החוצה, מתוך ההריסות

לא נשמתי, לא ישנתי, לא אכלתי, לא שתיתי. ככה הגבתי בימי המלחמה הראשונים. חשתי שאני חווה רעידת אדמה עצומה ושאני הולכת ונקברת תחת ההריסות. המפגש עם הרוע הצרוף טלטל אותי עד עמקי נשמתי. הדאגה ליקיריי והחששות מפני מה שקורה ומה שעוד עלול להתרחש, הותירו אותי המומה.

יתר על כן, המלחמה הגדילה את הסדק שנוצר אצלי עוד לפני כן, באמון שלי בשלטונות ובצבא. משבר האמון כלל כעת גם את היכולת שלי להכיל את עצמי כיהודייה וישראלית. מה זה אומר עליי כשאני שייכת לעם שאלוהיו ככה זונח את בניו ובנותיו? ומה זה אומר כשאלוהי העם שבקרבו נולדתי הוא "אל קנא ונוקם"? ואם הוא "ארך אפיים ורב חסד", אז איפה ניכר חסדו?

ובשביל מה להשתייך לאומה הזאת, אם איבדתי אמון ברצון הטוב של תושבי המדינה לגרום לה לשגשג, ולאפשר לארץ להיות נקיה ויפה, וליחסים שבין האדם לחברו — להיות הוגנים ובלתי אלימים?

לאחר כשבעה ימים ושבעה לילות, התחלתי למצוא את דרכי החוצה מבין ההריסות.

להפוך את המציאות לסבירה

בהתחלה, כמו רבים נוספים, הקשבתי להמלצות כיצד לנהל את עצמי (תנשמי!), את משפחתי (תשמרי על אופטימיות!), את השירות הצבאי של בני (מחשבה יוצרת מציאות!), את הבריאות שלי (בלי אכילה רגשית! הרבה פעילות גופנית!).

בעצמי נתתי ערבי זום לגננות ולהורים על איך לדבר עם הילדים על המלחמה, איך להתמודד עם חרדות וכו'.

בהמשך לכל ההתנסויות האלה, אני רוצה לשתף אתכם ואתכן במחשבות שעוזרות לי אישית בהשגת יציבות, ואולי כהורים תוכלו לתווך לילדיכם את המציאות הבלתי נסבלת, באופן שהיא תהפוך לסבירה. הנה כמה מהן:

ודאוּת: ברור שאין ודאות בחיים. יכול אדם לצאת מביתו ולהידרס במעבר החציה הקרוב, או להפך: להגיע הביתה למסיבת הפתעה ליום הולדתו.

המלחמה, כאמור, שללה אפילו את הוודאות הכי פשוטה: כתובת המגורים, מספר בני המשפחה שהם בריאים ובחיים ועוד. לכן החלטתי שהוודאות היחידה היא את מי אני אוהבת באמת, ומשם התחלתי לפעול: לבטא את אהבתי לכל מי שרציתי. כולל טיפול נפשי בהתנדבות, בישול, ותרומות.

לקבל את המציאות כפי שהיא: הבודהיזם טוען שהסיבה לכל הסבל האנושי היא ההיאחזות בחיובי ובנעים, ובמקביל הפחד, הסלידה וההימנעות מהבלתי נעים.

חשתי שאני מסתובבת מלאת טענות כלפי המציאות: למה נולדתי כאן? למה הממשלה אינה עובדת עבור האזרחים? מדוע טרם החזירה את החטופים?למה חברותיי, משפחתי ומטופליי סובלים כל כך? למה אין תוכנית נכונה לניהול המפונים? ועוד. לאחר זמן מה הבנתי שאני יכולה להודות על הטוב היחסי שהוא מנת חלקי — כלומר, להבין שהטוב והנעים אינם אוטומטיים, ולהשקיע רבות בעבודה והתנדבות ואפילו מחאה, מבלי לחוש כעס ומרירות על כל מה שאין.

 משמעות: האנתרופוסופיה אינה מציעה ניחומים בעולם הזה או בעולם הבא. אבל היא כן מתארת את הדרך ההתפתחותית שהאנושות עוברת, ולכן אפשר למצוא משמעות באירועים המציפים שאנחנו חווים. לפי האנתרופוסופיה, האנושות נעה מרוחניות קולקטיבית, שנובעת מקשר בלתי אמצעי עם עולמות הרוח, אל אינדיווידוליזם — שבו כל אחת ואחד צריכים למצוא את דרכם. לפי תפיסה זו, בשחר האנושות בני האדם חשו לא רק את החיים בעולם הפיזי סביבם, אלא גם את הכוחות הרוחניים שמשפיעים על חייהם. כיום בני האדם התרחקו זה מזה ומהרוח, וכל אחד מחפש את דרכו לבד. כוחות אלימים וריאקציוניים מנסים להחזיק את הסדר הישן (שהוא במהותו שוביניסטי, גזעני, לאומני ומתנשא — לעתים באלימות — על בני דתות ולאומים אחרים), אבל לפי התרחיש האנתרופוסופי, בסופו של דבר, בני האדם יוכלו להתקרב זה לזה מחדש, ולהגיע לרוחניות מתוך חופש.

אומר שטיינר:

קוטביות חייבת להתקיים משום שניתן להתקדם רק דרך היציבה הזקופה וההרמוניזציה של הניגודים. כך חייב כל המתפתח על האדמה, לעבור התפתחות שגם מתנוונת כחלק מן ההתפתחות עצמה [...] מצב הדברים הוא אפוא כזה, שביכולתנו לומר: אכן, קיימות רוחות שנשארו מאחור. כל הנשאר מאחור מצד אחד, וכל אשר מתקדם אל מעבר להתפתחות מצד שני, מוצבים בידי החוכמה הכוללת של העולם באופן כזה, שלבסוף מגיעה ההרמוניה.^[1]

צמיחה מתוך הטראומה: נראה שמושגים מעולמות הפסיכולוגיה הפכו לשגורים בפי כול. נשמע כאילו כולנו סובלים מחרדות, OCD, דיכאון וטראומות. אך רצוי להיזהר מאבחון-יתר של עצמנו ושל זולתנו, במיוחד מכיוון שפעמים רבות אנשים — ואפילו כאלה שנראים לנו פגיעים במיוחד — מגלים כוחות יוצאי דופן.

שטיינר מתייחס מזווית אחרת לפוסט-טראומה:

מה קרה עם אדם זה בגיל מסוים? הוא גדל כאילו מעבר לעצמו, הפך כאילו לאדם אחר! תופעה זו תתגלה יותר ויותר. יתגלו כישורים שאליהם לא הגיע אותו אדם לפני כן, שיופיעו בגיל מסוים. אלה יהיו הנפשות המתקדמות ביותר, שייחשפו למעין משבר בחיים. [...] בלתי אפשרי לגלות לגבי אינדיווידואלים מובילים ייחודיים, כבר בילדותם, שהם יהיו אינדיווידואלים ייחודיים, משום שמתרחש בהם במובן משמעותי מעין משבר בחיים מאוחרים יותר.^[2]

מיינדפולנס: אני הסנדלרית שהולכת בנעלי המיינדפולנס היפות שתפרתי. מיינדפולנס היא שיטה שמאפשרת עצירה, חיבור לתחושות הגופניות והקשבה לרגשות. מתחילת המלחמה העמקתי את התרגול שלי וגם התנדבתי בהנחלת השיטה לפנסיונרים שנזקקו לכך. בעזרת המיינדפולנס אפשר אפילו לטייל בדמיון מודרך אל מקום שיאפשר לנו להתרחק לרגע מהרעש והכאב, ולמצוא ניחומים בהווה טוב יותר.

השראה: השמיים שבתוכי, ספרה של אתי הילסום, צעירה יהודייה מבריקה וחופשית, שנספתה באושוויץ, מוכר לרובנו, אבל לאחרונה יצא לי לפגוש את מילותיה בקלפים שיצרו דינא עוואד סרור ואמהּ שם-בה אילון, וקיבלתי כוחות והשראה מתוך הרוחניות, החמלה והאמונה שלה בעוצמתה של רוח האדם. השתמשתי בקלפים הללו גם במפגש שלי עם הצוות של מעיין בבוסתן, גן יהודי-ערבי ששורד באופן מעורר התפעלות את אתגרי התקופה הנוכחית.

כותבת הילסום: תנו לצערכם את כל המרחב והמקלט שהוא זקוק לו. שכן אם כולנו נישא את צערנו בפתיחות ובאומץ, הצער שעכשיו ממלא את העולם יימוג. אך אם לא תייצרו בתוככם מקלט מועיל לצערכם ובמקום זאת תשתמשו ברוב המרחב שבתוככם לשנאה ולמחשבות על נקמה — שמהם ייוולד צער נוסף לאחרים — כי אז הצער המתקיים בעולם לא ייעלם, אלא יתרבה. אם תיתנו לצער את המרחב שהמקור העדין שלו מבקש, אז תוכלו לומר באמת: החיים יפים וכל כך עשירים.^[3]

1. ר. שטיינר, היבטים קוסמיים בין מוות ולידה מחדש, תרגום: אלישע אבשלום, הוצאת תלתן. עמ' 127.

2. שם, עמ' 129.

3. אתי הילסום, השמיים שבתוכי, הוצאת כתר.