הדרך לטאר: ראיון עם איתי פז על הפקת תאטרון בכיתת "המסלול"
איתי פז בימי המסלול, 2009. צילם צביקה שחורי

הדרך לטאר: ראיון עם איתי פז על הפקת תאטרון בכיתת "המסלול"

בשנים 2007 - 2009 הוביל איתי פז, ביחד עם שותפו קובי טוך, את פרויקט כיתת "המסלול" בתיכון הרדוף. תלמידי המסלול עברו תהליך התחנכות וחניכה שהגיעו מתוך התנסות וחוויה ישירה. כך הם למדו ערבית כשעברו לגור ולעבוד במשך 3 שבועות בכפר פקיעין; התאמנו בשיחה וישנו פעם בשבוע תחת כיפת השמים ביער "שער לאדם". במסלול היה דגש מיוחד על דרמה ובכיתה י"א הם העלו מחזה מקורי משלהם, המבוסס על יצירתו של מחזאי האבסורד הספרדי פרננדו ארבל. שתי תלמידות ביימו את ההצגה ואיתי שימש כשחקן מן השורה. מיכל זיו קרמר, אז עורכת מגזין אדם עולם, ראיינה את איתי לאחר שצפתה בהצגה המרשימה. הראיון התפרסם בגיליון מספר 2, יולי-אוגוסט 2008

לפני כחודש העלתה קבוצת תלמידים מבית הספר התיכון בהרדוף מחזה השייך לזרם תיאטרון האבסורד. זאת היתה הפקה עצמאית של תלמידים הלומדים במסלול לימודים ייחודי, המשלב לימודי דרמה ופרויקטים בין תרבותיים, חלקם עם נוער ערבי משפרעם. המחזה שהועלה – הדרך לטאר – הוא הפקה המבוססת על שני מחזות שכתב המחזאי הספרדי פרננדו ארבל* – פאנדו וליז ופיקניק בשדה הקרב. הדמויות במחזה עסוקות מתוך תקווה במטרה להגיע ליעד נכסף – לטאר, אך לשווא. טאר הוא כפי הנראה מקום שלא קיים או קיים רק במציאות האנושית הפנימית. ההפקה המרשימה והמיוחדת השאירה חותם של ממש בלב הצופים. נפגשתי עם איתי פז, מחנך הקבוצה ומייסד המסלול, לשאול אותו כמה שאלות שההצגה העלתה בי.

תיאטרון האבסורד, תוצר תקופת הכאוס שאחרי מלחמת העולם הראשונה, מעלה מסרים לא פשוטים, על עולם חסר משמעות, חסר סדר וחסר אלוהים. גיבוריו עלובים, מהלכיו חסרי תוחלת, הסיטואציות אשר בו מוקצנות, מזעזעות, ומעוררות את רחמינו על מצבו של האדם וגורלה של האנושות. זהו תיאטרון אנושי מאוד ויחד עם זאת תכניו קשים לעיכול. האם לדעתך מסוגלים בני נוער להתמודד עם מסרים כאלה ובהפקה עצמאית? האם עיסוק בחומרים מן הסוג הזה מתאים לשלב התפתחותם של תלמידי תיכון?

לדעתי הילדים אינם נמצאים בשלב התפתחותם בדיוק במקום הזה. הם מרגישים את השבר שכבר קיים בחברה באופן ברור, והם יכולים לחוש אותו גם בחייהם האישיים, אך הם עדיין לא יכולים לתרגם את תחושותיהם לאמירה אמנותית משלהם. המרד שלהם בגיל הזה וחוסר הנכונות מצדם לקבל את המוסכמות של העולם יכול לעיתים לבלבל אותנו, המבוגרים, לחשוב שיש להם באמת יכולת בשלה לחיות תכנים כאלה. זה לא נכון. המחאה בגיל הזה באה מאוד מתוך הנפש, והצורך האמיתי שהיא מבטאת הוא לקבל את הגבולות ואת הסדר בחזרה מן העולם, ובמקביל לבנות כלים אינדיבידואליים. לילדים אין בעצם יכולת להעלות רעיונות עיצוב מהפכניים ולעורר את הקהל באמצעות האמנות לדברים לא צפויים. הם אינם נושאי הבשורה החדשה שהאמנות בתקופתנו מביאה, של שבירת המוסכמות, אך הם בהחלט יכולים להזדהות אתה.

הקבוצה המיוחדת הזאת עברה תהליך מעניין של הבשלה אל תוך פרויקט העלאת ההצגה בהפקה עצמאית. הוא צמח בעצם מתוך מסורת הופעות הרוק של כיתות י"א בבית הספר. התלמידים בכיתה זו, הלומדת במסלול מגמת הדרמה, הגיעו להבנה שמתאים להם יותר להעלות מחזה או לעשות שילוב של מחזות קצרים. לאחר תהליך משותף הם בחרו את פיקניק בשדה הקרב ואת פאנדו וליז, שני מחזות של פרננדו ארבל. ברור היה בשלב הזה שצריך להבטיח שהם מודעים למשמעות בחירתם ובעיקר להביא קצת אור ותקווה אל תוך ההתרחשות הקשה בהצגות שבחרו.

כקורא של פרננדו ארבל ובהתייחס לסוג כזה של אמנות לא ברור לי באיזו מידה היוצר מבקש לטעון שאין פשר לקיום או ערך, או שהוא רק מבקש לזעזע את הקהל כדי שהוא יחפש מחדש את פשר הקיום וערכו. לתלמידים היה ברור מתחילת העבודה שהמחזה אמור להעיר את הצופים תוך זעזוע ולגרום להם לשוב לחפש את הטוב ולהילחם באטימות וברוע.

נעה בניהו ושהם גורל, תלמידי המסלול, בהצגה "הדרך לטאר". צילום יונה כהן

בהנחה שהתודעה שלהם צעירה יותר ואיננה בשלה ליצירה כל כך פוסט מודרנית, מדוע לאפשר להם לעסוק בה?

מפני שזאת הפקה עצמאית של התלמידים והבחירה היתה לגמרי שלהם. בגיל זה חשוב מאוד להתנסות בעצמאות וגם להכיר באפשרות הטעות בראשית הדרך, וברור לחלוטין שבני נוער ינסו דברים הרבה יותר גרועים מההצגה הזאת, בעיקר בחייהם האישיים. אני באופן אישי לא מפחד כל כך מהסכנות הכרוכות בהפקת ההצגות, בייחוד כי מדובר בקבוצת תלמידים מאוד מיוחדת. הנסיעה בשנה שעברה לאנגליה לפרויקט הדרמה הייחודי בשיתוף נוער משפרעם, הדרישה שיש מהם לעבודות אישיות כמה פעמים בשנה, ובייחוד השיחות השבועיות המתנהלות בשער לאדם בהרדוף כל שבוע והלינה המשותפת בשטח אחריהן, בנו בקבוצה כוחות לא אופייניים לכיתה רגילה. ואולי גם ללא כל קשר לכל אלה זוהי קבוצה עם איכויות יוצאות דופן, אמנותיות ואחרות. מפתיע לראות איך הם עיבדו את החומרים לביטויים אמנותיים תיאטרליים ודרמטיים. לדוגמה, הרעיון לעשות את ההצגה בנפחייה או להושיב את הקהל משני צדי הבמה. זה בדרך כלל יכול מאוד להרתיע. במקרה הזה האתגרים מאוד הלהיבו אותם. הם העבירו כך מסרים נוספים הקשורים בתכני ההצגה.

השיחות השבועיות פיתחו בתלמידים יכולת להתנהל בטבעיות עם מושגים של הסכמה, התנגדות ושכנוע, אף שאין כל הבטחה לפתרונות הרמוניים. במהלך ההפקה הם עברו תהליך קבוצתי מיוחד במינו תוך תמיכה הדדית. משברים אישיים התרחשו בתודעה קבוצתית ולעיתים אפילו בשיחות קבוצתיות. יכולנו להרגיש איך משבר אישי הופך לעניין קבוצתי ואיך התגברות עליו נחווית כריפוי לכלל הקבוצה. מהתהליך הזה היה ברור שיש כאן משהו שהוא מעבר להצגה עצמה – היכולת לשאת האחד את השני במשברים בלי התערבות של המבוגרים. זאת היתה הזדמנות בשבילם להתבונן על עצמם ולראות מה הם השיגו. הם הבינו שיש להם אחריות ומה שקורה לאחד מהם קשור בכולם. יפה לראות כמה הם שמחים האחד בשביל השני על הצלחות ועל התקדמות.

כאשר חוקרים את התהומות האנושיים השאלה היא האם יהיו שם כוחות הנפש והרוח להתמודד אתם. לא הייתי ממליץ לכל קבוצה לעסוק בחקירה כזאת. אך במקרה הזה הם עמדו מול התהומות בצורה מדהימה, והצליחו להתמודד כקבוצה ולא לאבד תקווה. לא פעם הם השתמשו במילים להעיר את הקהל, לקרוא לו להשתנות. עצם ההכרה שלהם וגם בחירת השם מצביעים על אופטימיות. הם זיהו שהמסע הבלתי מושג לטאר הוא מסע פנימי. השאלה היתה איך ניתן להצליח במסע פנימי שמתרחש במציאות פנימית וחיצונית קשה כל כך. הם לא מצאו תשובה, אך אם נשאל אותם הם יגידו שראוי להמשיך לחפש את הדרך. נראה כי התשובה שהם מצאו התגלמה באופן שבו הם נשאו זה את זה בתוך הקבוצה. התהליך המיוחד הזה אפשר לתכנים הקשים לעבור טרנספורמציה דרך האמנות ולהביא סוג של ריפוי. הם הצליחו לעשות את זה בעצמם, בליווי נכון, כנראה, של רפאל רודן הלומד בסמינר הדרמה בהרדוף ושלי.

איך זה היה בשבילך להשתתף כשחקן בהצגה ולתת לתלמידים לביים אותך?

קודם כל זה היה מהנה מאוד. עם זאת זה לקפוץ לתוך עולם לא מוכר ולא יציב. הטקסטים שלי היו לקוחים מספר אוטוביוגרפי של המחזאי שאת דמותו גילמתי. שתי הבנות שביימו את המחזה קראו גם הן את הספר. למרות שאני מכיר את התוכן טוב מהן ברור היה לי שלא אני אעשה את הבחירה האמנותית באלו טקסטים להשתמש, בכמה ומתי הם ישובצו. הן החליטו ונתנו לי עמודים ללמוד בעל פה. כשהתחלנו לעבוד על הדמות ראינו שהרבה קטעים אינם מתאימים. הבנות שלקחו את תפקיד הבימוי עיצבו מחדש את הדמות שלי. זה היה מעניין לראות איך הן נתבו את זה לכיוונים מאוד פרובוקטיביים, אך בהחלט מתאימים לסצינות שנבחרו להצגה.

הדבר הקשה יותר היה להתמסר למקום שלהם כמנהלי ההפקה. ברור היה לי שבתחום זה הכשרון שלהם מוגבל יותר ושאני צריך לעזור אך שאסור לי להשתלט, ושעלי לסמוך עליהם למרות חוסר ניסיונם. במבט לאחור אני מוכרח להודות שלא אחת נכשלתי בכך.

מה לדעתך הם ניסו לומר בנוגע ליחסים ביניכם?

אני חושב שבמידה מסוימת הם מנסים לבדוק אם אני אנושי, צעיר, ובייחוד אם אני ראוי להיות חבר שלהם. זאת בדיקה שאם תיגמר טוב תבנה בינינו יחסים בין שווים שיחליפו את יחסי המורה-תלמידים הקודמים. הקשר בינינו הוא מאוד דינמי ויש לנו עוד דרך לא מבוטלת לעשות כמורה ותלמידים, אך בהחלט יש חיפוש גם לקשר פנימי יותר.

מהו לדעתך הדבר המיוחד ביותר בהפקה הזאת?

מגמות דרמה עושות הפקות עצמאיות בקנה מידה הרבה יותר קטן, וזה מה שחשבנו שהתלמידים שלנו יעשו. כשהם שילבו את שני המחזות עם הטקסטים של ארבל ובנו תיאטרון חדש, הם הקפיצו את הכל מדרגה. במגמות תיאטרון בי"ב עושים זאת יותר לבד. כאן התרחש משהו יוצא דופן וראשוני. השיחה שהתקיימה עם הקהל אחרי ההצגה סיכמה את התהליך ונתנה להם איכות מיוחדת כיוצרים. אם ההצגה תמשיך והם ימצאו את הדרך לדבר עם קהל הצופים שלהם זאת תהיה פריצת דרך.

יש היום קבוצות יהודיות-ערביות, מטעם עמותת ילדי השלום המשתפת פעולה עם משרד החינוך, שמעלות יחד הצגות. גם הם מקיימים שיחות בעקבות הצגות. במובן זה אין כאן חידוש, אך שם זה מונחה מבחוץ, בבסיס התוכנית, ואילו כאן כל ההפקה היתה פרי החלטות הקבוצה, שלמדה יחד ועברה מסע משותף מאוד משמעותי. אולי הם יקחו על עצמם שליחות אמנותית וחברתית ויוציאו את כוחותיהם אלה לעולם. אם זה יקרה זה יהיה תקדים ופריצת דרך ברוח תפיסת העולם הבית ספרית וברוח המסלול החדש שבו הם לומדים.

*פרננדו ארבל (Arabbal Fernando) נולד במֱלִיַה אשר במרוקו הספרדית, אך לימים עקר ממנה. כיום הוא אחד היוצרים הספרדים החשובים ביותר. למרות פרסומו היה יוצר אלמוני לגמרי במולדתו בזמן שלטונו של פרנסיסקו פרנקו. לאחר מות הרודן בשנת 1975 הוא ביקר לעיתים קרובות בספרד, אולם תדמית הילד הרע ומחולל השערוריות דבקה בו והקשתה על התקבלותו בחוגי התרבות והספרות של ארצו. ביקורתו החברתית ותפיסותיו הפסימיות באשר לדרך העולם וליחסי אנוש מבוססות על אירועים טראומטיים המוצאים ביטוי ביצירה דרמטית. (מתוך ויקיפדיה)

לאן מוביל המסלול?

בבית הספר התיכון בהרדוף, תיכון ולדורף הפועל על פי משנתו החינוכית של רודולף שטיינר, מתקיים מזה כשנתיים מסלול לימודים מיוחד. הדרך החינוכית הייחודית שנקראת "המסלול" התהוותה כחלק מתהליך שהתקיים בבית הספר לצורך פיתוח מערכות לימודים אלטרנטיביות. הצורך עלה בעקבות הכרה בצרכים שונים ומיוחדים של כל תלמיד כאינדיבידואל ובצורך של מורים לתת מענה חדש לשאלות חינוכיות ולמצוא דרכים נוספות בהן ניתן ללוות בני נוער בתיכון. תחילתו של המסלול היתה בשיתוף פעולה עם שער לאדם, יוזמה בהרדוף אשר עניינה יצירת מפגשים רב תרבותיים. בלבו של המסלול החברתי-מעשי עומדת יצירת המפגש בין בני נוער ערבים ויהודים החיים בשכנות, דרך עבודה ועשייה אמנותית. בני הנוער הלומדים במגמת תיאטרון, המשותפת לבית הספר מקיף ג' בשפרעם ולבית ספר תיכון ולדורף הרדוף, עובדים יחד לקראת בחינות הבגרות, מפיקים הצגות משותפות ועורכים מפגשים חברתיים. במהלך השנתיים האחרונות התגבשה הקבוצה החלוצה של התוכנית החדשה, נוצרו קשרים בין בני הנוער משתי התרבויות ונבנו יחסים מיוחדים של תמיכה הדדית. יחד עם זאת, נראה כי ההצלחה הגדולה של קבוצה זו לא חזרה על עצמה בשנה שלאחר מכן ומסיבות שונות ומורכבות הקבוצה העולה לכיתה י"א לא תמשיך בשנה הבאה ללמוד בתוכנית. אופיה המיוחד של הקבוצה הראשונה מאפשר לא פעם עיסוק בתכנים אמנותיים לא פשוטים והתמודדות עמוקה עם נושאים אנושיים וחברתיים. על רקע המצע החברתי היציב אשר נוצר תוך כדי תהליכי היכרות עמוקים, העלתה הקבוצה בהפקה עצמאית מחזה אבסורד מאת המחזאי הספרדי פרננדו ארבל. המחזה הוצג במסגרת פסטיבל שבועות בשער לאדם, אירוע חשוב בין יתר אירועי החג בצפון, במקרה זה בעמק יזרעאל. בתוכניתו המקורית אמור היה המסלול לתת לתלמידים הבוחרים בו מענה לארבע שנים רצופות, כלומר ליצור שנת י"ג אשר בסיומה יוכלו התלמידים, בנוסף לכל שאר המפעלים האמנותיים-תרבותיים וחברתיים שהם שותפים בהם, לגשת גם לבחינות הבגרות. בניגוד לציפיות החלו להיווצר קשיים בכל הנוגע לאופי מערכת היחסים אשר מתקיימת בין תוכנית הלימודים החדשה לבין בית הספר. קשיים אלו החלו להעמיד בסימן שאלה את המשך התוכנית. לאחרונה התקבלה החלטה לא לפתוח השנה כיתה י' חדשה של המסלול. בית הספר עושה כרגע מאמצים גדולים למצוא דרך להמשיך את התוכנית בכיתה י"ב. יו"ר מועצת בית הספר גבי קנץ מאמין כי זהו משבר, אשר אם הגורמים המעורבים בו ישכילו לנהלו כהלכה, מתוכו תצמח דרך חדשה לבית ספר התיכון ולדורף הרדוף. מיכל זיו קרמר

מצטרפים במבצע לעיתון הילדים אדם צעיר >>> לפרטים והזמנה

תגובות

כתובת הדואר האלקטרוני שלך לא תפורסם. שדות החובה מסומנים *

*

מתעניינים בחינוך אנתרופוסופי?

הירשמו וקבלו חינם גישה ל14 מאמרים נבחרים ממגזין אדם עולם!