היער – מקום להיזכר בו מה זה להיות אדם

יער: מחטי אורן, ריח של שרף, ספסל של קק"ל, פטריות בחורף, ציקדות בקיץ. תמונה שהיא רחוקה מאוד מהיער העבות, הקריר, האחים־גרימי מהאגדות. והוא, הגרימי, רחוק אף יותר מחורשת האקליפטוסים הקטנה בה בילו הבנים שלי, כמו הרבה ילדים וילדות, פעם בשבוע במשך שנה או שנתיים בשומרי הגן. אני זוכרת אותם בסוף כל מפגש, הולכים אחרת, נושמים אחרת. הנחתי שזה קשור למדריכים המופלאים שפגשו. לרגע לא עצרתי לחשוב מהו יער עבורם או עבורי או מה תפקידו בסיפור הזה. משם הרי חזרנו אל הסביבה הטבעית שלנו: קירות ובניינים, מעליות ומכוניות.

לנסוע לגליל ולראיין את עופר ישראלי, האבא הארצי והרוחני של שומרי הגן, נשמע כמו הזדמנות להבין יותר לעומק את החוויה הזו של היער בכלל ואת שומרי הגן בפרט, מה הילדים שלי חוו שם, ומה היה החלק של היער בחוויה. כל שנותר היה רק להבין איפה זה צבעון.

יום אביב בהיר, דרך מתפתלת מאחוריי, קבוצת עננים לבנים באופק לפניי, הכול פורח והלב מתרחב. עופר פוגש אותי בחניה, מצביע צפונה ואומר: "שלג טרי הבוקר במיוחד בשבילך". אני מביטה שוב וקולטת שהעננים הם פסגת החרמון המושלגת. עירונית שכמותי – הגעתי.

מהרגע שהבחנתי בחרמון כבר לא יכולתי שלא לראות אותו גם מתוך הבית. משהו בפנים הבית ממש מזמין את החוץ להיכנס אליו – רק שבטבע עוד לא נתקלתי בכזו מכונת קפה משוכללת. עופר הכין קפה משובח בעודי מסדרת את ההקלטה והניירת. תוך רגעים כבר שקענו בשיחה, אני ושלל השאלות שבאמתחתי, ועופר בסבלנות ובמיומנות של מספר, עם תשובותיו.

צילום: טל גליק

ניגשתי לתקשר עם עץ וחטפתי מכת כאב איומה – ערוץ לכאב של מה אנשים עושים לעולם. לא הצלחתי להפסיק לבכות במשך שלושה ימים. הייתי בן 37 והבנתי שהתפקיד שלי בעולם הוא להעיר כמה שיותר אנשים לכאב הזה ולגרום להם להפסיק

איפה גדלת?

גדלתי בחיפה באזור שגבל בחורשות, כשחיפה עוד הייתה כמו שכונה של יגור. תמונה שעולה בי: אני בן שמונה, מסתובב בהרים עם הכלבה שלי, בנחלים שהיו זורמים שם בחורף, מנסה לשרוד עם קופסת שימורים חומוס "תלמה". שכחתי פותחן אז אני עושה בה שני חורים עם אבן כדי למצוץ את החומוס מהקופסה. כשאני חושב על זה אובייקטיבית, זה כנראה לא נמשך הרבה זמן אבל אלה הם הזיכרונות הראשונים שלי מהטבע.

אתה בא מבית של טיולים?

ההורים שלי מאוד לא אהבו לצאת מהבית. אמא שלי, שעבדה בבית חולים רמב"ם, ואבא שלי (השחקן והזמר שמעון ישראלי) היו תמיד עייפים, והטיולים היחידים שאני זוכר מהילדות היו כשהצלחתי לגרור אותם, בכל פעם מחדש, למסלול היחיד שהכרתי ב"שוייצריה הקטנה" – מסלול חביב ולא מאתגר בכרמל. לי זה היה חשוב מאוד כבר בתקופה ההיא. בהמשך היו שנים של צופים. נכנסתי לזה חזק וזה היה מרכז העולם שלי. פחות בהקשר של היער ויותר בקטע של הדרכה. בסוף התיכון הייתי מרכז שבט. עם הזמן, הגסות והציניות דחפו אותי החוצה מהצופים, ומאז אני בדעה נחרצת שאסור בשום אופן לבני נוער להדריך ילדים. זו הפקרות חסרת אחריות ברמות בלתי נתפסות.

לקחת את ההבנה הזאת איתך לשומרי הגן?

תראי, במקור, בהקמה של שומרי הגן, חשבנו שאנחנו מקימים תנועת נוער, אבל אז הבנו שרק מבוגרים יכולים לעשות את ההדרכה ברמה שאנחנו רוצים. בשומרי הגן עושים השתלמויות כבר עשרים שנה ואנחנו כל שנה רק מוסיפים ומקשים על תהליך ההכשרה, מאריכים את הקורס בעוד תכנים והשתלמויות. זה לא משחק, זה מקצוע.

איך היית מגדיר את המקצוע הזה?

מחנך.

מורה רגיל הוא כמו נגן קלאסי שלוקח מערכים ומדקלם אותם. מורה יער הוא כמו נגן ג'אז – מסתובב עם ארגז כלים, וכשהוא מגיע לשיעור הוא משתמש במה שיש לו כדי ליצור משהו חדש, כל פעם מחדש

מחנך בהכרח בשומרי הגן?

בבלוג שלי אני מספר שאחד המקומות שנתנו לי השראה לשומרי הגן היה בית ספר ולדורף של הבן שלי כשגרנו בהולנד. זו הייתה הקהילה שלנו וכל המורים היו חברים שלנו. אני זוכר שממש הערצתי אותם. לראות מישהו כל כך מסוּר, כל כך רואה וכל כך יודע. זה היה מעורר השראה מבחינתי. לא היו לי מורים כאלה כשהייתי ילד. זה גרם לי להעמיק בלימוד של התפיסות האנתרופוסופיות. חרשתי את הספרים שהיו אז, והספר שהכי השתמשתי בו הוא התפתחות הילד של ליווכוד. שם למעשה התחיל הרומן המשפחתי שלנו עם האנתרופוסופיה, כשהבנתי שיש בה תפיסה מסודרת של התפתחות הילד ושל מה מתאים בכל גיל ומה לא.

בית הספר של הבן שלי אִפשר לי לקחת כל כיתה פעם בשנה ליום ביער. בניתי תוכנית חינוכית, שאז חשבתי שזו תוכנית של טבע, ובראש כל פרק שיבצתי ציטוטים של ליווכוד. כבר אז הבנו, יעל (פינקרפלד) – בת זוגי דאז שייסדה איתי את שומרי הגן – ואני, שאנחנו רוצים להכניס ולדורף לתוכניות שלנו. רגע, אבל אני מקדים את המאוחר. לא?

נכון, בוא רגע נחזור אחורה.

כן. אני מנסה לחשוב מתי התחברתי מחדש לטבע, וזה היה בשנה שלפני הצבא, כשהתנדבתי בבית ספר שדה בחצבה. זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי שכשאתה מחובר למשהו, אתה לומד אותו מרצון. בתיכון הדבר היחיד שהייתי מחובר אליו היה ביולוגיה, וזה הציון הטוב היחיד שלי בבגרות. בחצי השנה בחצבה למדתי יותר מבכל התיכון ביחד. עבדתי בימים, למדתי בלילות וכמעט לא ישנתי. שם מאוד התחברתי לטבע. אחרי זה הגיע הצבא – משם הזיכרונות הטובים היחידים שלי הם הלילות שביליתי לבד בשטח בניווטים, ובהמשך בהדרכת ניווטים. בחופשות הייתי בורח לסיני לחרוש מסלולים ולצלול.

אחרי הצבא הדרכתי טיולים בסיני. בתקופה הזו התחיל אצלי שינוי תודעתי. הבנתי שסוג החיבור שהיה זמין לי לטבע – טחינת שכל ואינטלקט – לא באמת עושה את העבודה, והתחלתי לחפש אלטרנטיבות. הייתי מאוד צעיר והיה לי מעט מאוד בסיס, אבל הבסיס שכן היה לי זה מדיטציה שחבר לימד אותי. היום אני אומר: מדען חוקר את מה שפילוסוף מדבר עליו ונזיר זן מחובר אליו. אז עברתי לניסיון לחיבור; להקשיב לשקט שונה, לגעת בסלעים, למשש דברים בעיניים עצומות. תרגילים, שכשהשתמשתי בהם במקום לטחון למטיילים את השכל, עבדו מדהים.

ואז החזירו לי את סיני.

מה עשית?

חשבתי שאני נוסע להונג קונג ללמוד קונג פו ונתקעתי שנה וחצי באנגליה בקומונה של אושו. שם עברתי את קורס התרפיות של אושו – קורס אינטנסיבי של שנה וחצי שבמהלכו המשכתי לפתח את הקונספט של חיבור לטבע ובניתי תוכנית של תרפיה בטבע על בסיס הישרדות. מעין מסע הישרדות טיפולי. זה כמעט יצא לפועל, הקומונה אפילו פרסמה את זה בברושור שלהם, ומאיזושהי סיבה זה לא קרה בסוף. בדיעבד אני שמח על כך. היום אחד הדברים שאני הכי מתנגד אליהם הוא הישרדות כטיפול, כי מי שמגיע לטיפול כבר מגיע במצב של הישרדות, ולהדגיש לו את זה, לא בדיוק עוזר. צריך לתת לו הזדמנות להירגע. זה מה שהטבע עושה, וזה גם מה שאנחנו עושים בקורסים שאני מעביר היום למטפלים.

תמיד התעסקתי, במקביל, באומנויות לחימה ובמוזיקה, ודווקא בקומונה – שבה היו מוזיקאים מדהימים מהשורה הראשונה בעולם – הבנתי שאני לא יודע לנגן, ושעד שלא אלמד לנגן כמו שצריך לא אוכל לחיות באף קהילה. אז עזבתי את הקומונה וחזרתי לארץ ללמוד מוזיקה. כל הזמן הזה הייתי אומר לאנשים סביבי שמוזיקה זה רק בינתיים, עד שאמצא מה אני באמת צריך לעשות בחיים, ואנשים אמרו לי "אתה מקשקש, אתה מוזיקאי!". ואני הבנתי שעד שלא אגיע לפסגה או לקצה – האגו שלי לא ירפה. לקח לי 15 שנים להגיע לפסגה הזו. זה היה אגו טריפ מטורף, ואז גיליתי שהכול חארטה. הבנתי שאני מייצר זיהום אקוסטי סביבתי שאני לא לוקח עליו אחריות, בזמן שהעולם צועק שהוא זקוק לעזרה. השילוב הזה גרם לי לעזוב את המוזיקה לכמה שנים, עד שלמדתי להתחבר ולקחת אחריות על הצלילים שלי.

איך הגעת לאינדיאנים?

התחלתי לחפש וזה הגיע אליי מכמה כיוונים. האחד, מפגש עם אינדיאני מבוגר שבא לבתי הספר האנתרופוסופיים באירופה לגייס כספים לבית הספר ולדורף בשמורה שלהם בדרום דקוטה. במפגש שאלו אותו למה דווקא ולדורף. הוא ענה שאצלם, בעבר, לא לימדו קריאה, כתיבה וכולי, אבל לוּ לימדו, זה היה בדיוק כמו בחינוך ולדורף. חינוך הרמוני שזורם לפי הקצב של הטבע ועושה שימוש בשפה של סמלים, דימויים ושאר המאפיינים של מוח ימין – וזאת על מנת ללמד חשיבה אנליטית, המשגה, פירוק לגורמים וכולי, המאפיינים את מוח שמאל. המקור השני היה משנתו של דון חואן, הספר של קסטנדה שכל החברים שלי קראו כשהם היו בני 17 ואני קראתי בגיל 35 המופלג כי אף פעם לא הייתה לי משיכה לאזוטריקה אינדיאנית. והשלישי הוא ספר של טום בראון[1] שנתנו לי המורים שלי לנינג'יטסו. אל הנינגי'טסו הגעתי כדי לחפש את החיבור לאלמנטים, לטבע, להישרדות, להסוואה ולהתגנבות – והם אמרו לי, לך לטום. קראתי פרק אחד והבנתי שזה מה שחיפשתי כל הזמן. נסעתי אליו ללמוד וברגע שחזרתי הם ביקשו שאלמד אותם בכל המועדונים של הנינג'יטסו באירופה. טום מלמד קורסים בני שבוע, ובעשר השנים הבאות למדתי אצלו כ־25 קורסים. התמקדתי כל כולי בזה ועזבתי לגמרי את המוזיקה. לקח לי שנים לחזור אליה כי ניסיתי כל הזמן לשבור את הקונספט התקוע של ג'אז שהיה לי.

אתה מרגיש שהצלחת?

הצלחתי עד רמה מסוימת. שמתי לב שהפראזות והמניירות של הג'אז מגבילות את המוזיקה במקום לשחרר אותה, והתחלתי לנסות לנגן לא ג'אז אלא מוזיקה. אני רוצה שהחיבור למוזיקה יהיה מתוך נביעה פנימית ובאופן חופשי שאינו מוגבל על ידי הגדרות נתונות מראש. זה עדיין בעבודה, אני עוד לא יכול להגיד שהצלחתי. ועדיין היום, כשאני מלמד אנשים להיות מורי יער, אני אומר להם שלהיות מורה יער דומה לנגן ג'אז. כי מורה רגיל הוא כמו נגן קלאסי שלוקח מערכים ומדקלם אותם. משפר אותם, מוסיף קצת רגש, אבל בסופו של דבר אלה אותם מערכים. מורה יער הוא כמו נגן ג'אז – מסתובב עם ארגז כלים, וכשהוא מגיע לשיעור הוא צריך להשתמש במה שיש לו כדי ליצור משהו חדש, כל פעם מחדש.

לפני שנעמיק בשאלת מורה היער – אולי נשאל קודם מהו יער?

קודם כל המושג הנכון, למעשה, איננו "מורה יער" וגם לא "מורה טבע". אולי נקרא לזה "מורה בשטחים טבעיים". מבחינתי אם מצפה רמון לא הייתה מגודרת בשטחי אש ובשמורות טבע, היא הייתה ה־מקום. אז לצורך העניין, גם מִדבּר מתאים ללימוד. שטחים טבעיים או יער בשבילי זו המהות של העולם האמיתי. כוחות הטבע בהתגלמותם. זה המקום שמדבֵּר. שאם אתה יוצא אליו, אתה מתחבר לישויות שמתחזקות אותו. אפשר להתייעץ איתן, אפשר ללמוד מהן. כשיש לי שאלה אני אסתכל על מים ואקבל תשובה. וכך גם אש. יש לנו תרגיל בשומרי הגן שאנחנו קוראים לו "אש מחמד": אתה בונה אש קטנה, מזין אותה ומדבר אליה במשך שעה, ומתחבר ככה למהות של האש. היער הוא העולם שבו אתה יוצא מכלא הבטון, המתכת, הפלסטיק והשדות האנרגטיים המלאכותיים שהאדם יצר, ומתחבר עם השדות האמיתיים שמזינים אותך. כשאתה בחוץ יש לך מרחב לריפוי, לחיבור, להִיטענות. יער הוא מקום להיזכר בו מה זה להיות אדם. בשביל להיות מסוגל לקבל את כל הידע והריפוי הזה, דרוש תהליך עמוק של שנים שגם אני הייתי צריך לעבור. להגיע לנקודה שאני מרגיש ביער בבית ולא רוצה לחזור למבנה. רק כשאתה משאיר מאחור את הצורך בדברים המכניים שלמדת לעשות כדי להחליף את היכולת הטבעית שלך לחיות בעולם, רק אז אתה מרגיש מספיק פתוח לדיאלוג עם העולם. הכוחות מסביב, ישויות האלמנטים, בוחנים אותנו כל הזמן. הם מפחדים מבני אדם כי אנחנו היצור שהכי מזיק להם בעולם. כוחות היער, הפיות והנימפות רוצות לראות שאנחנו מוכנים לבוא אליהן לטבע כשווים־עירומים, וכשהן מרגישות את זה הן מתחילות לדבר איתנו.

אתה מכיר דיבור כזה באופן אישי?

באחד הקורסים של טום פגשתי את הייעוד שלי; ניגשתי לתקשר עם עץ וחטפתי מכת כאב איומה – ערוץ לכאב של מה אנשים עושים לעולם. לא הצלחתי להפסיק לבכות במשך שלושה ימים עד שטום עשה לי הילינג. הייתי בן 37 והבנתי שהתפקיד שלי בעולם הוא להעיר כמה שיותר אנשים לכאב הזה ולגרום להם להפסיק. לייצר שינוי, לייצר חיבור. עשיתי חמישה מסעות (vision quest) "ויז'ן קווסט" [2] עד שנשברתי והבנתי שעליי לעזוב את הולנד הנוחה, לבוא לכאן ולעשות את מה שצריך. קיבלתי תמונות מאוד ברורות שלא השאירו לי אפשרות להתווכח יותר – לחזור לארץ ולהקים ארגון. אנשים אמרו לי, אתה משוגע, יש לך אזרחות הולנדית ואתה יכול לחיות על אבטלה כל החיים. עניתי שאני כמו האחים בלוז: I'm on a mission from God.

ב־2001 חזרנו לארץ, פתחנו את החוג הראשון לילדים בבת שלמה והבנו שאנחנו לא יכולים ללמד אותם להדליק מדורה לפני שאנחנו מלמדים אותם לקשור את השרוכים של הנעליים. תוך שלושה חודשים נפתח קורס המדריכים הראשון בארץ, בכרם מהר"ל. בארץ הבנו שאנחנו מתעסקים בחינוך, באקולוגיה הוליסטית שהיא למעשה כל הדברים: חברה, תקשורת, שבט ובעצם מה זה להיות בן אדם. העולם יכול ללמד אותנו את זה. זה בעצם מה שהבאנו לכאן.

צמחנו לאט: בשנים הראשונות היו קורסים קטנים מאוד של 10-8 אנשים. הרגשתי שאני עוזר לחבּר אנשים לייעוד שלהם. שאם אנשים יהיו מחוברים לייעוד שלהם אז יש סיכוי לעולם. בסוף הקורס הראשון, הבנתי שכמעט אף אחד לא הולך להיות מדריך – רק אחד או שניים מתוך שמונה, והייתי די בהלם. במשך שנים היה לי קשה עם הדיסוננס הזה – היה לי קשה מאוד לקבל את הפער בין הייעוד שלי לבין הייעוד של אלה שבאים אליי.

אז אני חוזרת לשאלה: מהו מורה בשטח טבעי?

צריך להבין את ההבדל: אנשים מבלבלים בין חינוך חוץ־כיתתי – שזה ללמד מתמטיקה מתחת לעץ, וזה נחמד ועדיף מאשר בכיתה, אבל ללא כל קשר ליער – לבין חינוך יער, שבו יש חיבור עמוק למקום. היער איננו תפאורה, הוא איש צוות שמספק הזדמנויות ללימוד רוחבי, מרובה־אינטליגנציות, רב רבדים, שנע בכמה מישורים במקביל. זה לימוד אחר לגמרי. כדי לעבור את התהליך של היער צריך זמן, או, כמו שאומרת אחת התותחיות שלנו, בת חן, שיש לה גן יער בירושלים: צריך לעבור את גבול השיעמום ורק אז מתחיל חינוך היער. הלימוד קורה בחוץ ואפשר לאסוף אותו פנימה. המבנה בו לומדים צריך, מבחינה אנרגטית, להשאיר אותך בחיבור אנרגטי לאדמה, לעץ, למים ולרוח, והזרימה תהיה דינמית פנימה והחוצה בדומה לפעימה באנתרופוסופיה. אני, בתור המוביל של הדבר הזה, דווקא לא פנאט של להיות בחוץ; כשאני התאמנתי על הדלקת אש בעזרת מקדח, התאמנתי על רצפת הלינוליאום במטבח בהולנד. אם תשאיר את המקדח בפתח הבית וכל פעם שתעבור לידו תנסה 20 שניות להדליק אש, תוך שבוע תדע לעשות את זה. אם תנסה רק פעם בשבועיים כשאתה מואיל בטובך לצאת ליער, זה לא יקרה.

בסופו של דבר גם החינוך האנתרופוסופי בכל העולם מתיישר לפי המערכת והופך למִתקן האבסה של ידע – אמנם עטוף בצמר גפן ורוד – אבל בסופו, הילדים יקבלו את כל הידע שהחברה הסטנדרטית מצפה שיהיה להם

אתה מזכיר הרבה את האנתרופוסופיה בשיחה שלנו.

החינוך האנתרופוסופי בראשיתו ניסה, ובמובנים רבים הצליח, להביא את כוחות הטבע לכיתה, למבנה – ולהחזיר את הטבע לאנשים בעיר. אבל אם אפשר לצאת לטבע אז למה ליצור ארבע פינות עונה בשנה בתוך הכיתה ולא פשוט לצאת החוצה?

תראי, בסופו של דבר גם החינוך האנתרופוסופי בכל העולם מתיישר לפי המערכת והופך למִתקן האבסה של ידע – אמנם עטוף בצמר גפן ורוד – אבל בסופו, הילדים יקבלו את כל הידע שהחברה הסטנדרטית מצפה שיהיה להם. וכאן מגיעה האחריות לשינוי. אם אתה מאמין בחברה אלטרנטיבית ובעולם אלטרנטיבי – שזה משהו שאנחנו מאמינים בו – אז אי אפשר להמשיך וללמד את אותם דברים שיצרו את העולם שלנו כפי שהוא עכשיו.

מן האנתרופוסופיה שימרנו את התפיסה של הילד כישות מתפתחת וכיצד ללמד כדי שהמעבר בין חוויה של טבע לחוויה של לימוד לא יהיה קיצוני מדי. דרכם של האינדיאנים ללמד היא "דרך הקויוטי" – לא בכדי זה מושג חמקמק שקשה להסביר למישהו מבחוץ. צריך לעבור את הקורס בשביל זה. בגדול, מבוגר מוביל תהליך חינוכי מתוך חזון של איך נראה העולם, מה זה אדם, איך ילד צריך להתפתח, באיזה שלבים ואילו מיומנויות דרושות לו. התפקיד של המבוגר הוא לזהות מה הצורך של אותו ילד ולפי זה לנתב אותו לכיוון הנכון באמצעות דוגמה אישית, סיפורים, שאילת שאלות במקום מתן תשובות, והצבת "מלכודות חינוכיות" שמשתלבות עם הסקרנות הטבעית הבלתי נגמרת שיש לילדים, שהיא דבר מדהים בעיניי. אם זה נעשה מספיק טוב, הילד מצוי בתחושה שהוא בחר ולא מרגיש שאתה הולכת אותו. ככל שעבר הזמן הבנתי שאנחנו יותר בכיוון.

מהי תמונת העתיד של שומרי הגן מבחינתך?

תמונת העתיד היא בתי ספר יער כמו אלה המוקמים עכשיו; השנה קמו בית הספר באלרום וכיתה של חינוך יער בתוך בית הספר ביבנאל. אנחנו בונים כעת השתלמות של 120 שעות למורים, שההגדרה שלה היא "מורים ביער" – וזה בשלב ראשוני אומר היכולת ללמד ביער מבלי שהיער יפריע למורים ומבלי שהמורים יפריעו ליער. הרמה העמוקה יותר היא מורי יער: קורס מלא של שומרי הגן פלוס הכשרת ולדורף כברירת מחדל. השלב הבא יהיה מסלול רק שלנו. מסלול של ג'אזיסטים, הסבת אקדמאים להוראת יער. אני מנסה להקים בתי ספר כבר 15 שנה, ורק עכשיו זה מצליח. יש שלושה בתי ספר שמחפשים מורים. אם היו לנו עוד מורים היו נפתחים עוד שלושה, אבל עוד מוקדם לדבר עליהם. אשמח אם תדגישי בכתבה שאנחנו מחפשים מורות ומורים שיבואו ויעשו את ההסבה למורי יער.

 *****

בשנת 2012, בסמוך ללידת התאומים שלו מבת זוגו כיום שחף, התחיל עופר לכתוב בלוג בשם "מצב האפס". הרשומה האחרונה בבלוג מתוארכת ל־2018, אז עבר עופר אירוע לב וצנתור.

איפה אתה במסע חייך כעת?

מסע חיי עכשיו הוא לראות את בתי הספר קמים ואת הפדגוגיה נבנית. חזון אמיתי משתנה כל הזמן. הרבה מהעשייה כרוכה בלהיות זה שמחזיק את החזון – להתווכח, לדייק. זה מעייף, זה נכנס ישר ללב וחלק מהתקפי הלב זה בדיוק זה. כשיקומו בתי הספר ואגמור לכתוב את הבלוג שלי, אפשר יהיה להגיד שהגעתי לסוג של מנוחה ונחלה.

לו יכולתי רק לנגן לאנשים, הייתי בשמחה מפסיק לדבר. אין לי כוח לדבר – שישבו ביער בעיניים עצומות ואני אנגן להם.

[1] טום בראון הוא חניכו של "סטוקינג וולף" (מתגנב לזאב) גשש אינדיאני משבט האפאצ'י שהתבקש להעביר את המורשת והידע הילידי-אמריקאי של הישרדות בטבע לשני נערים - אחד מהם נכדו והשני טום בראון. לאחר חניכה של שנים ארוכות העביר בראון את הידע שלו הלאה הן בסדנאות, והן בספריו שהמוכר בהם הוא דרכו של הגשש.

[2] vision quest – מסע חיפוש אחר החזון האישי; התבודדות של כמה ימים בטבע, ללא הסחות דעת או מזון במטרה לקבל הכוונה מן הטבע בנוגע לייעוד האישי.