הלילה הארוך ביותר – היום הקצר ביותר

שנו רבותינו:

כיוון שראה אדם הראשון יום שמתמעט והולך, אמר: אוי לי, שמא בשביל שסרחתי, עולם חושך בעדי וחוזר לתוהו ובוהו, וזו היא מיתה שנכנסה עלי מן השמיים. עמד וישב שמונה ימים בתענית ובתפילה. כיוון שבאה תקופת טבת וראה יום שמאריך והולך, אמר: מנהגו של עולם הוא, הלך ועשה שמונה ימים טובים. לשנה האחרת עשאם לאלו ולאלו ימים טובים"
(מתוך מסכת עבודה זרה, דף ח' עמ' א').

אגדה זו, על אדם הראשון, מתארת בחלקה הראשון את הפחד האנושי מחושך, את הקשר המוסרי שעושה האדם בין המעשה ה"לא טוב" שעשה ובין החשכה הגוברת, ואת החרדה מן החזרה לתוהו ובוהו והיעלמות הסדר הקיים, שאותו מגלה לנו האור החיצוני.

מדי שנה בשנה חווים גם אנו את החוויה הפיזית של מה שחווה אדם הראשון, לאחר שגורש מגן עדן שבו, כפי שידוע לכל, שורר אור תמיד. במשך חודשים ארוכים – מן היום הארוך ביותר בשנה (21 ביוני) ועד הלילה הארוך ביותר (21 בדצמבר), הולכים הימים ומתקצרים בהדרגה, ובמקביל מתארכים הלילות. אולם כשההתקצרות מתחילה בעונה החמה והמוארת, אין אנו חסרים את האור במשך חודשי הקיץ והסתיו. לולא היינו יודעים – ואולי מוטב לומר, לולא האמנו – שהימים ישובו ויתארכו, אולי גם אנו היינו, בדומה לאדם הראשון, שרויים בחרדה במהלך החורף, שמא ישתרר חושך על העולם. את החשכה המשתררת אנו חווים לא רק מדי שנה אלא מדי ערב בערבו. אז באמת נעלם האור לחלוטין.

אולי יש זיקה בין פחדו של אדם הראשון לפחדם של ילדים מן "החושך"? מה בתוכנו עוזר לנו להאמין שהשמש תשוב ותזרח?

מעניין לשים לב לכך שאנו נהיים ערניים למאבק היומי בין האור והחושך במיוחד בשעות המעבר, שעות הדמדומים שבין הערביים, כאשר הדרמה בשמיים באה לידי ביטוי בצבעים עזים ודרמטיים הרבה יותר מאשר בשעות אחרות. אבל האמת היא שכל אדם חווה מעבר מאור לחושך ומחושך לאור פעמים אין-ספור במשך היום, במהלך שעה אחת ואפילו במשך זמן קצר עוד יותר – כאשר הוא ממצמץ.

המצמוץ הינו צורך בלתי נשלט. ננסה לתאר לעצמנו דקה ללא מצמוץ ונחוש מיד בצורך המתגבר לעצום את עינינו ולו להרף עין. כדאי לשים לב, אגב, לביטוי "הרף עין", מפני שהוא מתאר באופן מדויק את משך הזמן הקצר אך ההכרחי אשר נדרש לנו על מנת להעניק לעין שלנו מנוחה ולהרפות מדי פעם מן העולם החיצוני – ולו לזמן הקצר של העפעוף.

ואם ננסה לעשות את הפעולה ההפוכה: לעצום את עינינו ולא לפקוח אותן מיד, אלא להשאיר אותן עצומות לזמן ממושך יותר, מה קורה לנו אז?

יותר מהר משסברנו, אנחנו מתנתקים מן המציאות שסביבנו. אם אין מפריעים לנו, יכול אנו לחוש עד מהרה בתחושה הנעימה של רגיעה, מעין נמנום בהקיץ וניתוק מן הסובב אותנו, או התכנסות באופן טבעי אל תוך עולם פנימי של מחשבות ותחושות. בעולם העתיק קיים היה הביטוי "מיעיין", שפירושי עיוורון כלפי חוץ ויכולת ראייה כלפי פנים, או פיתוח של ראייה לא-חושית.

חוכמת השפה מתארת דרך ביטויים תמונתיים מציאות, שמשפטים ארוכים נדרשים כדי להסבירה. למשל הביטוי "עצימת עיניים" – שבו אנו משתמשים כדי לומר שמישהו מתכחש או איננו רוצה להבין ולהסיק את המקנות ממה שהוא רואה – מעלה שוב את הקשר לשאלת המוסר. כלומר: לאיזו התנהגות אנו מצפים ממי ש"רואה".

המיתוסים הקדומים וסיפורי התנ"ך מספרים לנו בתמונות עזות מבע על אלה שאיבדו את היכולת לראות: שמשון מאבד את מאור עיניו, לאחר שלא השכיל לראות ולהבין את המציאות. הוא מאבדו באופן אלים, בזיקה לכך שחייו כאדם בוגר אף הם עומדים בסימן של כוח פיזי ואלים.

אדיפוס המלך נוטל את מאור עיניו במו ידיו, לאחר שהוא מבין את מעשיו, שנבעו מחוסר הבנה של המציאות.

בשפות רבות ניכר עד היום הקשר שבין ראייה להבנה. "אני רואה", "לא ראיתי את זה קודם", משמעם "אני מבין" או "לא הבנתי".

ברור לכל שיש לנו צורך באור על מנת לראות את הדברים, אבל גם החושך הינו צורך עבורנו. אולי על מנת שנוכל להרפות לזמן מה מן המציאות החיצונית המוארת ולהתבונן בשקט בתמונות הפנימיות שהיא יוצרת בתוכנו, על מנת לעבדן ולהבינן.

מכל מקום, העפעוף לא היה מועיל כפעולה מרפה לולא הייתה זו גם פעולת סיכה. כאשר העפעף נסגר העין הנעצמת זוכה ברגע של רגיעה מפעילות הראייה וגם מורטבת במי העין. כי אכן, יש לה לעין צורך הן בחשכה והן בשמירה על רטיבות כדי לאפשר את פעולת הראייה.

כתבים קדומים מספרים גם על מי שזכה בראייה. ידוע, למשל, אחד מסיפורי הריפוי של ישוע:

"ויאחד ביד העיוור… וירק בעיניו וישם ידיו עליו וישאלהו הרואה אתה? ויבט ויאמר את בני האדם כי מתהלכים כאילנות אני רואה. ויוסף וישם שנית ידיו על עיניו ותיפקחנה עיניו וירפא וירא הכל עד למרחוק." (הברית החדשה, מרקוס, ח').

ברור מאליו שאי אפשר להסביר את מעשה הנס הזה בהסבר מדעי כזה או אחר, אולם כאשר בוחנים את מעשה הריפוי רואים שהוא כולל, בין השאר, הרטבה והחשכה. 

האור והעין

הבה נפנה לרגע את מבטנו אל העין האנושית, ונתבונן בזו המאפשרת לנו את הראייה. י. ו. גיתה, היוצר והוגה הדעות הגרמני אמר, במבוא למחקרו עב הכרס על תורת הצבעים: "העין, אפשר לומר, חייבת את קיומה לאור […] העין מתהווה בזיקה אל האור, על מנת להתאים לפעילות האור. האור שבה מתייחס לאור שמחוצה לה".

אנו נוטים לקשור בין החושך לצבע השחור ובין האור לצבע הלבן. כאשר מסתכלים בחלק של גלגל העין הניתן לראייה, רואים כי הוא מורכב מן האישון השחור (שהינו, לאמיתו של דבר, חור) באמצע העין, מן הלחמית, החלק הלבן של העין, ובתווך ביניהם נמצאת הקשתית, שאצל כל אדם היא בעלת גוון וחותם אישי.

אנו רואים, אם כן, את שני הקצוות: שחור ולבן וביניהם הקשתית, שהינה החלק היחיד שהינו בעל צבע אינדיווידואלי. במילים אחרות, החלק הצבעוני בעין מופיע בין הלבן מסביב לשחור במרכז (הופעת צבע על פני הלחמית, צהוב למשל, הינה בדרך כלל אינדיקציה להפרעה בתפקוד התקין של מערכת הגוף). לא בלי סיבה קרויה הטבעת הצבעונית הזו, שבין האישון הכהה ללחמית הבהירה, קשתית או איריס, כשמה של האלה היוונית המצויה בקשת בענן. איריס היא המקשרת ומגשרת בין בני האדם לאלים ובין האלים לבין עצמם, כאשר היא פורשת עצמה כגשר ענקי בשמיים. זוהי האלה שהיוונים הקדומים זיהו אותה כיישות, החוצה את הרקיע בשלל צבעים, תוך שהיא נושאת את בשורת האלים לבני האדם.

הקשת בענן

כעת נרחיב מעט על תופעת הקשת בענן. תופעה מרהיבת עיניים זו זקוקה לשילוב של מספר תנאים, על מנת שתיגלה לעין האדם: האוויר צריך להיות רווי בטיפות של גשם, על השמש להיות נמוכה מ-42 מעלות מעל לקו האופק והיא חייבת להאיר את השמיים המעוננים. כלומר, רק בשילוב של אור, חושך, אוויר רטוב וקרבה לקו הרקיע יש סיכוי שהקשת תתגלה לעין האנושית. היא לעולם לא תתגלה באמצע היום או באמצע הלילה, לא בשיא הקיץ ולא בשיא החורף. הקשת בענן נוצרת בזמני המעבר, בזמנים שבין לבין. כמו הצבעים הנוצרים בשעות בין הערביים וכמו צבעי קשתית עין העגולה שבין השחור והלבן.

מה שאנחנו רואים בעינינו איננו האור עצמו, מפני שהאור העז והטהור עלול לסנוור ולסמא את עינינו. גם את החושך איננו רואים  – מסיבות מובנות – בעינינו. אנו רואים, אם כן, רק מה שהאור מגלה לעין, כאשר הוא מאיר את העולם שבלעדיו היה חשוך וקודר.

אולם על מנת לראות את הצבעים הנוצרים בין האור לחושך יש לנו צורך בגורם שלישי, במתווך שהינו שקוף למחצה כמו האוויר או המים.

אור וחושך הינם איכויות מוחלטות, שני ניגודים מופשטים, אותם אנחנו יכולים לחוות בתוכנו, אבל הם מצויים מעבר לתפיסה החושית. האיכות שלהם הינה לספירה של הנפש. הם קיימים כאיכות אובייקטיבית וגם סובייקטיבית, אישית וריגשית.

נשוב נא אל הסיפור המסופר בגמרא כדי לשאול:

מהו הנס המתרחש לו לאדם הראשון במהלך שמונת ימי התענית? במה הוא קשור לחג החנוכה אשר התרחש – כאירוע היסטורי – דורות רבים מאוחר יותר?

מסורות עתיקות בעמים שונים יצרו חג סביב היום הקצר בשנה. הסטורנלייה הרומית, למשל, המוקדשת לאל סאטורן, אל הזריעה והשדות (אשר העניק את שמו ליום שבת – Saturday – ולאחד מכוכבי הלכת, הקרוי על כן בעברית "שבתאי").

חגים אלה באו לבטא את תחושת הפליאה והתודה לאל על שתהליך ההחשכה משנה לפתע כיוון, ומה-22 לדצמבר נעצרת מגמת ההתקצרות של האור והימים מתחילים להתארך. בשינוי ניתן לחזות גם בדרך של צפייה בשמש בשעות הזריחה והשקיעה. המקום שממנו זורחת השמש מתחיל להשתנות לכיוון צפון ביחס לאופק.

חג החנוכה מתחיל בכ"ה בכסלו ומסתיים בג' טבת (שנאמר "כיוון שבאה תקופת טבת") אולם כיוון שחג זה מתייחס ללוח השנה העברי הוא משתנה מדי שנה ביחס ליום הקצר ביותר ונע בין תחילת חודש דצמבר לתחילת חודש ינואר. ברוב השנים חל א' דחנוכה לפני ה-22 לדצמבר וברובן חל יום שמיני של חנוכה לאחריו. כלומר שמונת הימים הללו- שבוע שלם ועוד יום- מכילים ומציינים את זמן השינוי הזה. "וראה יום שמאריך והולך".

איך יכולים בני האדם בימינו לחוות שוב את הנס הזה, אשר מתרחש סביבנו מדי שנה בשנה, זה כבר אלפי ומיליוני שנים?

איך ניתן לבטא את רגשי הפליאה והכרת התודה על שגם בשעות החשוכות ביותר שלנו תמיד מלווה אותנו מתנת האור?

היטיב לתאר זאת יוסף שריג, משורר וסופר צעיר בן קיבוץ בית השיטה, שכתב בראשית 1972, שנת חייו האחרונה, את הסיפור המופלא הבא.

היהלום

משסיים הבורא את מלאכתו כתום ששת ימים, שמט לו ליהלום אחד, שיהא מתגלגל והולך מקצה העולם ועד קצהו. באו בריות וקבעוהו במשבצת וגם שם קראו לו. והיה היהלום מאיר באור יקרות, אור חסד ורחמים ואמת.

לימים, נתרבו שברי זכוכית בעולם, והיה אורם עז וקשה, ולא היו הבריות רואים את אור היהלום, עד כי נוהג נעשה להם לחפשו באור עז וקשה ממנו. והיה אורם של שברי זכוכית מתרבה, ואורו של יהלום מתמעט, עד כי חדלו הבריות מקוות למצאו.

משחדלו הבריות מקוות, מיד הולך אורם של שברי זכוכית ומתמעט, ואימה חשכה יורדת לעולם, ומתוך החשכה עולה אור יקרות, אור חסד ורחמים ואמת, אורו של אותו יהלום.

באו בריות וקבעוהו במשבצת. ואין יודע אם שם קראו לו כשמו מקדם, אך אורו לבטח אור חסד ורחמים ואמת.


המאמר פורסם לראשונה ב"עלי שקד" בעריכת מיכל זיו קרמר.

הצילום באדיבות בת ציון פידלר. תערוכתה "ויהי ערב ויהי אור" תעלה בפארק רעננה החל מה-2.1.2016

מצטרפים במבצע לעיתון הילדים אדם צעיר >>> לפרטים והזמנה

תגובות

כתובת הדואר האלקטרוני שלך לא תפורסם. שדות החובה מסומנים *

*