חסרי בית

Sometimes I feel like a motherless child

a long way from home, a long way from home.

שיר גוספל עממי

פורסם לראשונה בגיליון 84, מרץ 2023

בזמנים בהם קיים חשש לאופיו ולשלומו של הבית הלאומי שלנו, בזמנים בהם רעידת אדמה שהורגת אלפים מתרחשת כה קרוב ומעלה אצל רבים חשש מהאפשרות שביתם הגשמי יתמוטט עליהם ויביא למותם, מקבל העיסוק בשאלות על מהות הבית משמעות מיוחדת.

האירועים הקיצוניים האלה רק מחזקים וממחישים את מה שמהווה מציאות פנימית עבור רבים, והיא ההרגשה שלהיות בן אדם בעולם בזמן הזה, פרושו לחיות בחוסר ביטחון קיומי; התחושה שמתחת לפני השטח, בחיים הפנימיים, כולנו חיים ללא ודאות קיומית, ולכן גם בית יציב אינו מבטיח דבר. זוהי מציאות החיים האנושיים בזמננו, מציאות שמכה בפניו של כל מי שאינו מסונוור לחלוטין מחיי העולם הזה.

ניתן לשאול איך – והאם בכלל – זה קשור לבתי החומר שאנו בונים כדי לחיות כאן על פני האדמה? להבנתי, התשובה לכך היא שהבתים שבני האדם בונים לאורך ההיסטוריה מפרידים את האדם מעולם הרוח ומהטבע, וכך תומכים ביצירה של חוויית הניתוק והתלישות שמקיפה אותנו כעת ומשקפים אותה. הבנייה של המקדשים, ובהמשך – של מבני ציבור ובתים פרטיים, היא חלק מתהליך שהופך את בני האדם על פני האדמה לעצמאיים וחופשיים, אך החופש הזה נקנה במחיר של ניתוק, ניכור ובדידות.

שלא כמו בעבר – זמנים שבהם עולם הרוח עדיין הִנחה את בני האדם, זמנים אשר בהם מקדשים נבנו מתוך הנחיה ותודעה גבוהות יותר ומתוך אמונה והתמסרות – הבתים שנבנים היום משקפים את תפיסת העולם ואת התודעה הנוכחית של אנשים "רגילים" כמונו. מה אם כן
משתקף בהם?

השיכון הוא למעשה היפוך של הבית האמיתי שאליו אנו כמהים; זהו בית שאין בו ולו רמז לכך שהאדם הוא גם
ישות של נפש ורוח, שהאדם הוא ישות אינדיווידואלית

אשליה של בית 

אפשר לראות בקלות, שהכוחות שמנחים היום את התכנון והבנייה של בתים נובעים מתפיסה חומרית לחלוטין של האדם והעולם. הבית נתפס קודם כל כמוצר שאמור לתת מענה לצרכים הגופניים של האדם. על הבית להיות בנוי בהתאם לחוקי הפיזיקה, עליו להתאים למציאות הכלכלית שבתוכה הוא נבנה, להיבנות בהתאם לחוק, לתת מענה לצרכים של הפעילות הפיזית שמתקיימת בו, להתאים לתנאי האקלים והסביבה, ואחרון – להיות מעוצב ואופנתי, אך לעלות כמה שפחות ולהימכר בכמה שיותר. אלה הם, בתמצית, הכוחות שיוצרים ומעצבים את רוב רובו של הנוף הבנוי סביבנו.

אלה הם גם המחשבות והאקלים התרבותי שהובילו להקמתם של השיכונים המתועשים, מבנים שמקצינים ומשקפים תפיסה חומרנית לחלוטין של המושג בית. השיכון הוא למעשה היפוך של הבית האמיתי שאליו אנו כמהים ושלילה שלו; שכן זהו בית שאין בו ולו רמז לכך שהאדם הוא

גם ישות אינדיווידואלית של נפש ורוח. זהו בית שמכיר את האדם כישות גופנית בלבד.

כאשר הבתים שאנו בונים משקפים תפיסת עולם שאין בה מקום לרוח האדם, האדם הופך למעשה להומלס. התרבות שבה אנו חיים – תרבות בה שולטות תפיסות עולם שרואות את כל מה שסביב כתוצאה מקרית של כוחות ותהליכים פיזיים, או, לחלופין, דתות שמאמינות בקיום של אלוהות רחוקה וסמכותית, שאין לאדם דרך להכיר ולהבין אותה – תרבות אנושית זו, שאין בה מקום
לתפיסה רוחנית חדשה של האדם והעולם, יוצרת עולם שלא ניתן להרגיש בו בבית. תרבות זו מובילה בהכרח אל אותה חוויית בדידות וניתוק, שהולכת ומתעצמת ומאיימת על האדם ועל החברה האנושית בכל מקום. אם מבינים את המחשבה הזאת, נוצרת נקודת משען ויש לנו התחלה של שביל שיכול להוביל אותנו הביתה.

 

הסמוי מן העין

היכן הוא אם כן הבית האמיתי שלנו? איך התרחקנו כל כך מביתנו שאנו מרגישים שאינו קיים עוד? ואיך – אחרי שאיבדנו ושכחנו את כל מה שנתן לנו כיוון ומשמעות – נמצא את הדרך הביתה? אלה שאלות שמרעידות ומטלטלות את יסודות חייו הפנימיים של כל
אדם בתקופתנו.

בחיים שלי זה הוביל לשאלות קיומיות וחיפוש אחר משמעות כבר מגיל שבע עשרה לערך, חיפוש שלא הניח לי עד המפגש עם האנתרופוסופיה בגיל עשרים ושתים – רגע שבו נחה עליי הידיעה שהגעתי הביתה; הרגע בו הבנתי שעולם הרוח שמקיף אותי ונמצא בתוכי הוא ביתי האמיתי; הוא הבית שממנו באתי
ואליו אחזור.

כל מי שעלה על דרך רוחנית יודע זאת: ביתו האמיתי של האדם הוא עולם הרוח. אך גם אם אדם זוכה בחסד הזה ומכיר בכך – עדיין, בעודו עושה את מסע חייו על פני האדמה, הוא יכול לשכוח זאת, הוא יכול לאבד את דרכו ולעמוד מול אותה תהום, מול אותה חוויית בדידות וניתוק שהופכת אותו לחסר בית.

מה מונע מאיתנו לדעת ולחוות את קיומו של עולם הרוח בחיי היום-יום? מה גורם לנו לראות סביבנו רק חומר ולאבד את דרכנו בתוכו? הסיבה העיקרית לכך היא האופן שבו אנו קשורים לגוף הפיזי שלנו: החיים הגופניים משכיחים מאיתנו כל הזמן את עולם הרוח. הם משכיחים אותו על ידי העוצמה שבה פועלות עלינו החוויות החושיות שמסנוורות אותנו ומסתירות מאיתנו רשמים דקים ועדינים יותר; הם משכיחים את עולם הרוח באמצעות תשוקות ויצרים שהכרחיים לקיום הגופני, אך משתלטים בעוצמתם על חיי הנפש ומסתירים רגשות שמקורם אינו גופני; והם משכיחים אותו באמצעות מחשבות נוקשות ומקובעות – עולם של מחשבות שנדחף ועולה בתוכנו, משתלט על עולמנו הפנימי ומסתיר פעילות מחשבתית שקטה ונסתרת יותר. כך כל ההמולה הזאת, שיוצרת ההוויה הגופנית, מסתירה ומשכיחה כל הזמן את עולם הרוח שהוא דק, עדין, שקט וסמוי מן העין.

קשה להימנע מהשאלה, למה אנחנו צריכים להתמודד עם אתגר מתסכל וקשה כל כך? לעתים זה מעורר התנגדות עצומה, אבל חייב להיאמר: מנקודת המבט של מדע הרוח, העיוורון והשכחה שלנו בזמן הנוכחי, וכך גם הכאוס והנזק שאנו גורמים מעצם קיומנו – אינם מקריים, הם שלב בתהליך של התפתחות, הם חלק מתוכנית.

האנושות והחיים על פני האדמה הם הקצה הגלוי לעין של הווייה חובקת-כול שרובה סמוי מן העין. מאחורי מה שמסתירים החיים הגופניים ישנה הוויה יוצרת, ישויות קונקרטיות שניתן להכיר, שמקיימות ומנחות את ההתפתחות של האדם והעולם. הצלילה של האדם אל תוך ההוויה הגופנית והחיים על פני האדמה – מטרתם ליצור עבור האדם מרחב של חופש. החלל החופשי שנוצר בתוך הישות הגופנית או באמצעותה, מאפשר לנו לגלות את עצמנו ולגבש בתוכנו חוויה עצמית צלולה, מאפשר לאני חופשי להיוולד בתוכנו.

אך כפי שמלמדת אותנו תורת הסוד, אין חירות ללא האפשרות לבחור ברע, ומחיר החופש הוא שהאדם יכול להתנכר ולפגוע בעצמו ובסביבתו. אנחנו צריכים בכל רגע לבחור בין טוב לרע. זה הצד האפל של החירות, והוא יכול להסביר את המאבקים והאתגרים העצומים שרבים חווים בזמננו. האדם צריך למצוא כעת את מה שינחה אותו אל הטוב, ועליו לעשות את הדרך הזאת לבדו, באפלה, כלוא בתוך ביתו הגופני, סגור בתוך עצמו – והכול תלוי בכך.

ובמילים אחרות, הכוחות הבוראים, האלים שיצרו אותנו, העניקו לנו את החירות לבחור אם אנו רוצים להיות מחדש חלק מהם – או בוחרים באיחוד הולך וגובר עם הגוף הפיזי ועם העולם החומרי. הם נותנים לנו לבחור בין גלישה בדרך רחבה המובילה הרחק מהבית, לבין המאמץ העצום שנדרש כדי לטפס ולעלות על אותם שבילים צרים המובילים הביתה.

המאמץ לעלות על שבילים שיובילו את התרבות האנושית להכרה מחודשת ברוח, הוא מאמץ שצריך להיעשות על ידי כל אדם ובכל תחומי החיים; אך מכיוון שנקודת המבט שלי היא אדריכלית, אמשיך בכך.

כמו כל יצירת אמנות בתקופתנו על הבית לשקף עמדה מוסרית; עליו לבטא ענווה ואהבה לקהילה ולסביבה שבה הוא נוצר

בית שמגלה את הרוח

אמרנו – בתים שנבנים מתוך תפיסת עולם חומרית בלבד הופכים את האדם לחסר בית. לכן, כדי שיהיה לנו בית על פני האדמה, עליו לשקף את ישות האדם שהיא ישות של רוח, נפש וגוף. אבל כיצד יכולות איכויות של נפש ורוח להתגלות בחומר? איך בתים שאנו בונים בחומר יכולים לשאת את השפעות הרוח ולהעניק לנו אותן, כך שבתי החומר ישקפו את ביתנו האמיתי?

תפיסת עולם רוחנית ידעה תמיד שתפקידה של האמנות הוא לגלות את הרוח באמצעות החומר, בחיי העולם הזה. אך אמנות מסוג זה נחשבת בעולם התכנון והבניה העכשווי לקישוט, דבר מיותר ולא פרקטי, ולכן לבזבוז של זמן וכסף שיש להימנע ממנו. במובן מסוים זה גם נכון, מנקודת מבט חומרית גרידא, המאמץ האמנותי הזה הוא בזבוז, כי הוא אינו נותן שום תמורה חומרית שניתן למדוד אותה.

המאמץ האמנותי ליצור בית, שמגלה בצורותיו את הרוח, שמבקש לתמוך ולשרת את ההתפתחות הרוחנית של האדם – המאמץ הזה, כאשר הוא מופנה למראה החיצוני של הבית, הוא במובנים רבים מעשה אלטרואיסטי. מי ש"מקבל לתוכו" את המראה החיצוני של הבית ויכול לצמוח כתוצאה מהמפגש הזה היא הקהילה האנושית, ולכן מי שתכנן ובנה את הבית נותן כך משהו לכל בני האדם.

מה צריך לדעתי המראה החיצוני של הבית לשקף בזמן הזה? הוא צריך לבטא את המעבר ממצב סטטי למצב דינמי, את המעבר מצורות אבסטרקטיות לצורות שמגלות חיים, ויחד עם זאת, עליו לבטא אלמנט אגואי, לבטא חוויה של מרכז פנימי פעיל; עליו לבטא חיים ותנועה שנוצרים מתוך כוונה וערנות, בנוסף – כמו כל יצירת אמנות בתקופתנו – עליו לשקף עמדה מוסרית; עליו לבטא ענווה ואהבה לקהילה ולסביבה שבה הוא נוצר.

להתמיר את החומר

גם כאשר המאמץ האמנותי מופנה לעיצוב הפנימי של הבית – למרות שזה יכול, ובצדק, להיתפס כפעולה אנוכית שמשרתת מספר קטן של אנשים – זהו מאמץ חשוב. האנושות תלויה היום יותר מאי פעם במעשה החופשי של כל אדם. יצירה של מרחב אמנותי חי, שמבטא שאיפה רוחנית ומאפשר לאדם לעשות דרך רוחנית עצמאית, תומכת – אמנם באופן סמוי מן העין – בהתפתחותה של האנושות כולה.

מדובר בדברים שפועלים באופן עדין: למשל, האופן שבו צובעים את הבית, והאם הבית יוצר תנאים שבהם אור וצבע מביאים אלינו ומגלים איכויות עדינות של עולם הנפש; או מאמץ לתת לחלון, לדלת או לפינה כלשהי בבית עיצוב ומגע אישי וייחודי, מתוך רצון לרומם את הבית ולקדש אותו. אלה הם דברים שעוזרים לאדם להיזכר, להרגיש כל פעם מחדש שהוא ישות של נפש ורוח, ומאפשרים לו להיחלץ מהכלא הגופני שתמיד מבקש לסגור עליו.

באמצעות האמנות בבית ובכל מקום אנחנו מתמירים את החומר. בניית הבית, העשייה החומרית המשמעותית ביותר של האדם, הופכת כך למסע אל ביתו הרוחני; וכך יכול הבית הארצי להמשיך ולתמוך במסעו של האדם, במסעה של האנושות אל המטרות שהציבו לה האלים. ה"בית" שהוביל את האדם במסעו אל גופו הפיזי ואל מעמקי החומר יכול וצריך כעת לכוון את האדם לשלב הבא של מסעו, שלב שבו מתוך חירות ואהבה הוא יבסס קשר מחודש עם עולם הרוח שהיה, הווה ויהיה תמיד ביתו האמיתי.