פרי עץ הדעת באשפה

עשיר ידוע הזמין חכם גדול לסיור בביתו. הראה לו העשיר חדר אחר חדר בבית. בכל חדר שכיות חמדה, שטיחים מפוארים ואוצרות אמנות. לבסוף שאל העשיר, "מה הכי הרשים אותך?"

השיב האיש: "העובדה שהאדמה חזקה דיה לשאת את המשקל של כל זה".

כל התורה על רגל חסידה

עם כל יום שחולף, הולכים ומתרבים הסימנים שהאדמה כבר לא יכולה לשאת את משקל האנושות ואת מעשיה – מעשים המוכתבים, בין השאר, מהנחת יסוד כלכלית של צמיחה אינסופית על כדור ארץ יחיד וסופי.

באוקטובר 2004, בעיירה היפנית טויואוקה (Toyooka), האדמה לא יכלה עוד לשאת את מעשי האדם, וטייפון הוריד גשמי זעף שהציפו את העיירה והותירו את יוקה אוקאדה, ילדה בת 11, חסרת בית. בניגוד למרבית הסיפורים שבהם עלינו לחפש את החוכמה אצל זקני השבט, הפעם עלינו ללמוד להקשיב לצעירים "מרפאי ומשקמי הטבע" שמתגשמים בימינו. יוקה היא אחת מהם. כשאיבדה את ביתה, יוקה שאלה את עצמה מה השיעור שהטייפון בא ללמד. מחשבותיה הובילו אותה להבנה שבעבר היה קשר הרמוני בין האדם לטבע, וששיטת גידול האורז "המודרנית" האינטנסיבית, שהחליפה את השיטה המסורתית, היא הגורם לכך שהאדמה לא הצליחה להכיל את מי השטפון. יוקה הניחה שאם ישובו לגדל בשיטה המסורתית, האדמה תצליח להחזיק את הסערות, ושהגברת הצריכה של אורז שגודל בשיטה זו תגדיל את הסיכוי שזה לא יקרה שוב.

למעשה, יוקה הבינה שהפתרון נעוץ בשיקום שדות האורז, הפסקת הריסוס והשבת מארג החיים העשיר ששדות האורז אפשרו. החקלאות התעשייתית, המעוגנת בתפיסה של שיעבוד האדמה וריסוס בכימיקלים, גרמה לניתוק האדם מהאדמה, ובמקרה של טויואוקה הכחידה את החסידות המקומיות כבר בשנת 1965. היא רתמה למאבק עוד כמה תלמידים, והם פנו למורתם שיזוקה טנקה (Shizuka Tanaka), שהקשיבה והבינה שעליה לחזק את חבורת הילדים ולא "לנפנף" אותם באמירה שזה בלתי אפשרי. היא ארגנה לילדים פגישה עם ראש העיר מונהרו נקגאי (Muneharu Nakagai), שהופתע אמנם, אך לאחר הקשבה הבין שהילדים צודקים. הקשר והאיזון בין האדם לטבע הופר, ומשפחות רבות בעיר איבדו את בתיהן בטייפון. בקשת הילדים שראש העיר ידאג לייצור "אורז חסידות" – אורז אורגני ידידותי לחסידות – הייתה המפתח לשינוי. הרעיון היה שאם שיטת גידול האורז תיטיב עם החסידות היא תיטיב גם עם בני אדם, וההנחה הייתה שאם יגדילו את הביקוש לאורז ידידותי, באופן טבעי יותר ויותר איכרים יעברו לגידולים אורגניים. למזלם נתקלו הילדים בראש עיר שעמד במילתו.

בהמשך, הבינו המורים שכדי לגדל אורז חייבים לשנות את שיטות ההוראה, והעבירו את לימודי המדע מהכיתה לשדות האורז. הילדים התחילו לגדל ולחקור את האורז ואת מארג החיים שסביבו. הם למדו את מחזור החיים בטבע ופיתחו התאמות בין ריתמוס הטבע לגישת העיבוד החקלאי – כמו לדוגמה, ההבנה שיש להשאיר את המים בשדות כבית גידול לצפרדעים בחורף (מגינות על היבול בכך שהן טורפות חרקים), ולבנות מערכת מעברים לדגים בכדי שיכלו לשחות משדה לשדה.

כשנה לאחר תחילת המיזם שוחררו בשדות טויואוקה החסידות שנכחדו כליל מן הטבע והורבו בשבי משנות השישים. הטבע הגיב במהירות ובהכרת תודה. מספר חודשים לאחר השחרור בנה זוג החסידות הראשון את קינו על עמוד בקרבת בית הספר.

בזכות שרשרת חוכמה אנושית שהתחילה ילדה בת 11, נוצרה פעילות המחברת באופן נכון בין הטבע לאדם ומביאה גם לשגשוג כלכלי, חברתי וסביבתי. באוקטובר 2021 הוכרזה טויואוקה כאחד ממאה האתרים הנבחרים לקיימוּת בעולם.[1]

בזכות שרשרת חוכמה אנושית שהתחילה ילדה בת 11, נוצרה פעילות המחברת באופן נכון בין הטבע לאדם ומביאה גם לשגשוג כלכלי

להתעורר לממד החמישי

סיפור המעשה של העיירה טויואוקה מעורר השראה ותקווה – איך זה שהוא כמעט ולא ידוע? כמה עוד סיפורים כאלו, של אנשי התודעה החדשה שאני מכנה "תודעת הממד החמישי", מתרחשים כעת? למיטב ידיעתי והיכרותי עם הנושא, ישנם רבים וטובים אשר פועלים יום יום לשיקום יחסי אדם-טבע וליצירת התודעה החדשה.

התודעה השלטת כיום הינה תודעת הממד השלישי והשלילי – תודעה אשר דואגת להתעלם מילדים כמו יוקה, ומתבססת על כוחות דיכוי, הפרטה והפרדה; תודעה המלמדת אותנו שבשביל להתקדם בחיים עלינו ליצור ניכור בין האדם לעצמו, בין אדם לאדם, ובינינו לבין הטבע.

מיטיב לאפיין זאת ד"ר גאבור מאטה (Gabor Maté), המסביר את ארבעת הניכורים והניתוקים שתרבות המאה העשרים כפתה עלינו: ניתוק האדם מהטבע, עבודה חסרת משמעות פנימית, בדידות, וניתוק האדם מעצמו.

הכלכלה המודרנית מבוססת הצמיחה האינסופית מבינה היטב את נפש האדם המנוכר ממשמעות. הרעב הפנימי למשמעות שנוצר בגלל הנתקים הללו הוא הזדמנות ל"כוחות השוק" לעודד צריכה. כמדומני ש"יום שישי השחור" שכולו התמכרות לקניות מסמל זאת היטב.

המשורר מתיו ארנולד (Matthew Arnold) כתב: "מִטלטלים
בין צמד עולמות, זה מת וזה אין בו און להיוולד". אם נחליף את המילה עולם בתודעה, נקבל את המתח המובנה בין התודעה החדשה המבקשת להיוולד, לבין זו שמנחה אותנו מאז תקופת הרנסנס, דרך המהפכה התעשייתית והקִדמה, והביאה אותנו עד הלום, לטוב ולרע.

והתוצאה? באוניברסיטה העברית עומד דוקטור לכלכלה ומסביר לסטודנטים צעירים את המשמעות של היצע וביקוש דרך העיקרון הבא: "אם נוצר עודף בסחורה מסוימת, מן הראוי לשרוף את העודף". אחייניתי בת ה-19, סטודנטית בקורס, הרימה יד ואִתגרה את המרצה המכובד: "מהן הנחות היסוד המביאות אותך להמליץ על שריפת סחורה? איך זה מתיישב עם משבר האקלים, עם הכחדת המינים, עם זיהום האטמוספֵרה?! אולי משהו שגוי מן היסוד בבסיס התיאוריה שאתה מלמד?" המרצה, בניגוד למורתה של יוקה, לא הקשיב, רק חזר ומלמל משהו על קפיטליזם וכוחות שוק.

היכן נמצא פרי עץ הדעת? אם תשאלו אותי, הוא נטמן בהררי האשפה ובנהרות הביוב שאנו מייצרים כמעשה של יום יום

לדעת טוב ורע

מה ומי יגרמו לנו להקשיב? האדמה כבר לא יכולה לשאת את האנושות, אסונות הטבע מאותתים לנו שהפרזנו. האיזון הופר ויש לכך השלכות הרסניות על החיים. האם נעז ללכת בעקבות יוקה, לעצור ולשאול מה השיעור שהטבע מבקש ללמד אותנו דרך משבר האקלים ומגפת הקורונה?

עבור מרבית האנושות, משבר האקלים והנתונים המצטברים לגבי חומרת המצב וההשלכות העתידיות שלו מצויים מעבר ליכולת התפיסה וההבנה; ואלו שכבר כן מבינים, חשים עצמם קטנים וחסרי אונים מול השינוי הנדרש.

פעולות הזיהום וההשחתה שלנו את עולמנו הן פעולות יומיות פשוטות, אך אם נעז לאפיין אותן נגלה את החשיבה ואת תפיסות העולם שעיצבו אותן. הנה למשל: אנו שותים כארבעה ליטר מים ביום ואוכלים כקילו עד שניים מזון. פעילויות מזינות אלו מאלצות אותנו להגיע לבית הכבוד, שם אנו מפרישים את תכולת המעיים לתוך מי שתייה טובים, ומבלי משים מייצרים כחמישים ליטר ביוב בהינף יד ועכוז. הנתק וההתעלמות מהפרשותינו הן דוגמה לתרבות שיצרה לעצמה שירותים נוחים בלי לחשוב על ההשלכות. באותה תרבות מקובל לשתות בכוס פלסטיק חד פעמית, המשמשת אותנו מספר שניות ותזהם את הסביבה במשך מאות שנים.

המציאות מבקשת מאיתנו "לאכול מפרי עץ הדעת" בכדי שתיפקחנה עינינו. והיכן נמצא הפרי? אם תשאלו אותי, הוא נטמן בהררי האשפה ובנהרות הביוב שאנו מייצרים כמעשה של יום-יום. הוא נמצא בגברים ובנשים שהזרם המרכזי בחברה מתעלם מהם ומחשיב אותם לחסרי ערך. למשל? למשל, נשים שהיו מובטלות במזרח ירושלים והפכו למגדלות דבורים ביודינמיות. הן מייצרות דבש איכותי בלב העיר, הפכו גגות מוזנחים לגגות ירוקים ורתמו את בעליהן לשותפים נלהבים ביוזמה. פרי עץ הדעת טמון במקומות המוזנחים. בכדי לטעום ממנו צריך לשנות את צורת הראייה ואת ההתייחסות למה שנפסל אנושית או חומרית.

עלינו לראות מעבר למקובל, עלינו לשאול את עצמנו לגבי הנחות היסוד שעומדות בבסיס התפיסה שגרמה לנו להזרים צואה לתוך מי שתייה ולזהמם – התפיסה שמתחילה במה שאין וחסר, במקום להתמקד במה שיש. תפיסה זו מגולמת היטב במילה Disability – נכות (או בתרגום ישיר: חוסר יכולת), הבוחנת אדם דרך היכולות שאין לו. כאשר מתעוררים לעיוות שנוצר מהגישה המתמקדת באין, במחסור, במוגבלות – נפקחות העיניים ואנו טועמים את פרי עץ הדעת; טעימה שגורמת לנו להתחיל לשאול: מה יש? מה מחבר בינינו? מה המשותף ומה הייחודי? טעימה שעוזרת לנו להבין, שמשבר בעברית זה גם כס היולדת, ולשאול מה מבקש להיוולד כאן וכיצד אוכל לעזור.

תודעת הממד החמישי – אליה, כאמור, אני ממליץ לעבור – מתחילה מהתעוררות, באופן שמגשר על הניתוקים והניכורים שהתרבות שלנו כופה עלינו. אציין את נלסון מנדלה, כדוגמה לאדם שהכלא של הממד השלישי שימש אותו להתעלות רוחנית ששחררה אומה שלמה משעבוד, ואת הכומר דזמונד טוטו, שיזם והוביל את ועדות האמת והמחילה בכדי לבנות גשר בין לבנים לשחורים מתוך פיוס וחמלה. ניתן להיתלות באילנות גבוהים, אך עדיף שנתחבר לקרקע ונדרוש שמים חיים יישארו מים חיים ולא ביוב.

במקום להתמקד בשלילי ובחסר – נתחיל מהיש והאפשר. נתחיל ממיפוי יכולות ומשאבים, ונבין מה יש לנו בשפע. כיום, התשובה היא הררי אשפה ונהרות ביוב המחזיקים את פרי עץ הדעת.

סיפורה של הילדה שהחזירה את החסידות לאזורה

ציור במאמר: רן לוי יממורי, מתוך ספרו ילדים מביאים חסידות לעולם

[1]    על פי מדד Core-15 criteria of the Green Destinations Standard.

2   זמין לצפייה ביוטיוב בעברית.

3   זמין לצפייה ביוטיוב עם תרגום לאנגלית בשם: KOUNOTORI.