הלב העצום נדם: פרידה מאיתי פז, מחנך פורץ דרך
איתי פז בימי המסלול, 2009. צילם צביקה שחורי

הלב העצום נדם: פרידה מאיתי פז, מחנך פורץ דרך

ביום חמישי בערב, 7.11.19, לקה איתי פז בליבו. מספר שעות אחר כך נקבע מותו. ביום ראשון, 10.11, נערכה בהרדוף הלוויתו וטקס הפרידה ממנו, אליו הגיעו מאוד תלמידים, עמיתים וחברים. בין הסופדים לאיתי הייתה המחנכת והאמנית לאה בר סלע, אשר במשך שנתיים חינכה במשותף עם איתי כיתת חינוך מיוחד

איתי יקר,

לפני 21 שנים פגשתי בך. המקום היה קולגיום רב משתתפים שאירח את הד"ר ההולנדי יופ ואן דאם. במהלך הפגישה נדרשנו להתחלק למעגלי שיחה. ישבנו באותו המעגל.

אני מורה להוראה מקדמת. אבל מי אתה?

נושא השיחה אינו זכור לי אבל בהחלט זכורה לי חוכמתך והבנה עמוקה של הרוח שבאו לידי ביטוי בכל מילה שאמרת. בתום הקולגיום התעניינתי בך. מאמן כדורסל, נאמר לי. מתעניין בוולדורף. הגיע ממרכז הארץ ועבר לגור באלון הגליל בכדי להתקרב למרחב העשייה האנתרופוסופי בהרדוף. מבלי משם סימנתי אותך.

קיץ 1999 בא. שינויים במערך המורים בבית הספר הותירו מיותמת את כיתת החינוך המיוחד שבדיוק בימים אלו עלתה לתיכון (כיתה שהקים וחינך צביקה שחורי). מבית הספר פנו אליי שאקח את הכיתה הזו. פעמיים סירבתי אבל בפעם השלישית, כבר היה 20 באוגוסט והבנתי שאין ברירה. ביקשתי שיהיה לי שותף. מבלי להכיר אותך נקבתי בשמך.

התרגשת מאוד ושמחת לקראת האפשרות הזו, אך גם הבעת דאגה: "אני טוב בלקדם חזקים," אמרת, "אבל אני לא יודע איך אני בלקדם חלשים." למזלנו, החבר'ה בהחלט לא היו חלשים וזימנו לך יופי של אתגרים.

היו לנו שנתיים של התחנכות משותפת. יחד למדנו להיות מורים; לעמוד מול כיתה, ללמד, לקיים שיחות אישיות, לפגוש הורים. להוביל תהליכים חינוכיים מורכבים, לתת מענה בזמן משבר. אבל הכוח המיוחד שהיה לנו יחד היה במקום של שבירת הגבולות. אתה עם הג'יפ ואני עם האפלאוז, חבורה צבעונית ומורכבת של 14 נערים ונערות המשוטטים בתנאים מופרכים בכל רחבי הארץ, ללא כל פיקוח...

המסיבה המשותפת הזו הסתיימה אחרי שנתיים. ככה זה תמיד כשחסרים מחנכים. עברת לחנך בכיתה המקבילה וכל עוצמות כוחותיך, משאלותיך ביחס לחינוך ולדורף, כל מה שהצטייר בעינייך כחזון – הפך בשנות החינוך הללו למרחב מדהים של מימוש. דבר לא יכל לעכב בעדך – אפילו אירוע הלב הראשון וניתוח המעקפים.

כל מה שנגעת בו במרחב החינוך בשנים הללו שאף לגבוה ביותר ולעמוק ביותר כאשר אתה תמיד שמח לגרד את הסף ולמתוח את הגבולות – שלך, של התלמידים ושל בית הספר. מותח סף הרבה מעבר לצפוי ולמתקבל על הדעת.

עם השנים גדלו בך הספקות ביחס לתוכנית הלימודים של התיכון. שאפת לפחות בגרויות, ליותר תקופות ולדורף, וליותר פרויקטים. כך בשותפות עם קובי טוך יזמת את "המסלול". ביקשת ליצור בתוך בית הספר מסלול התחנכות שיהיה מרחב שלם וטוטאלי עבור נערים ונערות מתבגרים. חזון חדש עבור הוולדורף התהווה בך. ביקשת ליצור מסלול שיאפשר התפתחות משמעותית לא רק במישור הלימודי אלא גם במישור החברתי, האישי, במפגש עם החיים, העולם, האחר.

ללא לאות, כאביר המייסד ממלכה חדשה ומפוארת, פעלת ויצרת במרחב. מנקודת מבטי [כמחנכת בתיכון ה"רגיל"] אומר שחזון הממלכה החדשה ביקר באופן כואב את הממלכה שכבר הייתה קיימת ומתוך כך לא התאפשרו יחסים של שלום או הזנה הדדית בין השתיים. על אף הניסיון שעשינו בימים הללו לחבר בין המסלולים נכנסנו למסלול התנגשות. עוצמת ההתנגשות והפצועים שבדרך הובילו בסופו של דבר לעזיבתך.

אבל העולם הוא גדול ופתוח.

יוזמה חינוכית חדשה אחת הובילה אל האחרת. אני לצערי לא שולטת במספר בתי ספר ולדורף שהקמת על הרגליים, אם כיזם או כמלווה, אבל יודעת שתמיד זה נעשה בזכות ובאמצעות כוחות הלב שלך.

בזכות הכוח להאמין שהשמיים הם לא גבול,
בזכות הכוח להאמין במשמעות העמוקה ביותר של חינוך ולדורף,
בזכות כוחות אומץ חד פעמיים,
בזכות שימחת לב אינסופית לקראת כל אתגר בלתי אפשרי.

בשיחה אישית, אחת מבין הראשונות שהתקיימו ביננו, אמרת לי: "אני חייב להרגיש את הסף בכדי לפעול בעולם. אחרת אני שוקע, אני נרדם."

לאורך השנים האחרונות נפגשנו מעט. אבל המעט היה להרבה בזכות חוזה הכנות והאהבה שהתקיים ביננו. התשובות לשאלה "מה נשמע?" תמיד נבנו ממילים שבאו ישר מהלב ובדיוק מוחלט.

איתי פז בבית ספר ולדורף עליה. צילום עידית שטיינברג

איתי יקר,
שתי עיניים כחולות וצלולות.
עיניים שמביאות עימן כל כך הרבה שקט ויציבות על אף האש הרוחשת במעמקים.
עיניים כחולות שיש בהן גם כאב וגם אהבה והן מגלות את תפארת נפשך ברגעים של התרגשות או חמלה.
עיניים שדמעו לא אחת וגילו את גודל רכותך.
עיניים שדמעו באחת – מול שיר יפה, סיפור נוגע ללב, יצירת אמנות, רגע של כנות.

ברגעים הללו השריון שעטף את החזה שלך היה מתמוסס והישות הטהורה שלך נתגלתה בעולם.
שתי עיניים כחולות עם זיק של שובבות, זיק שלעיתים ידע להפוך לזיק של אש מכלה.
וחיוך – שתואם את זוג העיניים הכחולות.
עיניים וחיוך המייצגים את הלב העצום שלך. לב שמתרחב אל האינסוף ומתכווץ אל ההווה, בנוכחות ערה ובפעילות רבה. לב שאין לו רגע דל.
לב של אביר למוד קרבות. קרבות המבקשים להגשים את הרוח בעולם, אבל גם קרבות שידעת לנהל באומץ מול עצמך.
לב מלא אהבה – לרוח המתהווה בעולם, לרוח המתפתחת באדם.

מבין הדימויים הרבים שיש לי ביחס אלייך אני בוחרת ברגע זה את דימוי הג'וקר בערמת הקלפים. הקלף העוצמתי, חסר הגבולות, המנצח. זה שהולך על כל הקופה, זה אשר הזכות היא לו להפר את הרגלי וחוקי המשחק.

תלמידיו של איתי נפרדים ממנו בהרדוף. צילום שלמה מנדלוביץ'

יקר ואהוב,
לא אברך אותך במנוחה כי ברור לי שהמאמץ הצפוי הוא אינסופי, שהדרך רבה ומחכה לך עבודה גדולה ומשמעותית בעולם שמעבר לסף. עכשיו ללא הכבלים של הגוף אולי תוכל לנתב כוחותייך בפחות כוחנות. כך תוכל להתמסר באופן חד-משמעי לאפשרויות של שיתוף פעולה, לאפשרויות של עשייה משותפת.

לפני 24 שנים בדיוק, בימים הללו של השנה, חצה את הסף ראש הממשלה שלנו – יצחק רבין ז"ל. דבר חשוב שנשמר בליבי מדברים שאמר הוא "אני מחפש לוחמים לצבא השלום". אז הנה נראה לי שיש לך פרופיל המתאים לדרישות התפקיד. אני מאמינה שלמעלה יש כבר מספיק שותפים לחבור לקולגיום חדש ומקווה שנמצא כוחות, אחריות אישית ומשמעת פנימית בכדי לשמור על קשר מחודש של עבודה.

לאה

תגובות

כתובת הדואר האלקטרוני שלך לא תפורסם. שדות החובה מסומנים *

*

תגובה אחת

  1. איזו כתיבה יפה וקולעת. בול איתי שהיכרתי כאמא לילדה בבית ספר תמר. איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא?

העגלה שלך