להציל את העולם, בלי לקום מהכורסא

להציל את העולם, בלי לקום מהכורסא

חשבנו שהכול ישתפר אם רק נתאמץ קצת יותר, שאם נישאר בעבודה עד שמונה בערב ננצח את ערמת הניירת, שאם נספיק עוד אתר תיירות אחד זאת תהיה חופשת חלומותינו, שאם ניקח רק עוד חצי ציפרלקס נהיה רגועים באמת. אבל מה אם טעינו כל הזמן הזה וכל מה שאנחנו צריכים בשביל להיות מאושרים, זה להוריד הילוך?

את עמית נויפלד, מחבר הספר היסטוריה של מהירות ופרסונה מרכזית בתנועת ההאטה בישראל אולי אין צורך להציג בפני קוראי העיתון, אבל אעשה זאת בכל אופן, מתוך ההנאה השמורה למי שגילתה מסעדה טובה והיא רצה לספר לחבר׳ה. האנלוגיה כאן קצת מורכבת כי אם נמשיל את נויפלד למסעדה, היא חייבת להיות מסעדת סלאו-פוד, אזורית, עדיף אורגנית, טבעונית או לכל היותר צמחונית שהמצרכים שהגיעו אליה מגודלים ומשווקים בסחר הוגן – וזה דווקא יוצר תמונה יפה ואידילית אך מצומצמת מעט, בעוד שמה שנויפלד מביא ו"משווק" הוא דווקא מגוון עצום של תחומים, שכולם קשורים לתנועת ההאטה ועושים הכול חוץ מלצמצם את התודעה, או את ההנאה, או את הדאגה לעולם, או... הרשימה ארוכה וכשאני חושבת על זה – בעצם יש דברים שתנועת ההאטה כן מצמצמת: ריצה חסרת תוחלת אחר מוצרי צריכה, שעות עבודה, כוסות קפה שנועדו להחזיק אותנו ערים בכוח בזמן שהנשמה משוועת לשנ"צ.

תנועת ההאטה נוגעת בכל ההיבטים של חיינו: עבודה, פנאי, אוכל, חינוך, מגורים, תיירות, טכנולוגיה – ובעצם כל דבר שנתבונן עליו יכול להיות מושא לבדיקה, חשיבה מחודשת והאטה – שמה שעומד בבסיסה הוא הרצון האנושי הפשוט לחיות. לחיות טוב. לחיות טוב יותר.

אחד הנושאים שצדו את עיניי באתר של תנועת ההאטה, שנויפלד הקים, מנהל וממלא בתכנים משמחים, היה: "איך תנועת ההאטה מצילה את העולם בלי כוונה". חשבתי שנתחיל מזה את הריאיון ונתקדם הלאה, רק שאיכשהו, כשמאיטים מגלים שהכול קשור בכול, ושצריך להתחיל אי אז בימים שבהם נויפלד השתחרר מהצבא וכתב ספר ילדים בשם טי-און: אולי באמת נוצרנו מתא, שאותו הוא מגדיר כ"ספר הילדים המדכא ביותר בעולם, שני אולי רק לעץ הנדיב".

עמית נויפלד. מקפיד על שנ"צ

 על מה הספר?

טי-און, התא החי הראשון עלי אדמות, חי לו בעולם שומם ומשעמם. יום אחד הוא מטפס לפסגתו של הר גבוה ומייחל לחבר, ואז, כדרכם של תאים, טי-און מתפצל לשניים, וכעת יש לו חבר, שגם הוא מתפצל לשניים וכך הלאה והלאה. תוך הרף עין אבולוציוני מתמלא העולם בתאים, שחלקם הופכים לצמחים, וחלקם לבעלי חיים, וטי-און מסתובב בשמחה בעולם ירוק ופורח. בשלב מסוים הוא מתאבן ומתעורר במאה ה-20, רק כדי לגלות את הנזקים שהאדם גרם לעולם, ואת הכחדתם של חבריו הטובים מן העבר. טי-און מוצף ברגשות אשם – אלמלא היה מייחל לחבר, שום דבר מזה לא היה קורה. הוא עולה לפסגת אותו הר ומצפה לסוף. הספר מסתיים, לכאורה, במשפט: "אז אולי באמת נוצרנו מתא, שהיה בודד וזקוק לחברה, אבל עכשיו הוא רוצה רק למסור, שהוא באמת מתחרט על הכול".

זהו? אין תקווה?

ילדים שלא השליכו את עצמם מהחלון בשלב הזה, אולי זכו להעביר עמוד ולמצוא הזמנה מרגשת להצטרף לארגון "ילדים ירוקים" עליו חלמתי. אבל זה היה מעט מדי ומאוחר מדי, והסיבה היחידה שאני מדבר על הספר היא שהוא באמת משקף את התחושות שלי באותם ימים. נולדתי בשנת 75', ואת שנות התבגרותי העברתי על רקע משבר החור באוזון עם נטל האשמה שכולנו הולכים למות ושזה הכול בגללנו. אני מניח שחוויתי מה שהיום מכנים "דיכאון אקלימי". בסוף שנות ה-90' פלרטטתי עם התנועה האקולוגית, ולפרק זמן קצר הייתי עורך התוכן של "אדם טבע ודין". אני לא רוצה שתשתמע מכך חלילה ביקורת על העבודה המדהימה שהם עושים, אבל אותי התנועה האקולוגית בכללותה הותירה עם תחושה קשה של אשמה על עצם קיומי. תנועת ההאטה שינתה עבורי את התמונה. לראשונה נתקלתי באוסף של רעיונות שמתגבשים לכלל אידיאולוגיה הוליסטית, שלא מתביישת לשים את האושר של האדם במרכז, ועדיין לעשות זאת באופן שמצמצם דרמטית את טביעת הרגל האקולוגית שלנו בעולם. אני קורא לזה "להציל את העולם בלי כוונה".

רבים מאיתנו מבלים את החופשות
השנתיות שלהם במרוץ בלתי פוסק,
מדלגים ממדינה למדינה, מאי לאי
ומאטרקציה לאטרקציה. חוזרים
מותשים, מרוששים, וחולמים על שלושה
ימים בסיני כדי להירגע

יופי, לכאן קיוויתי שנגיע. איך באמת תנועת ההאטה מצילה את העולם בלי כוונה?

ניקח לדוגמה את תעשיית המזון המהיר, שהיא אחת התעשיות המזהמות ביותר שפועלות היום. החקלאות התעשייתית, שכוללת גם מפעלים עצומים לגידול ולעיבוד בעלי חיים, אחראית באופן ישיר לכריתת יערות, לזיהום נהרות ומי תהום, להרס ולדילול של אדמות.

למרות האמור, תנועת מזון איטי (Slow Food), שיצאה לדרכה בשנת 1986 במטרה להוות אנטיתזה לתעשיית המזון המהיר, לא ניסתה להציל את העולם, אלא להציל מהכחדה את רעיון "הטעם" על גווניו. לתעשיית המזון נוח לגדל, לעבד ולשווק מספר מצומצם ככל האפשר של זנים ומינים, כיוון שהיא רוצה לשמור על אחידות בגודל, בצבע, במשקל וכמובן בטעם. להמבורגר של מקדונלד'ס, למשל, יהיה אותו טעם בין אם אכלת אותו באיטליה ובין אם בסין.

השפים שהקימו את תנועת מזון איטי, והפגינו אז לראשונה מול סניף של מקדונלד'ס ברומא, יצאו להציל טעמים, לשמר מסורות בישול, ולשמור על זנים של ירקות, פירות ובעלי חיים, שעמדו להיעלם מן העולם, רק בגלל שלתעשייה לא נוח לגדל אותם. במילים אחרות, הם בסך הכול רצו לאכול טוב יותר.

בדיעבד, הקריטריונים שהם ניסחו לטובת ההגדרה של מהו מזון "טעים", הובילו, כמעט כתופעת לוואי, להפיכתה של Slow Food לתנועה שהיא לא רק קולינרית אלא גם אקולוגית. העדפה של מזון מקומי, עונתי וטרי, מבטיחה שלא נאכל דברים שבילו חודשים ארוכים במחסני קירור, בטיסות או בבטן אוניות, מה שכדרך אגב חוסך עלויות מזהמות של הובלה וקירור. כשאנחנו מוודאים שבאדמות שלנו יתקיימו כל המינרלים הדרושים לגידול פירות וירקות איכותיים, אנחנו מפחיתים באופן טבעי את השימוש בכימיקלים רעילים. מאותה הסיבה נעדיף חקלאות פוליקולטורה – רב זנית – ששומרת על פוריות הקרקע, מגדילה את העמידות למחלות ולמזיקים, ומכאן שגם דורשת פחות ריסוס ודישון, על פני מונוקולטורה – גידול של זן אחד בלבד (שנפוצה כיום ברוב שטחי האדמות החקלאיות).

תנועת מזון איטי אינה דוגלת בטבעונות או בצמחונות; בעבורה, גם בעלי החיים הם "טעמים" שיש לחוות. אך אחד העקרונות שלה הוא "הוגנות", ומכאן נובעת ההתנגדות לשימוש בזרזי גדילה, לתנאי גידול לא הולמים או לכל סוג של התעללות. עיקרון זה מבטל למעשה את הלגיטימציה של 99% מתוצרי המזון שמקורם בבעלי חיים. אני, באופן אישי, הפסקתי לאכול בעלי חיים לפני כעשור. ועם זאת, גם באתר שלי וגם בספר, כתבתי על רעיון "שני בשרי" (שמדבר על הפחתה דרסטית של צריכת הבשר לפעם בשבוע – להבדיל מ"שני צמחוני"). אני מציע שם לאלו שכן אוכלים בשר, שבפעם האחת הזו בשבוע, יבחרו בבשר טוב וטעים, מגידול מקומי, שלא הולעט בתרופות, שזכה לגדול באופן טבעי ככל האפשר וכמובן שלא עבר התעללות.

בואנוס איירס, ארגנטינה, 2019 . צילום: אורה בירקלי

דוגמה נוספת לאופן שבו תנועת ההאטה מצילה את העולם כמעט בהיסח הדעת היא תעשיית התיירות. טיסות, כלי רכב, מלונות, הפיכה שיטתית של כל פיסת טבע פראי או אתר היסטורי מרשים לאטרקציה המונית – בשילוב עם הצורך הטבוע בנו להספיק כמה שיותר, גרמו לטביעת הרגל הפחמנית של התייר הממוצע להזכיר את זו של הטי-רקס.

התיירות האיטית לא יוצאת להציל את העולם, היא יוצאת להציל את רעיון החופשה – פרק הזמן שבו אנחנו אמורים להתרגע בשלווה ולצבור חוויות. החלק הראשון, להתרגע בשלווה, כמעט שאינו קורה. רבים מאיתנו מבלים את החופשות השנתיות שלהם במרוץ בלתי פוסק, מדלגים ממדינה למדינה, מאי לאי, מעיר לעיר ומאטרקציה לאטרקציה. אבל הבעיה לא מסתכמת בכך שאנחנו חוזרים מותשים, מרוששים, וחולמים על שלושה ימים בסיני כדי להירגע, הבעיה נוגעת לעצם מהות המושג חוויה. כאשר אנחנו רצים ממקום למקום, כאשר אנחנו מסתפקים רק באטרקציות המשועתקות, אנחנו לא באמת מאפשרים לעצמנו לחוות חוויות משמעותיות.

התיירות האיטית מבקשת להציל את רעיון החופשה באמצעות סדרה של המלצות פשוטות: שהות ארוכה ככל האפשר במקום אחד, מגורים בדירה על פני מלון, ויתור מודע על אטרקציות תיירותיות לטובת חוויה מקומית ככל הניתן, של מה שאני מכנה "האטרקציה של היום יום" – סך כל הרגעים הפשוטים לכאורה: רכישה במכולת השכונתית, ישיבה בבית הקפה הקטן, שוטטות איטית וחסרת תכלית ברחובות, ביקור לילי בבר שבחרנו לאמץ – שגרה זמנית, זרה וחדשה, שאחרי שבוע או יותר, ולו בשל ההתמדה, הופכת לחוויה אמיתית שנחקקת לתקופה ארוכה.

אם נרשה לעצמנו את החופשה האיטית, נחזור הביתה רגועים ושלווים במקום מותשים ונרגזים, ועם זיכרונות של חיים אמיתיים במקום ערמות של פיקסלים שיצהיבו לעד בזיכרון הנייד. על הדרך, ובדרך אגב, העולם ירוויח גם. פחות טיסות, פחות נסיעות, פחות קניות – פחות מהכול.

מוזר לדבר על חופשות בחו"ל בתקופה שבה השמיים סגורים.

כן, באמת מוזר לדבר על חופשות בעידן הקורונה, אבל הקורונה לא תהיה איתנו לנצח. אני מניח שנחזור לטייל בעולם, אבל כן חשוב שניקח משהו מההאטה הכפויה הזאת כדי להבין שאנחנו לא זקוקים להרבה מהדברים האלה, לא באמת זקוקים לדיל של שלושה ימים בית מלון בפראג או בבודפשט ולהתרוצץ בעיר ולרכוש מזכרות עד שנשמתנו תצא. תנועת ההאטה גורמת לנו לשאול למה אנחנו צריכים את כל זה.

אם התנועה האקולוגית מדברת על צרכנות דרך "הסיפור של הדברים", תנועת ההאטה מדברת על צרכנות דרך "הסיפור שלנו" – מה הצריכה המוגברת הזאת עושה לנו, למה אנחנו עדיין מאמינים שאם נצרוך יותר נהיה מאושרים יותר.

נראה לי שהגענו ללב העניין. למה אנחנו מקשרים בין צריכה לאושר?

בגדול? כי אנחנו שטופי מוח. אבל אם להיכנס לעומק, זה מתחיל במאה ה-16, עם המהפכה הלותרנית-פרוטסטנטית שבין היתר, כמעט לא בכוונה, הפכה את העבודה לשליחות דתית. כומר בשם מרטין לותר הזדעזע מהסיאוב בצמרת השלטונית של הכנסייה הקתולית, שעסקה במכירת כתבי מחילה מטעם האל, והתחיל מהפכה שביטלה את התיווך של הכנסייה בין האדם לאלוהיו. מכל מיני סיבות פוליטיות המהפכה הזאת קרצה לשליטים באירופה והם המירו את עצמם ואת נתיניהם – שבהתחלה היו מאוד לא מרוצים מהעניין – לכנסייה הפרוטסטנטית. למה הם לא היו מרוצים? כי פתאום המציאות הפכה למאיימת ולא ברורה: אי אפשר יותר לקנות מחילה או לדעת מה הדבר הנכון לעשות כדי לרצות את האל. מתוך הכאוס הזה צמחה סוג של תשובה שאנשים נאחזו בה בכל כוחותיהם: אם עד אז הדרך היחידה בנצרות לעבוד את האל הייתה דרך הכנסייה – וכל עבודה פיזית נחשבה לדבר בזוי שעושים אותו בלית ברירה, ואפילו כסף היה בזוי כי ישו אמר שקל יותר לגמל לעבור בקוף מחט מאשר לעשיר להיכנס למלכות השמיים – פתאום ניתנה לאדם הפשוט האפשרות לעבוד את האל דרך העבודה הפיזית היומיומית שלו. ההיגיון שהנחה את לותר בבואו לקבוע שהעבודה היומיומית היא בגדר עבודת אלוהים היה פשוט: אם כל מה שהאל עשה בעולם הוא בעל משמעות וקדושה, ואם האל ברא את הסנדלרות או את עבודת האדמה – כשאני עושה את העבודה שלי מתוך כוונה ורצון, אני עובד את האל. העבודה הפכה לשליחות דתית. עכשיו, כשאנשים התחילו להשקיע את עצמם בעבודה כדרך לגאולה, הם התחילו גם להרוויח יותר כסף, ומכיוון שזה כביכול סתר את קדושת העוני, הם מצאו דרך חדשה להסתכל על העניין: אם אני מקדיש את עבודתי לאל והאל מתגמל אותי בכסף – ככל שאני מצליח יותר ומרוויח יותר, ככה אלוהים אוהב אותי יותר. כסף הפך להוכחה לאהבת האל, אנשים התחילו לאגור את האהבה הזאת והיא הלכה והצטברה להון, או במילים אחרות – קפיטל.

אם התנועה האקולוגית מדברת על
צרכנות דרך "הסיפור של הדברים",
תנועת ההאטה מדברת על צרכנות
דרך "הסיפור שלנו" – מה הצריכה
המוגברת הזאת עושה לנו, למה אנחנו
עדיין מאמינים שאם נצרוך יותר נהיה
מאושרים יותר

ומתי הם הגיעו למסקנה שכדאי לעשות משהו עם כל הכסף הזה?

אני חושב שזה קשור לרעיון שהתחיל להתפתח בדיוק באותם זמנים – והוא רעיון ה"אינדיבידואל". עד הרפורמציה הפרוטסטנטית החיים של האדם היחיד היו שלובים בחיים של הקהילה – המשפחה, הכפר, הממלכה. עכשיו, כשהוא יכול לגאול את עצמו דרך העשייה הפרטית שלו ולהיות מתוגמל עליה באופן אישי, הוא גם יכול, שלא לומר צריך, להתחרות עם השכן. מתחילה תחרותיות, שהיא הדלק של הקפיטליזם. הגילדות המקצועיות התחילו לאבד מכוחן וכך, בהדרגה, גם הקהילה. עכשיו נקפוץ בהילוך מהיר קדימה, למהפכה התודעתית שמתרחשת בתרבות השפע של אחרי מלחמת העולם ה-1. פתאום יש עולם מתועש שמייצר אלפי מוצרים, ואנשים עדיין לא מוכוונים לצרוך אותם, ואז מתחילה מערכת של הטמעה רעיונית, של פרסום שגורס שמטרתנו בעולם היא לא רק לעבוד כדי שיהיה לנו פנאי לבלות עם המשפחה והחברים, לקרוא ספר, לנוח על ערסל ולעשן מקטרת, אלא כדי לשפר את "רמת" חיינו. זאת מילת המפתח והיא משווקת בהתמדה ובאגרסיוויות. המסר הוא שרמת החיים שלנו קשורה ישירות לחפצים: בית גדול יותר, אוטו חדש, חפצים הם דבר טוב, הם מעידים על עושר והם מביאים לנו שמחה.

מי משווק את כל הרעיונות האלה? היצרנים של המכוניות? יצרני המלט? מתווכי הנדל"ן?

יש פה כוחות חזקים שפועלים יחד. יחסי הון-שלטון זאת לא המצאה. כשאני מסביר את זה בהרצאות, אנשים חושבים שאני מקדם תיאוריות קונספירציה, אבל יש פרוטוקולים של ועדת הובר (Hoover) מ-1929, שמדברים על "הנדסת החיים הטובים" ועוסקים במעבר מכלכלה של צרכים לכלכלה של תשוקות. מתהווה מנגנון עצום שמלמד אותנו מחדש מה זה אושר, מהי רמת חיים – וקושר אותם באופן ישיר לרכוש. מאחר שרוב העולם המערבי בשלב הזה הוא כבר חילוני, צריך למצוא שימוש חדש להון: מעתה הוא כבר לא מוכוון לגאולה אלא לשיפור רמת החיים, למשל באמצעות הבריכה החדשה או המטבח המאובזר. ואז מגיעה המהפכה השלישית שכבר, באמת, הרגה אותנו, גמרה אותנו, שזאת המהפכה האינטרנטית. כל אחד מאיתנו מסתובב בכיס עם מחשב רב עוצמה, שכל הזמן מתעדכן בעוד ועוד תוכן ומידע שאנחנו פוחדים לפספס. עוד חדשות, עוד ידע, עוד סרטון של חתולים שאסור לנו להחמיץ. אנחנו פשוט מוצפים. אנחנו חיים בעידן של עומס תוכן, שיוצר הפרעת קשב עולמית. אנחנו מכורים. כל רגע שולחים יד לנייד, ממהרים להתעדכן בפייסבוק, בטוויטר, באינסטגרם, בטיק-טוק. אגב, אם מישהו מצפה לקבל פה טיפ להאטה – תעבדו עם טלפון טיפש, או תתנו לטלפון החכם שלכם להפוך, עם הזמן, לטיפש בעצמו.

אז אם נחזור לסקירה ההיסטורית שלנו, אלה שלוש מהפכות ששינו לנו את התודעה, ואני מקווה שתנועת ההאטה היא המהפכה הבאה שתעזור לנו למסמס ולפורר את ההשפעה המזיקה שלהן על חיינו. האנושות הגיעה לשיא של חברת שפע, והשפע הזה מתחיל לפעול נגדנו – נבואות הזעם על נקודת האל-חזור האקולוגית שלנו לא מתארכות אותה לעתיד הרחוק אלא לממש מעבר לפינה, ל-2030.

אבל לא נראה שאנשים באמת מתעוררים. העובדות צורחות לנו בפרצוף ורובנו לא באמת עושים משהו חוץ מלפרסם פה ושם פוסט מודאג בפייסבוק.

אני לא מסכים עם הקביעה הזאת. שנת 2019, לדעתי, תיזכר כשנה שבה העולם התעורר מהנגאובר ארוך. את רואה את זה בתנועת הצעירים שמובילה גרטה תונבורג, בתנועת המרד בהכחדה שפועלת היום ברחבי העולם, וגם בתקשורת הממסדית שמכסה יותר ויותר את נושא משבר האקלים. קיימת התעוררות עצומה, וכל אחד מאיתנו יכול למצוא את הדרך, מחוץ לפייסבוק, לעזור לה לבוא לידי ביטוי בעולם.

אבל אז באה הקורונה והשכיחה הכול.

הקורונה עשתה עבודה של 100,000 פעילים סביבתיים בפחות משלושה חודשים... וברצינות, אני לא חושב שהקורונה השכיחה דברים, אם כבר היא הציפה אותם. את השבריריות שלנו כמין השולט, את הנזקים של תעשיית המזון מהחי, את הכוח של הטבע שמן הראוי לא לנסות לשלוט בו. גם אם כרגע המשבר הכלכלי שולט בכותרות, מתחת לפני השטח עדיין מתרחש שינוי עמוק. תמיד אפשר להיות פסימים, למעשה, בהכשרה שלי אני פסימיסט, אבל ההחלטה לנקוט באורח חיים אופטימי מגיעה מההבנה שאין טעם להגיד "אני לא רואה את זה קורה" – זה סתם יעשה לנו קמטים בעור הפנים. עדיף לאמץ השקפת חיים חיובית. להבין שכפרטים אנחנו לא יכולים לשאת על כתפינו את עול הצלת העולם כולו, אבל אנחנו בהחלט יכולים לעשות לא מעט, בחלקת האלוהים הקטנה שלנו, כדי להרבות את הטוב. זה בכל מקרה עדיף על פני עוד ערב מול תחרות בישול בטלוויזיה ולהגיד: "ממילא כל העולם הולך פייפן, אז אני אשב לי פה, אבהה במסך ואוכל שניצל של מאמא עוף."

האטה מתאימה בכלל למזג הישראלי? אני יכולה לדמיין את השבדים מתנהלים באיטיות, אבל אנחנו?

לגמרי אנחנו. הדנ"א הישראלי הוא משפחתי וקהילתי. אל תשכחי שכולנו מגיעים מתרבויות של שנת צהריים, באם המקור שלנו הוא ה"שלאפטשטונדה" הייקית ובאם זו ה"סיאסטה" הספרדית. זה רק עניין של נקודת מבט ושל איך אנחנו מספרים לעצמנו את הסיפור שלנו: גם החלוצים שקמו לעבוד לפני הזריחה ורקדו בלילה עד צאת הנשמה ישנו שנ"צ.

להגיד שכולם יצאו מחר לרחובות לשנ"צ המוני? לא, אבל את המעט שאני יכול לעשות כדי לגרום לזה לקרות – אני אעשה.

 אז איך באמת ייראו החיים אם תנועת ההאטה תצליח לגרוף את כולנו לשנ"צ המוני ברחובות?

מבלי לצייר תמונות עולם אוטופית יתר על המידה – החיים פשוט יהיו איטיים יותר. אנחנו נעבוד פחות, ונצרוך פחות, וכשְכּן נצרוך נעשה זאת בעסקים קטנים ומקומיים – נבטיח שהכסף שלנו יגיע לכמה שיותר ידיים ונפתח קשרים קהילתיים חזקים. נהיה יותר נינוחים, יותר קשובים, נפנה יותר אנרגיות וזמן לפעילויות לטובת הכלל – בין אם במסגרת התארגנויות חברתיות, פוליטיות או אחרות. הבריאות שלנו תהיה טובה יותר, המזון שלנו יהיה טעים יותר, ומערכות היחסים שלנו יהיו משמעותיות יותר. נוכל לשבת חמש דקות ולהרהר בנחת בלי שמישהו ישאל אם אנחנו בדיכאון וימליץ על חצי כדור ציפרלקס, פעמיים ביום. נפסיק להאביס את עצמנו בתוכן חיצוני ונגלה שאנחנו אנשים יותר מצחיקים, מעניינים ויצירתיים ממה שהאמנו. וזה רק על קצה המזלג.

ואיך מגיעים לשם? איך מאיטים מספיק כדי להריח את הפרחים בצדי הדרך?

תנועת ההאטה מתפרסת על פני הרבה תחומים, וזה יהיה חסר אחריות מצידי לנסות בשורות האחרונות של הריאיון לתת הנחיות. יש אלף ואחד צעדים פרקטיים שאפשר לבחור וליישם. עם זאת, אני כן יכול להגיד שהדבר הכי חשוב להאטה מוצלחת זה ידע. אנחנו צריכים לחקור ולהכיר את המנגנונים שגורמים לנו להיקלע למלכודת הקצב המהיר. רק אם נלמד ונבין את מערך הכוחות העצומים שפועלים עלינו, במודע ולא במודע – כוחות כלכליים, חברתיים ופסיכולוגיים – נוכל לפרק אותם ולהשתחרר מהשליטה שלהם. וזה נכון לגבי כל תחום בו תרצו להתחיל ולהאט: מזון, פנאי, צריכה וכדומה. כמו כן, קחו בחשבון שהאטה זה דבר ממכר. אם תחום אחד קוסם לכם ומוביל לשיפור באיכות חייכם, סביר להניח שנקלעתם למלכודת הדבש, וזה עניין של זמן עד שתמצאו חדווה בבהייה, תנמנמו בזמן העבודה ותגלו שאתם קצת (או הרבה) יותר שמחים.

 

בתמונה מעלה: הוואנה קובה, 2016. צילום: אורה בירקלי

מצטרפים במבצע לעיתון הילדים אדם צעיר data-lazy-src="https://adamolam.co.il/wp-content/uploads/2018/10/מודעה-לאתר-אדם-עולם-min.jpg" ><noscript><img src=

תגובות

כתובת הדואר האלקטרוני שלך לא תפורסם. שדות החובה מסומנים *

*

העגלה שלך