פסטיבל אביב - קמפינג משפחות ברוח האנתרופוסופיה >>> לפרטים
כיצד קונים דעת הזוגיות

כיצד קונים דעת הזוגיות

האם הפשרות שמערכת יחסים זוגית מבקשת מאיתנו לעשות עומדת בסתירה למסענו הרוחני או שאולי הזוגיות היא המרחב האידאלי לעבודה על האני?

בעידן שלנו, עידן נפש התודעה, בו כל אחד מאיתנו חותר למימוש העצמי שלו, נדמה לנו לפעמים שהזוגיות עומדת בסתירה למסענו הרוחני. גם בלי להיכנס לאבחנה בין האני לבין מה שנקרא "רוח", אפשר להיתקל בסתירה הזו, לכאורה, בין ה"אנחנו" ל"אני". כל כך הרבה פעמים שמעתי שזוגיות דורשת ויתורים ופשרות, שכדי לשמור על זוגיות יציבה ושלום בית עליי לוותר על הרצונות ועל החלומות שלי, ושלא אוכל להתוות את הדרך הרוחנית שלי כל עוד חיי קשורים בחייו של בן זוג שמנהל את חייו אחרת. גם אני חשבתי כך לא פעם.

אבל האומנם? האם באמת זוגיות עומדת בסתירה למסע הרוחני האישי שלי?

האם האני שלי בא על חשבון האני של האחר?

להרחיק את העוקץ

בספר כיצד קונים דעת העולמות העליונים? אומר שטיינר שתנאי בסיסי להתקדשות רוחנית, הוא פיתוח השלווה הפנימית. בתוך כל אדם – אדם החולין – חבוי אדם עילאי המחכה שיעוררו אותו, אומר שטיינר. לכן, מדי יום על האדם לקחת לעצמו רגעים בהם יתבונן בחייו מנקודת מבט גבוהה יותר, ואז, במשך הזמן, יתפתחו בו חיים עילאיים. הוא ישתנה ולמשל "לא יהיה מהיר חימה בגלל דברים אשר לפנים הביאוהו לידי רוגזה. דברים רבים אשר הפחידוהו קודם לכן, לא יוסיפו עוד להבעיתו".[1] השלווה תסייע לגידולו של האדם הפנימי, ועם גידולו יגדלו גם הכשרים המוליכים אל הידע העילאי.

והוא ממשיך ואומר שכאשר אדם הופך לתלמיד מדע הרוח, מילה שנאמרה במטרה להרגיזו, עכשיו "יש ביכולתו להרחיק ממנה את העוקץ", ואם קודם נתקף בקלות בחוסר סבלנות, הרי שעכשיו הוא רואה את חוסר התועלת שבזה.[2]

וכמו שמוסיף שטיינר בהמשך הספר, צעידה בדרך הרוחנית של היחיד, תלויה בפיתוח של סובלנות, שיקול דעת, דיבור מרוסן, וכיוון "מעשיו בדרך כזו, שישתלבו במעשיהם של בני האדם האחרים ובהתרחשויות בסביבתו".[3]

כלומר, השאיפה לכונן את הדרך הרוחנית שלי, אינה סותרת את הדרך בה בוחר האחר, בן זוגי למשל, לנהל את חייו, ויותר מזה – עליהן להשתלב באופן כלשהו זו בזו.

וזו בעצם השאלה – באיזה אופן?

איור: יערה עשת

איור: יערה עשת

לראות גוונים של אפור

לצורך בחינת השאלה המעניינת הזו מזווית מעשית, נסתכל לרגע על ממצא מעניין שלא נוסח עדיין בתקופתו של שטיינר, אבל תומך מאוד בדבריו. היכולת לסובלנות, לפעול מתוך שיקול דעת ולדבר באופן מחושב, מתאימים לתיאור התפקודים שעליהם אחראית קליפת המוח הקדמית (הקדם-מצחית) – אותו חלק במוח שהיה האחרון להתפתח אצל בני האדם. כיום ידוע שחלק זה אחראי על עיבודי חשיבה מורכבים, חלוקת קשב ואף על ויסות רגשי. כשהחלק הזה אינו מפותח, האדם נכנע לדחפים, גחמות, כעסים, תחושת "אני צודק/ת והם טועים" וכדומה. חלק זה של המוח, הוא שיוצר את ההבדל בין התנהגות אימפולסיבית המנוהלת על ידי חלקים קדומים במוח, לבין התנהגות השוקלת חלופות ופועלת בצורה מיטבית.

מי שלוקח את הנושא הזה צעד אחד קדימה הוא ד"ר גורדון ניופלד (Neufeld), פסיכולוג קליני-התפתחותי קנדי, אדם מעורר השראה ועתיר ניסיון, שפיתח תיאוריות בתחום האגרסיביות. על פי דבריו, ילדים עד לגילאי 7-5 יכולים להחזיק ברגש אחד בזמן נתון. בגילאים אלו מתרחשת לדבריו "תזוזת 7-5", ואז נכנסים החיבורים לפעולה, ומתפתחת היכולת להחזיק בשני רגשות בו זמנית.

ההקבלה בין ממצאים אלו לבין מה שידוע לנו על השבעון הראשון, היא מרתקת בפני עצמה, אבל לא נרחיב עליה. נתמקד בנקודת ההתחלה שהוא מצביע עליה – חוסר היכולת להחזיק בשני רגשות בו זמנית.

האפשרות להחזיק רק ברגש אחד בנקודת זמן מסוימת, היא זו שצובעת את החיים בשחור לבן, מקשה לזכור את התקווה כשמתרחש משהו רע, ולא מאפשרת לזכור את האהבה בזמן ריב. כלומר, לא רק שהיא מקשה על קיום התנאים הבסיסיים להתפתחות רוחנית ששטיינר מדבר עליהם, אלא גם לא "עושה טוב" ליחסים הזוגיים. בן זוג אימפולסיבי יתקשה לשאת את הרגשות הקשים שעולים בזמן קונפליקטים, עלול לנטוש בכעס או להגיד דברים שיתחרט עליהם אחר כך, ואלו שוחקים את תחושת הביטחון בזוגיות.

היכולת להחזיק בשני רגשות בו זמנית, על פי ד"ר ניופלד, אינה מתפתחת בכל מקרה וגם לא באופן זהה אצל כולנו.

גם אם אנחנו לא טיפוסים מאוד אימפולסיביים, כבני העידן הנוכחי סביר שלא גדלנו בתנאים האידיאליים להתפתחות מיטבית של קליפת המוח הקדמי, שד"ר ניופלד מתאר (כמו החיים השבטיים למשל), אלא באוסף הנסיבות שזימן לנו גורלנו הייחודי. ולכן, סביר להניח שלא כולנו נדע תמיד להגיד את המילה הנכונה בכל מריבה. כולנו מכירים מקרוב את טעמם של קונפליקטים וכולנו מנוסים בראיית המציאות מצד אחד בלבד: הצד ה"הגיוני", הצד שלנו כמובן.

להחזיק תמונה רחבה

החדשות הטובות הן שאלו יכולות שניתנות לשיפור. נוכל ללמוד למתן אימפולסיביות וקוטביות, גם במסגרת הזוגיות. ניסוח הרגשות שלנו במילים, למשל (נושא נחקר בפני עצמו), הוא לבדו מעודד את פעילות קליפת המוח הקדמית ומביא לרגיעה: כשאני אומרת "אני מתוסכלת", כבר רמת התסכול שלי ירדה. כשאני אומרת "התאכזבתי", כבר התחלתי להכיל את האכזבה.

ניסיוני לימד אותי, שהדחף לקרבה ולאינטימיות, והחיים המשותפים עם בן הזוג שעומדים על כף המאזניים – הם לפעמים המנוע היחיד שיכול לגרום לנו לשכלל את יכולות התקשורת שלנו ‒ שאותן פעמים רבות עלינו ללמוד ממש מאפס. הם מה שמאלץ אותנו לדבר על הרגשות ועל הצרכים שלנו, ולהוליד בנו יכולות חדשות שלא תיארנו לעצמנו שנוכל.

כך שלמי שפוסע בדרך הרוחנית, הזוגיות אינה סתירה, אלא כר נרחב ופורה לאימון ולפיתוח אותה איכות של שלווה פנימית ששטיינר תיאר.

וזה פועל גם בכיוון ההפוך. תהליך של התפתחות רוחנית כן ואמיתי, יכול להביא לשיפור ולבהירות גם בתחום הזוגי, לקרבה ולאינטימיות גם במקרים שנראים קשים.

להחזיק תמונה רחבה, לזהות מגוון של רגשות בו זמנית, לראות את נקודת המבט של האחר ולהביא אותה בחשבון, לתקשר את המצוקות בצורה טובה ומכבדת, כל אלה הן לא רק יכולות נהדרות במערכת יחסים, הן גם אבן דרך חשובה במסע הפרטי שלנו אל עצמנו ואל גורלנו.

[1] ר. שטיינר, כיצד קונים דעת העולמות העליונים?,   הוצאת מיכאל 2008, תרגם נחמן בר-שלום, עמ' 29.

[2] שם

[3] שם. עמ' 80.

 

פסטיבל אביב - קמפינג משפחות ברוח האנתרופוסופיה >>> לפרטים

תגובות

כתובת הדואר האלקטרוני שלך לא תפורסם. שדות החובה מסומנים *

*