להקשיב לחוש החיים: חוזרים לשגרה עם איכות חיים חדשה

להקשיב לחוש החיים: חוזרים לשגרה עם איכות חיים חדשה

הילדים חזרו למסגרות, האנשים לרחובות והפקקים לכבישים. מה שלפני חודשיים היה הרגע לו פיללנו, הופך להיות לאתגר. אולי אנחנו חוששים שנמצא עצמנו שוב במרוץ העכברים ונאבד את איכויות החיבור שאפשרו לנו ימי הקורונה? למתן יובל, איש אנתרופוסופיה וחינוך ולדורף, יש עצה חשובה לחיים

התנועה בכבישים וברחובות מעידה: ימי הסגר הולכים ומתפוגגים, החיים "הרגילים" חוזרים. כולנו מרגישים  צורך עז לחזור לתנועת החיים החופשית, נטולת ההנחיות והמגבלות; ובכל זאת, נראה שהמעבר חזרה אל החיים הרגילים מהוסס, זהיר, אולי טומן בחובו חשש לאבד משהו ממה שבועת הקורונה אפשרה לנו לחוות. אולי זה החשש לאבד עצמנו שוב במרוץ העכברים הממתין לנו שם בחוץ. אז איך חוזרים לחיים הרגילים? איך יוצאים מבועת הזמן והמרחב שנכפתה עלינו – ולמעשה זכינו בה – בימי הקורונה?

זמן הקורונה עורר וזימן לכל אחד התנסויות שונות, נעימות יותר או פחות. אצל רבים, יצרו ימים אלה שינוי אדיר בחוויית הזמן: אחרי ההלם הראשוני שהביאה היציאה מהשגרה, שקענו אט אט לבועת זמן אחרת, אל מקצב הנובע מאוריינטציה פנימית ואורגנית, שמחובר אל מה שקורה בכאן והעכשיו, אל השעון הפנימי ולפעימת החיים הפועמת בטבע. הנשימה הפכה למלאה יותר, רמת המתח ירדה, ויכולנו לחוות נינוחות שאפשרה יותר נוכחות, פניות ותשומת לב למה שקורה בחיים ולא רק למה שצריך לקרות.

חש את עצמו

תוך כדי זמן הקורונה הייתה לי התנסות מאירת עיניים על החיים "הרגילים". בזכות הזמן שהתפנה נכנסתי לפרויקט גדול של בנייה עצמית בבית. התהליך נעשה ברובו בנינוחות ומיקוד, עד שנכנסה מוטיבציה לסיים את העבודה ולגמור עם הבלגן בבית. נכנסתי להלוך-נפש משימתי, כפי שקורה לא מעט בחיים "הרגילים". מצב הרוח שלי השתנה לכמה שעות, נהייתי קצר רוח עם הילדים, עצבני יותר, וגם בפרויקט הדברים התחילו להתפקשש. מה שקרה לי בעצם הוא שעברתי להיות נתין של הזמן החיצוני ואיבדתי קשר עם התהליך האמתי. השלכתי את התוכניות שלי על החיים במקום להסכים למה שהחיים מבקשים ומאפשרים: במקרה הזה, המקצב הנכון של תהליך הבנייה אשר נבע מהעבודה עצמה, כלומר: מהחיים בכבודם ועצמם. לשמחתי, אחרי כמה שעות של סטרס יכולתי לעצור. לא הייתה לי באמת סיבה לזנוח את הרווחה שהייתי שרוי בה. משהו בתוכי אותת לי שיצאתי מאיזון. הקשבתי לו.

מה אותת לי? למה הקשבתי? לחוש נסתר ומופלא שיש בכל אחד מאיתנו, חוש אותו שטיינר מכנה באנתרופוסופית "חוש החיים". חוש החיים הוא כמו ברומטר המאותת לנו על הפרעות בוויסות והאיזון של המקצב הגופני. הוא זה המאפשר לנו לקלוט את תחושת הרעב, את הצורך במנוחה, את הצורך לעצור ולשחרר פסולת מיותרת מן הגוף. הוא נותן לנו תחושה ממשית, ממש כמו העין הרואה והאוזן השומעת, של הצרכים הבסיסיים אשר יאפשרו לנו לחוש רווחה ולהיות במצב של נינוחות ונוכחות. בחיים המודרניים, חוש החיים נמצא במצב פגיע מאוד. אדם שחוש החיים שלו נחלש יהיה חשוף יותר למצבים של מחלה, מתח ואי נוחות נפשיות נוספות. אנושות שחוש החיים שלה נחלש מפרה באופן גס והרסני את האיזון של המערכת האקולוגית. הפחד הקיים מן החזרה לחיים הרגילים, החשש ממפלצת השגרה שרוצה לבלוע אותנו, מקורו בחוסר הרצון שלנו להתנתק שוב מחוש החיים ומהחיבור לחיים עצמם, הקשורים בטבורם למקצב (ריתמוס), נשימה ורווחה.

קול המנחה הפנימי

ומה בין כל זה לקורונה? היא בכל זאת הגיבורה הגדולה של הסיפור. הקורונה פוגעת באיבר הנשימה המרכזי – הריאות. נשימה היא הפעימה הריתמית של החיים. אם אני נותן לעצמי חופש לחשוב את המחלה כמורת דרך, אני יכול להבין שהיא מבקשת להפנות את תשומת ליבי, ותשומת ליבה של האנושות, אל המקצב,  אותו מקצב ש"שלילת החירות" בימי הקורונה אפשרה לי לחוש. המקצב הזה הוא הכוח המעצב של החיים על פני האדמה: היום והלילה, עונות השנה, התמלאותו והתרוקנותו של הירח, פעילותן של מערכות הגוף, ועוד.

ועכשיו, בזמן שהמגבלות שמבחוץ מתחילות להשתחרר, ואנחנו שוב בני חורין, הבחירה היא שלנו. אז איך חוזרים לחיים ה"רגילים"?

במהותה, זאת שאלה מאוד אישית, כמו החירות שיכולה לנבוט אך ורק מתוכי האישי הספציפי. התשובה האינדבידואלית שלי, אשר אולי יכולה לתת לכם השראה, היא לנסות לשמור על החיבור המתחדש עם חוש החיים. הקפדה על החיבור תאפשר לי לבחור ולעצב את החיים מתוך רווחה. רווחה היא קודם כל מצב פיסיולוגי של מערכת עצבים מאוזנת שמנגנוני ההישרדות אינם שולטים בה. רווחה מאפשרת נשימה מלאה יותר, נוכחות, מפגש עם החיים והאחר. היא מאפשרת להרגיש, להיות בהכרת תודה ועוד ועוד.

בעבורי, הגשר לחוש החיים הוא הנשימה. בנשימה זורמים החיים לתוכי, ואני לתוכם. הנשימה  מספרת לי על רמת המתח הגופני-נפשי שאני מצוי בה, ומפנה  את תשומת ליבי לאיתותים של חוש החיים. כמו בדוגמה מפרויקט הבניה, חוש החיים יכול להופיע כקול המנחה הפנימי, המחזיר את תשומת ליבי למה שהחיים מבקשים. לרוב הקול יכוון אותי לצרכים הבסיסיים, יזכיר לי להאט, לנשום, להרפות ולשחרר תכניות עודפות המעלות את רמת המתח. להקשיב לגופי ולסביבתי. לחזור ולנוע בתוך המקצב של החיים האמתיים, אותו מקצב שבתוכו פועמת מערכת השמש, נעים האוקיאנוסים הגדולים, פועלות כל מערכות הגוף, צומחים כל הירקות המופלאים שבגינת הירק שלי, גדלים הילדים האהובים שלי ועוד ועוד תהליכי חיים אינספור.

אינני מתיימר לדעת למה הקורונה באה לבקרנו, ובכל זאת אני רוצה להכיר תודה לשער החיים שנפתח ולהזמין את כולנו לעבור בו בתשומת לב בעת חזרתנו אל "החיים הרגילים".  להשתחרר ולו במעט מהאוטומט שהיינו שרויים בו לפני כן, ולהניח עצמנו בעולם ממקום חדש של יותר רווחה וחיבור לחיים.

מצטרפים במבצע לעיתון הילדים אדם צעיר data-lazy-src="https://adamolam.co.il/wp-content/uploads/2018/10/מודעה-לאתר-אדם-עולם-min.jpg" ><noscript><img src=

תגובות

כתובת הדואר האלקטרוני שלך לא תפורסם. שדות החובה מסומנים *

*

העגלה שלך