אדם עולם כתב עת אנתרופוסופי ישראלי
קשה למצוא מילים לרגשות ולתחושות. קשה לדבר. בשביעי באוקטובר חווינו אירוע טראומטי, מדינה שלמה בטראומה. וזה חורג גם מעבר לישראל, מרעיד את העולם כולו. אם ננסה לזקק שתי מילים, זהו קודם כול מפגש משתק עם מוות ועם רוע; ולצד זה, ומתוך זה, סיפורים מדהימים של תעוזה, של נחישות והקרבה.
לא אדבר באופן ישיר על ההקשרים התרבותיים וההיסטוריים, עדיין מוקדם מדי, אלא אפנה אל ההתכוונות הפנימית, אל הלך הנפש שאנחנו יכולים, או נקראים, לפתח ברגע הזה. עם זאת, חשוב להעמיד את הדברים בתוך פרספקטיבה מסוימת, מבלי להיכנס תחילה לפרטים; והפרספקטיבה המיידית של השנים האחרונות כאן בישראל ובמובן מסוים בעולם כולו, היא פרספקטיבה מאוד משברית. אנחנו נעים ממשבר למשבר. אפשר לומר שאנחנו כבר כמה שנים בתוך משבר מתמשך, עם הפוגות. היינו באירוע קורונה, שהשפיע על כולנו בצורות כאלה ואחרות, לאחר מכן היינו בתוך אירוע של מהפכה משפטית, זה נראה לנו כבר עבר, אבל זה ממש חלק מהאירוע המשברי שאנחנו נמצאים בתוכו, ועכשיו זה מגיע לשיא מסוים עם התקפת הטרור של ה-7.10.23. אני אומר "מסוים" כי אנחנו עדיין בתוך התרחשות שקשה מאוד לדעת לאן היא לוקחת אותנו.
לאפשר משהו דרך החיים
הפרספקטיבה הרחבה שרודולף שטיינר נותן לאנושות בתקופה שלנו, היא של חציית הסף.2 האנושות נמצאת היום בתהליך של חציית סף, ומשמעות הדבר היא שמה שהאדם היחיד עובר בתהליכי החניכה האזוטרית, עוברת כעת האנושות ככלל. זהו אתגר גדול לנסות להבין מה זה אומר. אנחנו עדים לשינוי תודעתי וקיומי מקיף.
את השלב הזה שהאנושות נכנסת אליו מכנה שטיינר גם "אפוקליפטי". משמעות המילה "אפוקליפסה" ביוונית היא חשיפה. אם לפני חציית הסף, לפני תהליך החשיפה, חיינו במצב שאפשר לכנותו "רגיל", או "נורמלי", כעת המשענים השגורים שנשאו אותנו לאורך מאות ואלפי שנים באופן כמעט אינסטינקטיבי – על ידי כוחות של תרבות ומסורת, מתחילים להיסדק, לקרוס. האדמה רועדת לנו מתחת לרגליים, המסך מורם. הממשות הנסתרת מתגלה בעצם הווייתה – הגבוהה ביותר, אך גם הנמוכה ביותר. למעשה, ניתן לנו לחוות בפעם הראשונה במלואה את עצם הווייתנו כאדם, כאני, במישורים חדשים לחלוטין; ומצד שני, כחלק הכרחי, עלינו לפגוש גם את ההיבטים הלא גאולים של ישותנו. בשפה האנתרופוסופית זהו המפגש עם שומר הסף הגדול ושומר הסף הקטן. זהו המתח ההתפתחותי הבסיסי של תקופתנו – עלינו לאחוז בו-זמנית, גם את הגבוה ביותר וגם את הנמוך ביותר בישותנו העצמית ובהוויית העולם.
וכשאנחנו מדברים על משבר, על תקופה משברית – וזה נכון גם בחיים האישיים וגם בחיים של עם, של מדינה, של האנושות ככלל – אנחנו מדברים על שבר. משעני העבר נשברים. אך כל עוד משעני העבר – הרגלים, דפוסי חשיבה, התנהגות, שפה וכו' – כל עוד המערכות הללו נושאות אותי, הן גם כובלות אותי. כלומר, הישות מבקשת במובן מסוים את המשבר כדי שתוכל לעשות צעד התפתחותי, צעד חדש. על הצורות הישנות להישבר כדי שחיים חדשים יוכלו להופיע.
ישנן בעבורנו שתי אפשרויות להתגבר על מבני העבר שבתוכנו: לקחת על עצמנו את ההתגברות על הצורות הישנות בדרך טרנספורמטיבית, מתוך הליכה בדרך פנימית מודעת, דרך יצירת "משברים יזומים", דרך התבוננות כנה בעצמי והתעמתות עם גבולותיי וחולשתי, או, אם איננו מצליחים לעשות זאת, לקבל את העזרה כמשבר "מבחוץ", וזו לעתים מאוד מאוד כואבת.
המשבר במובנו הפנימי הוא קריאה להתעוררות; והשאלה שעולה היא: התעוררות לְמה? זה נשמע אולי מוזר, אבל למעשה האדם במצבו היומיומי, ה"נורמלי", נמצא במצב של שינה. אנחנו ישנים לגבי השאלות העמוקות של הקיום, ישנים לגבי הסיבות העמוקות שמניעות אותנו בתוך הקארמה. משבר הוא קריאה להתעוררות. זוהי קריאה לא רק להתעוררות, אלא קריאה להישאר ער ולהעיר את עצמנו באופן מודע פעם אחר פעם.
ובהקשר הזה צריך להודות, שיש בי גם חלקים רבים שאינם רוצים להתעורר. דבר זה עולה בצורה בולטת ברגעי משבר. אירועים קשים כמו זה שאנחנו עוברים עכשיו, מחדדים את ההתפלגות הזאת. הקריאה להתעוררות עומדת אל מול הנטייה לנִרמוּל. נרמול, בהקשר הזה, הוא הניסיון להחזיר את החיים למצב שבו הם היו קודם לכן, לפני המשבר, פשוט להמשיך לחיות כמו שאהבנו. הקריאה להתעוררות מבקשת ממני למעשה להתגבר על הדחף ל"נורמלי", להקשיב למה שקורא אליי מתוך המשבר, לשמוע שם קריאה לאפשרויות חדשות, לעומק חדש. כשמסתכלים על כך מתוך החיים עצמם, אפשר לומר שהאפשרות היחידה לחצות דרך הנטייה לנרמול, היא הנכונות לעמוד במצבים של אין-אונים, לאפשר לעצמי לעמוד במצבים של אי ידיעה, של חוסר כיוון – מצבים שבהם כל מה שעמד לרשותי עד עכשיו לא משרת אותי יותר. זהו מצב של אין-אונים. כאן אפשר גם לעשות הבחנה בין דיכאון או ייאוש לבין אין-אונים. ייאוש או דיכאון הם מצבים שבהם איני מוכן עדיין לעמוד באין-אונים. הם הרגע שלפנֵי, שבו אני עדיין נאחז במשהו. הנכונות לעמוד בתוך האין-אונים ולחצות דרכו מאפשרת לי להיפתח עכשיו לממדים חדשים של הוויה.
כל אחד יחווה זאת בצורה אחרת. אני יכול להעיד על עצמי, כמי שבא מבית חילוני, שהפעם הראשונה שהתפללתי, שפניתי לעזרה מעולם הרוח, הייתה במצב של אין-אונים מוחלט; ובאותו רגע מתוך הנפש עלתה התפילה. לא טקסט מסוים, או מוטיב מסודר, כי אם תפילה הבוקעת מהלב.
האין-אונים יכול להוביל אותי גם להכרה של האני שלי ברמה חדשה לחלוטין, מעבר להפרדות הרגילות, היומיומיות, של "אני פה והאחר שם". מתוך תחושת האין-אונים נולדת התנסות אני חדשה, חובקת כול, חומלת כול. ההכרה באני כהוויה חובקת כול, כאני-הנני, היא בה בעת גם הכרה באדם האחר כהיבט של הישות העצמית שלי. אני מתעורר לייחודי, לאינסוף, בי ובאדם האחר. מצבים של אין-אונים יכולים להצית בי את השאלות: מה באתי לעשות כאן? מה באמת חשוב לי? מה הן המשימות שאני רוצה להגשים בעולם? זהו תהליך של זיקוק עצמי נוקב. אני רוצה להפוך את החיים שלי לדבר משמעותי. אני רוצה לאפשר משהו דרך החיים שלי.
קווים לדמותו של הרוע
כמו שאמרתי קודם, האירוע הזה שבו אנחנו נמצאים עכשיו מפגיש אותנו בצורה מאוד חזקה עם המוות, ואולי יותר מכול, עם הרוע. אירוע חציית הסף של תקופתנו הוא ביטוי לאפשרות הממשית שעומדת לרשותנו להתגבר על תודעת המוות, כלומר, על תודעת הסופיות. אבל דווקא כאן ניצבת בפנינו באופן מועצם שאלת הרוע. התנסינו, גם אם לא כולנו באופן ישיר, במפגש עם רוע בצורה מאוד קיצונית שלו. מנקודת מבט רוחנית הרוע הוא חידה. זוהי אחת השאלות העמוקות ביותר של התפתחות האנושות, של האדם והעולם. מהו הרוע? איך הוא נוצר? למה הוא קיים? הדבר הראשון שאפשר להגיד ביחס לשאלה זו, הוא שאם אני מזהה משהו כרוע, זה מצביע על כך שחי בי משהו אחר. גאורג גלצר כותב על כך בספרו אלפא ואומגה.3 הרוע מצביע על האלוהי ובכך גם על האנושי האמיתי. בכך יש לנו כבר רמז מסוים לתפקידו. במכתב שכותב ולדימיר סולוביוב לחברו, משנת 1900, הוא מדבר על כך שאל לנו לנסות לעסוק בשאלת הרוע, בלי שחיזקנו באופן מהותי את הקשר עם הישות שעומדת מולו, ישות האהבה. רק אם חיברנו את עצמנו לישות האני-הנני, יהיו לנו הכוח והתבונה לפגוש את הרוע, ואולי גם להיות מסוגלים לחוקרו ולהבינו.
גלצר מדבר על שתי צורות הופעה של הרוע בתקופתנו.4 את הצורה הראשונה, שאיננו מכנים בדרך כלל רוע, אפשר לכנות "אנושי למראית עין". אם דיברתי קודם על הנטייה לנרמול, הרי שהיא נכללת באופן מובהק באנושי למראית עין. חלק עצום מהתרבות המערבית במאות האחרונות, וזה הולך ותופס תאוצה, הוא ניסיון ליצור מערך תרבותי שמספק לנו את כל צרכינו, תשוקותינו ומאוויינו. רואים זאת בתחום הכלכלי, בתחום הנפשי והחברתי, אך גם בתחום הרוחני. זוהי נטייה שהופכת הכול למוצר, למשאב, ועושה סחר גם באידיאלים ובמוצרים תרבותיים ורוחניים. האנושי למראית עין מתחפש לאנושי, אך שואף לשלול את החשוב מכול, את אפשרות ההתמרה, כלומר, את אפשרות ההתפתחות ואת החירות היוצרת.
כיוון זה מופיע בצורה מובהקת במחזה פאוסט של גתה. הברית שכורת פאוסט עם מפיסטו משמעה: מפיסטו יספק לו כאן, על פני האדמה, את כל מאווייו – כסף, כוח וכיף – ובתמורה ייתן לו פאוסט לאחר מותו רק דבר אחד, את נשמתו. זוהי בגדול המגמה שמתפתחת בעולם המערבי במאות האחרונות – מגמה שכל אחד מכיר אותה גם בתוך נפשו שלו, להעדיף את הנוחות על פני הדרך הקשה של ההשתנות הפנימית. זוהי המגמה האחת, והיא מאוד סמויה וחמקמקה. אני עושה כל מה שצריך, מתאמן, עושה את המדיטציות הנכונות, שולח את הילדים לחינוך הנכון, ועם זאת, ישנו דבר מה שאיני מצליח להגיע אליו, מקום בתוכי שאיני מעז לגעת בו.
הצד השני של הופעת הרוע מתואר על ידי גלצר כ"אנטי אנושי". אירוע טרור מהסוג שפגשנו עכשיו הוא אנטי אנושי במובהק. לאנטי אנושי במובהק יש אופי מתפרץ, הוא בוקע מתוך שכבות ההסתרה של ההיסטוריה, מסיר את מסכותיו, ומכה בחוזקה, תוך שהוא זורע אימה ומערער את יסודות הקיום. האנטי אנושי חותר ישירות לפגיעה בספירה של האני. חותר להכחדת אני. וצריך להגיד זאת – למרות שזה יכול להישמע קשה – הוא חותר קודם כול להכחדת האני המבצע את הרוע. אחת המשימות הגדולות שלנו בהווה ובעתיד, כזרם הרוחני המודרני, היא לכוון לשם את המבט.
מסע התמרה אל העתיד
בהתבוננות על המציאות התרבותית והרוחנית של תקופתנו, אפשר לראות שיש קשר הדוק בין שתי נטיות ההתנגדות הללו. האנושי למראית עין מכין את הופעתו של האנטי אנושי. ככל שאני הולך ונסגר בתוך תהליכים של נרמול, תוך כדי התקבעות במבנים המגוננים שלי (בדרך כלל על ידי הדיפה של מישהו אחר), כך אני מזַמן בעצמי את האנטי אנושי; וכך גם להיפך, כשהאנטי אנושי תוקף, אנחנו הולכים ומתבצרים, נסגרים יותר ויותר בתוך הפרסונה הארצית שלנו. ל"חיים הנורמליים", הבריאים, יש תפקיד חשוב – להוות מצע להתפתחות פנימית וקהילתית, מצע למימוש המשימות הרוחניות שלנו בעולם. עלינו לבסס לעצמנו חיים, ולפעמים גם להגן עליהם. אך ברגע שה"נורמלי" הופך לאידיאל הבלעדי, אנחנו כבר מתחילים לזמֵן את ההתקפה שתבוא מבחוץ. אלה דברים שצריך להעלות לתודעה, משום שכבר בתמונה הזאת יש קריאה להתעוררות.
כמו שאמרתי בתחילת דבריי, אירוע ה-7 באוקטובר מפגיש אותנו בצורה חזקה עם הרוע. מבחינה חווייתית, זו התרחשות כמעט בלתי נתפסת, אך אסור לנו להגיע למסקנה שלא ניתן להבינה, כי אז אנחנו הופכים את הרוע לאותה "פלנטה אחרת" עליה מדבר קצטניק בתחילת דרכו. הצעד הראשון בהקשר זה הוא לזהות שהזרעים לרוע על שתי נטיותיו נמצאים גם בתוכי. כאן בדיוק מצוי גם הפתח לתחילת התמרתו. עליי למצוא בתוכי את האומץ לצלול עמוק למרחב החשוך של ישותי ולפגוש את הצדדים הלא גאולים שחיים שם, לקחת אחריות מלאה על מה שחי בתוכי.
מנקודת מבט רוחנית אפשר לומר שאין זה אפשרי למגר את הרוע בצורה חיצונית. זה לא אומר שלא צריך לפעול נגדו בחוץ, אבל אל לנו ליפול לאשליה שבדרך זו נמגר אותו. הדרך היחידה להתגבר עליו היא בדרך של טרנספורמציה, ונקודת המוצא לכך היא קודם כול בתוכי. זהו מסע הדרגתי של התמרה שלוקח אותנו עמוק לתוך העתיד. כאן אנחנו פוגשים למעשה את המשימה המניכאית הגדולה העומדת במרכזו של הזרם האנתרופוסופי.
אני רוצה לסיים עם וֶרס של שטיינר משנת 1916, מתקופת מלחמת העולם הראשונה:
מאומץ הלוחמים,
מדם הקרבות,
מסבל השכולים,
ממעשה ההקרבה של העם,
יצמח פרי הרוח –
כאשר יפנו הנפשות את תודעתן
במודעות רוחית אל ממלכות הרוח
הדבר המהותי כאן, ואליו עלינו להפנות את המבט ואת האקטיביות הפנימית, הוא ש"מאומץ הלוחמים, מדם הקרבות, מסבל השכולים, ממעשי ההקרבה של העם" (הכוונה כאן כמובן לכל העמים באשר הם), "יצמח פרי הרוח".
אך מהו התנאי לכך? "כאשר יפנו הנפשות את תודעתן במודעות רוחית אל ממלכות הרוח".
כדי לחדד נקודה זו אני רוצה להפנות את המבט לדבריו של שטיינר ביחס למלחמת העולם הראשונה. במובן מסוים, זוהי המלחמה הראשונה שלא הייתה הכרחית, כלומר, שלא שירתה באופן ישיר את ההתפתחות דרך אימפולס רוחני או תרבותי חדש. וזה מחזיר אותנו למה שנאמר למעלה: היכן שאני מטיל את הרוע כלפי חוץ, הופך את האחר לרע, ומסתגר באני המצומצם שלי כדבר הטוב, שם נוצרים תנאים מצוינים להיווצרות של מלחמות. מלחמה אינה דבר טוב, למה? כי את מה שנולד ממנה כפרי רוחי אפשר היה לפתח גם בצורה אחרת. במילים אחרות, בתקופתנו המלחמה צריכה לעבור פנימה. כך היא הופכת למאבק על הטוב בתוכי, מאבק על ההתעוררות וההולדה של הרוח. היכן שאיני מצליח לעשות זאת בתוכי, זה מוטל החוצה וחוזר אליי מבחוץ כקטסטרופה. זהו הרע כטוב שאינו במקומו. אך כשמתרחשת הקטסטרופה, אני יכול להפוך אותה לקטליזטור להולדה של משהו טוב יותר. באיזה תנאי? אם אני מצליח להתעורר דרכה אל הרוח. אז מעשי האומץ, מעשי ההקרבה, יכולים להפוך למהות, לזרע, משני עברי הסף, בעבור תרבות חדשה, תרבות עתידית.
