעים מהסביבה. מחקרים אקולוגיים מתקדמים מראים את הדינמיקה של "מפלים טרופיים" (trophic cascade) – לפיהם נוכחות או אי נוכחות של אלמנט במעלה שרשרת המזון משפיע על כל המערכת האקולוגית. כך, השבתם של זאבי הבר לפארק ילוסטון בארה"ב שינתה את צורתם הפיזית של הנחלים במקום, כתוצאה מהאיזון האקולוגי שהושג בכל המארג. במחקרים של חשבונאות סביבתית מלאה (Agro-Ecological full cost accounting), אנחנו יכולים כבר היום להראות שגידול בשיטות אורגניות וביודינמיות משתלם יותר כלכלית לקיימות ארוכת טווח של משאבי הטבע. כך, בעזרת פעילות החשיבה אנחנו חושפים מחדש את השלם שבטבע.

אותן תופעות מפחידות שיוצרות את חרדת האקלים נראות אחרת כאשר הן עוברות דרך הראייה של החקלאי הביודינמי שעובד בעזרת התבנונות ישירה בטבע

חקלאות שהיא לב

בשנים האחרונות חווה האנושות משבר עמוק. אנחנו עומדים חסרי אונים אל מול השבר הגדול, ולא במקרה עולה למודעות "חרדת האקלים". הניסיון והמחקר בחקלאות ביודינמית מציעים פתרון לאתגרים אלו. אותן תופעות מפחידות שיוצרות את חרדת האקלים ואת תחושת הזעזוע מפעולות האדם, נראות אחרת כאשר הן עוברות דרך הראייה של החקלאי הביודינמי שעובד בעזרת התבנונות ישירה בטבע.

התבוננות מעמיקה ושהות עם תופעות הטבע מסייעות לנו להכיר לעומק את כל מה שנמצא מחוץ לנו ואת הדרך שבה חומרים מסוימים (מזון) הופכים להיות "אנחנו". למעשה, החקלאי הביודינמי חוקר את המהות של כל ישות ותופעה בטבע ואת מערכות היחסים ביניהן. הדבר הקבוע במערכות יחסים אלו הוא הזרימה וההשתנות – לאור המקצבים שפועלים בטבע. בכדי לעבוד עם המקצבים הללו, עלינו לעבוד כמו לב בגוף האדם – להביא חומרים מהפריפריה, לעבד אותם במרכז העשייה שלנו, ולהזרים אותם מותמרים לכל חלקי הגוף. וכאשר אנחנו שואפים לעבוד עם הלב, אנחנו חושפים עוד ממד של העבודה עם הטבע.

המחקר הגתאני עוזר לנו להבין את האופן שבו הרשמים החיצוניים מהעולם הופכים למושגים המנותקים מהתופעה עצמה.[9] חרק הופך ל"מזיק", אדמה חיה הופכת ל"מצע גידול". בעזרת רצונו מעצב האדם את העולם, ואופי וטיב פעולותיו מושפע רבות מתחושות הנפש שלו. הביודינמיקה מזמינה אותנו לפתח את חושינו ואת היכולת שלנו לחוות את האורגניזם החקלאי ואת תופעות הטבע. באופן זה היא מעודדת אותנו לשהות ברשמים החושיים. והרי ברור שתחושות הנפש והדימויים שאנו יוצרים בעקבות נוכחות שכזו יהיו שונים בתכלית מעיבוד הרשמים המגיעים כאשר אני (למשל) חורש בטרקטור סגור ומדבר בטלפון. ההבדל בתחושה הוא קריטי ביחס לאתגרים שהוזכרו: כמות הריסוסים שאעשה תשתנה לפי האופן שבו אני חווה את החרק, האדמה לא תישאר חשופה אם אני מסוגל לחוות את המרכיב החי שבה, האחריות שלי לגבי זרעים תשתנה אם אני יכול לחוות בתחושה שלי את תפקיד הזרע במערכת החקלאית השלמה והבריאה.

לכן, לביודינמיקה, יחד עם האימון בפיתוח תשומת הלב, יש תפקיד חשוב בעיצוב חיי הנפש. הפעולות שלנו בעולם משתנות לפי התחושות שאנו נושאים ביחס למושא הפעולה. כך, פיתוח גוף התחושה של חקלאים בעזרת התבוננות ישירה, ויצירת ניתוק בין רושם למושג, ישפיעו על האופן שבו חקלאים יעצבו את משאבי הטבע איתם הם עובדים.

החקלאות הביודינמית מדגישה שבכדי לעבוד בהרמוניה עם הטבע, אין די בפעילות חשיבה, אלא יש לעבוד בעזרת תחושה ואינטואיציה. אמנם יש להכיר את המדע החקלאי לעומקו בכדי להבין את מצב הייצור, אך הפעולות במשק ועם הטבע צריכות להיעשות מתוך התבוננות ושהות. רק באופן זה נוכל להכיר את המקצב המוזיקלי של המשק החקלאי ושל הטבע סביבו ונוכל לכוון את פעולתנו למען הריפוי האמיתי של הטבע, החקלאות והאדם.

כאשר אנחנו יוצרים באופן פעיל שיחה בין חקלאים לבין אנשים שאינם עוסקים בחקלאות, סביב סוגיות שמקצתן תוארו בשורות אלה – אנו מקבלים הזדמנות להיות מודעים למצבו האמיתי של הטבע. אם נתעמק בשיחות שכאלה, נוכל לראות באופן המעשי ביותר שהמבנים החברתיים והכלכליים אשר מניעים את אופי גידול המזון הנוכחי אינם מצליחים לשרת נאמנה אותנו – כחברה וכפרטים, ואף לא את כדור הארץ – כיוון שהם פוגעים במערכת החושים של האורגניזם החברתי. עלינו ליצור מבנים חברתיים חדשים אשר ישַנוּ את מערכת היחסים בין החקלאי לטבע, וכך נוכל לשנות גם את מערכת היחסים בין החברה האנושית לטבע.

כל אלה מצריכים מאמץ רב, גם אישית – לראות את הקשר שלי עם העולם, וגם חברתית – את הקשר שלנו כחברה עם העולם. הניתוק שיצרנו בזרימה של הרשמים מהטבע, מניע את אופי הפעולות שלנו ומוביל לכליה. בכדי לתת לחקלאות הביודינמית סיכוי להתבסס בישראל, אנחנו חייבים לוודא שבספרה החברתית ייבנה מרחב של שיחה בין אנשים ובין הטבע. זהו למעשה אתגר העומד בפני כל אלו העוסקים במנהג המוזר הנקרא "אכילה": כל החוליות צריכות להתחבר מתוך הכרת לב חדשה, המגייסת אותנו לפעולה אשר מרפאת את הטבע דרך בנייתן של מערכות יחסים חדשות ומוּדעות.

האם יש בין קוראי שורות אלה אנשים שמוכנים לעשות מאמץ ולהצטרף לחקלאים ולחקלאיות הטובות שהתחילו את התנועה בדרך הביודינמית ומתועדים בעמודי גיליון זה?

מאמץ עתידי זה יירשם בדברי הימים כתשובה לשאלה, מה נדרש כדי שהחקלאות הביודינמית תתבסס בישראל.

 

 

 

[1] עתיד החקלאות במצרים, מדע הרוח 2020, אדם עולם.

[2] מדע הרוח בשירות הערכת האיכות של תוצרת חקלאית, מדע הרוח 2019,
אדם עולם.

[3] חקלאות ביודינמית בהודו – סיפור מסע בתמונות [איגרת 186].

[4] יותר אדם, יותר אדמה, אדם עולם, נובמבר 2018.

[5] חקלאות היא הפתרון, אדם עולם, נובמבר 2021.

[6] ר. שטיינר, עיקרי הבעיה החברתית ופתרונה: הגוף החברתי התלת-איברי.
תרגום: בן-ציון בננו וולקוביץ. הוצאת מיכאל.

[7] אדם עולם, גיליון "על הסף", פברואר 2022.

[8] באתר "כחותם".

[9] ר. שטיינר, גוף נפש רוח, תרגום נחמן בר שלום. הוצאת מיכאל.