הסערה המושלמת

הסערה המושלמת

במובנים רבים ניתן לראות באוטו שארמר את אחד ממשיכי האימפולס החברתי האנתרופוסופי בזמננו. בעבודתו המקיפה, הוא מתייחס בין השאר לחציית הסף בה אנו נמצאים כעת, ואף מציע משנה סדורה למעבר דרך קוף המחט בדרך להגשמה עצמית וקהילתית

אוטו שארמר. לפעול מתוך העתיד המבקש להתגשם

האנושות המודרנית חוצה סף [...]

אל תישארו תלויים במה שנובע מתקופות עברו של האנושות.

התבוננו אל תוך לבכם, התבוננו אל תוך נפשותיכם,

למען תוכלו ליצור מבנים חדשים. מבנים חדשים אלה,

תוכלו ליצור אותם רק אם תהיה בכם האמונה שמתוך עולם הרוח

יכולים להגיע כוחות ההכרה וכוחות הרצון בעבור אותה יצירה רוחית חדשה.

מה שקורה לאדם היחיד, בכניסתו לעולמות הכרה גבוהים יותר,

ומוכרח להיות התנסות אינטנסיבית במיוחד,

קורה בתקופתנו במובן מסוים ובאופן לא מודע לאנושות כולה.[1]

 

התחושה שאנו חיים ב"עולם בהפרעה" כבר לא מפתיעה איש. ההרגשה שהדברים אינם מתרחשים כפי שהתרחשו בעבר או כפי שהיינו מצפים שיתרחשו, איננה חדשה לנו. את ניצניה אנו חשים זה זמן מה, אך כעת כבר קשה להתעלם מהתופעות אותן אנו חווים. הקשר בין סיבה ותוצאה מתרופף, היכולת להתבונן על העבר ומתוכו לתכנן את העתיד הולכת ומתפוגגת. יותר ויותר אנו מתקשים לחזות כיצד "תתנהג" הקורונה, מה יהיה מזג האוויר מחר, מי ינצח בבחירות ומה תהיה התוצאה של פעולה צבאית באיראן... מידת הוודאות שלנו נחלשה בכל התחומים. כמות השינויים שאנו חווים והקצב שבו הם מתרחשים גברו משמעותית. אם מקשיבים היטב מבינים שמשהו גדול מאיתנו מתרחש.

נראה שאנו עומדים בפני "הסערה המושלמת" – מונח מטארולוגי, המתאר צירוף נדיר של נסיבות המביא לאירוע מזג אוויר חריג בעוצמתו. במובן מסוים, זהו מעבר הסף של האנושות עליו דיבר שטיינר, זה שמתרחש בתקופתנו – עידן נפש התודעה; מעבר סף שדורש מאיתנו פעילות אקטיבית פנימית במסע טרנספורמציה אישי וקולקטיבי.

כיצד החשיבה האנתרופוסופית מביאה את פירותיה לעידן הנוכחי – זו שאלה שאנו נדרשים לה כקהילה. נדמה כי בתחומי החינוך, הרפואה והחקלאות מתקיימת תנועה, ולעומתם, באימפולס החברתי המתעורר ישנו חלל שעוד זקוק להתמלא.

לתפיסתי, אוטו שארמר מציע מענה לחלל הזה. שארמר, פרופ' לכלכלה באוניברסיטת MIT במסצ'וסטס ארה"ב, פיתח את תיאורית ה-U שעוסקת במנהיגות, חדשנות ושינוי, הקים עם שותפים את מכון Presencing שמטרתו להנגיש את הידע של שארמר ולהכשיר מחוללי שינוי חברתי. בהקשר שלנו נוגע שארמר בעבודתו בשאלת חציית הסף עליה דיבר שטיינר.

ככל שהעמקתי בכתביו, הבנתי ששארמר מהווה ביטוי להתחדשות הספירה החברתית של האנתרופוסופיה בימינו.

התחושה שאנו חיים ב"עולם בהפרעה" כבר לא מפתיעה איש. ההרגשה שהדברים אינם מתרחשים כפי שהתרחשו בעבר או כפי שהיינו מצפים שיתרחשו איננה חדשה לנו

שארמר ושטיינר

שארמר נולד בגרמניה ב-1962, גדל בחווה ביודינמית ולמד בבית ספר ולדורף. בכתביו הוא מתאר חוויה רוחית, התגלות בעת שריפה בחווה המשפחתית בת מאות השנים. הוא מתאר את הרגעים הללו כרגעים בהם נגלה אליו עולם הרוח וגרם לו להבין משהו עמוק מאוד הקשור לשאלת העתיד. את פירות מחקרו הוא מביא היום לעולם.

"אנחנו כאנושות מייצרים תוצאות הרסניות (שינויי אקלים, עוני, אלימות, טרור) שאף אחד אינו מעוניין בהן", הוא אומר, ומוסיף שמה שהתאים לנו בעבר כבר לא משרת אותנו ב"עולם בהפרעה" בו אנו חיים. עלינו לפעול מתוך העתיד, אומר שארמר, להתמיר את המקום הפנימי העמוק ממנו אנו פועלים כאינדיבידואלים וכקהילה, וכל זאת על מנת לתמוך במעבר הסף.

עיקר עבודתו סובבת סביב מעבר הסף של האנושות – או בדבריו: "עולם ישן שמתפרק ועולם שמפציע".

מרגש לפגוש מישהו שעובד עם הרעיונות של שטיינר בלב העשייה העולמית. שארמר מציין כי רודולף שטיינר הוא מקור ההשראה המשמעותי ביותר בעבורו, בשל האופן שבו הוא משלב בין מדעים, פיתוח התודעה וחדשנות בתחום החברתי. שארמר מכנה את שטיינר "חדשן חברתי".

יוג'ין שוורץ, מחנך בבית הספר ולדורף ב-Green Meadow וחבר במכון המחקר לחינוך ולדורף, כתב על הקשר בין שארמר לשטיינר, והוא משווה את עבודתו של שארמר ל"ששת התרגילים" של שטיינר ולספרו כיצד קונים דעת העולמות העליונים? – המונגשים לאדם המודרני בן זמננו.[2]

על מנת לעבור את מעבר הסף – המכונה גם מעבר קוף המחט – עלינו לענות על שתי שאלות יסוד. הראשונה היא: מי הוא האני? והשנייה: מה היא ה"עבודה" שלי?

שלושת הנתקים

כששארמר מביט אל העולם מנקודת מבט אוניברסלית, הוא מזהה שלושה נתקים, שהם למעשה הסימפטומים המאפיינים את השבר בו אנו חיים, ובה בעת הם גם ההזדמנות שנמצאת לפתחנו במעבר הסף.

הנתק האקולוגי בין האדם למקום, מתבטא בצורות שונות של הרס סביבתי, במחסור במשאבי טבע, בזיהום מי תהום, בשינויי אקלים ובסחף קרקעות שאנחנו רואים במקומות שונים בעולם.

למעשה, אנחנו משתמשים במשאבי הטבע פי 1.5 (אם לא יותר), מהיכולת של כדור הארץ להתחדש. במובנים רבים, זהו הנתק המודרני שבין משאבים מוגבלים לבין הפרדיגמה הקפיטליסטית של אפשרות צמיחה בלתי מוגבלת – שאינה תואמת את המציאות של כדור הארץ בהיותו מערכת סגורה.

הנתק החברתי בין אדם לרעהו, אותו אנו רואים בצורות שונות של קיטוב חברתי והפרדה בשדה החברתי, דרך הרשתות החברתיות (בהן אנחנו "מהדהדים בדוד של עצמנו" כהגדרתו של שארמר), וכמובן בהתפוררות של ערכים, סכסוכים, אלימות, אי-שוויון ועוני. העשירון העליון מחזיק ב76%- מההון בעולם. אנו חיים על שכבה דקה ושברירית של סדר עולמי שהולך ונסדק בקצב מואץ.

הנתק הרוחני בין אדם לעצמו, בין מי שאני היום למי שאני יכול להיות מחר, בין האני הנוכחי לאני העתידי. כל עוד לא נפעל מתוך אקטיביות פנימית, הסכנה היא שניפול ל"היעדרות" – שחיקה ודיכאון. כתוצאה מכך, בשנים האחרונות, רוב מקרי המוות האלים בעולם הם בהתאבדות.

הפער הרוחני חשוב ומשמעותי כמו שני הפערים האחרים, בהם אנו מבחינים יותר. שארמר מדגים זאת דרך מודל הקרחון, שרק קצהו גלוי מעל פני המים ואילו רובו נסתר מן העין. לדבריו, לב השינוי טמון ביכולתנו להתחבר למקורות היצירה העמוקים שבתוכנו ולפעול משם.

עוד אומר שארמר כי על מנת להתמודד עם הנתקים שפורטו לעיל, לא מספיק היום להגיב לסימפטומים שאנו רואים – אלה שמהווים את קצה הקרחון – ולא מספיק לעצב מבנים מחדש.

על מנת להגדיר מחדש את השינוי הנחוץ, עלינו לפנות לחלקים העמוקים של פרדיגמות החשיבה שלנו, אלה המסתתרים מתחת לפני המים.

השינויים העמוקים הנחוצים כיום דורשים מעבר מחשיבה מונחֵית אגו, זו הרואה את טובתו האישית של אדם – לחשיבה המבוססת על ראייה מערכתית שלמה, אקולוגית. ככל שנעמיק וניגע באתגרים המורכבים וההפכפכים של המאה העשרים ואחת, נוכל להביא את הממד הנסתר הזה למרכז הבמה. הנקודה העיוורת בארגז הכלים של המאה העשרים ואחת, אומר שארמר, היא התודעה.[3]

דרך קוף המחט

על מנת לעבור את מעבר הסף, המכונה גם מעבר קוף המחט – שהוא מקור היצירה שלנו והמקום בו יכול אדם לבחור מתוך אקטיביות פנימית – עלינו לענות על שתי שאלות יסוד. הראשונה היא: מי הוא האני? והשנייה: מה היא ה"עבודה" שלי?

שארמר מתאר שני מקורות שונים של קוגניציה, שבה אנחנו משתמשים כדי לענות על שאלות אלו ולנווט את דרכנו בחיים. את הראשונה הוא מכנה "הורדה אוטומטית" – כלומר, שימוש במסגרות קיימות ויישום שלהן במצב הקיים. במילים אחרות: למידה מהעבר. לשנייה שארמר קורא "ידיעה פנימית", שנובעת מתוך מעגל למידה עמוק יותר, היא הליבה של כל חדשנות עמוקה במדע, בעסקים ובחברה. אך ידיעה כזו דורשת יציאה למסע, מסע רצוף אתגרים שמצריך יציאה מאזורי הנוחות. זהו נתיב שבו פחות אנשים בוחרים לצעוד.

כשאנחנו מפסיקים לאפשר לעצמנו לחוש, אנחנו מאבדים את החמלה, את החיבור לסבל אנושי ולחופש. כשאנו מתחברים ליכולות האנושיות הייחודיות שלנו להרגיש, אנחנו גם יכולים להתחבר לעולם שאנו יודעים שהוא אפשרי.[4]

מה אם כן נדרש על מנת להגיע לידיעה פנימית? שארמר מדבר על פיתוח ותרגול "הכלים הפנימיים" המקרבים אותנו לידיעה פנימית. הוא קורא להם: חשיבה פתוחה, לב פתוח ורצון פתוח.

חשיבה פתוחה היא היכולת לשנות דפוסי חשיבה והרגלים ישנים, להרחיב את גבולות העצמי, לפתח את היכולת להקשיב, לראות את המציאות ולדבוק באמת.

לב פתוח הוא היכולת לראות את המציאות מנקודת מבטו של האחר, גישה לכוחה של החמלה ושל ההקשבה האמפתית.

רצון פתוח הוא שחרור דפוסי עבר ופינוי מקום לקבלת החדש – שחרור כוונות וזהויות ישנות, וקבלה של אפשרויות עתידיות מתהוות.

כל זה נשמע נפלא, אך הדרך ליישום היא פתלתלה ומאמצת.

אפשר לתאר את פיתוח הכלים והתרגול עליהם מדבר שארמר כמסע. עוברים בו דרך פרידה מכל מה שלא נחוץ ושאינו משרת אותנו עוד – דפוסי חשיבה כובלים ודעות קדומות שסוגרות אותנו בגבולות של עצמנו. באמצעות פיתוח הקשבה עמוקה ככלי מרכזי, מציע שארמר לפעול על מנת לשנות את המקום שממנו אנו מקשיבים: מן הראש אל הלב. להקשיב מתוך חמלה, אמפתיה, ענווה ויראת כבוד לאחר. הקשבה שהיא כמו להשיל את נעלינו ולנעול את הנעלים של האחר והשונה, לחוות את העולם מנקודת מבטו.

ובמסע, כמו במסע, עלינו לנווט בין האתגרים ומכשולים הרבים שבדרך, למשל קולות המושכים אותנו אחורה, כמו שיפוטיות, ציניות ופחד.

או אז, רגע לפני הנגיעה בידיעה הפנימית, ברגע הזה שבו אנחנו מעזים להיות נוכחים ואיננו פוחדים מפני חוסר הידיעה, ברגע שהוא כמו המרווח בין השאיפה לנשיפה – ברגע הזה עלינו לדמיין את מי אנחנו יכולים להיות, מה הפוטנציאל הגבוה ביותר שלנו, מיהו ה"אני הגבוה" שנוכח במלואו ובמיטבו. זוהי האיכות של המונח ששארמר טבע: Presencing, שילוב של Presence ו-Sensing – ביטוי שמשמעו שילוב של חישה ונוכחות.

בתהליך הזה אנו למעשה מביאים את כוחות העתיד אל ההווה, מתמלאים באהבה ובתשומת לב, חשים כיצד התודעה מתרחבת, ושואלים את שתי שאלות המפתח: מי אני יכולה להיות מחר? ומהי העבודה שלי בחיים האלה? זה כמו בשיחה טיפולית, בה המטפל מקשיב באמפתיה לכאב, אך מתעלה מעבר לקושי ורואה את הפוטנציאל הטמון, את הזרע, את האני האלוהי.

ואיך כל זה קשור למשבר האקלים?

מתוך תהליכי האינדיבידואציה של האנושות נוצרו הנתקים; הנתק ביני לבין העולם, ביני לבין האחר וביני לבין עצמי. מעבר הסף בעידן נפש התודעה מאפשר לנו להתעורר, להרחיב את עצמנו לתודעת עולם – או במילותיו של שארמר, "מחשיבת אגו לחשיבת אקו" – ולראות את הסיטואציה מתוך השלם.

היכולת להתעורר ולפעול ממקום אחר טמונה באפשרות לחשוב מתוך העתיד, מתוך ידיעה פנימית, ובאמצעות פעולה אקטיבית, להסיט את תשומת הלב ואת האנרגיה שלנו לריפוי וטרנספורמציה.

 

בתמונה: רישום חזותי (Visual Scribing) בנושא משבר האקלים, מאת האמנית קלבי בירד (Kelvy Bird) מצוות הליבה של מכון "Precensing"

[1] רודולף שטיינר, הרצאה מה-25.12.1920 (GA 202). תרגום: יפתח בן אהרון, מתוך
ספרו דיבור על הסף.

[2] Schwartz Eugene, Anthroposophy and Waldorf Education: Of
Prophets and Profits, 2009. millennialchild.com

 

[3] מאמרו של שארמר "הנקודה העיוורת של המנהיגות". תורגם על-ידי נועם שרון
ונמצא באתר אדם עולם.

 

[4] מתוך מאמרו של שארמר: The Darkest Hour Is Just Before the Dawn.
How to Transform Trumpism After Trump: On Post-Truth, Post –
Democracy, and Post-Humanity". פורסם באתר medium.com.

תרגום לעברית: "מהן יכולות הליבה לעתיד המתהווה", ניצן פימנטל, באתר
Socialknowledge.co.il

 

תגובות

כתובת הדואר האלקטרוני שלך לא תפורסם. שדות החובה מסומנים *

*

העגלה שלך