להשתלב (ולהיות שותף פעיל) במעשה הבריאה

האוכל לדעת את סוד ההוויה

שינחה את חדוות היצירה של נפשי?

מרגיש אני שהוענקה לי היכולת

לשלב בענווה

את עצמיותי

בעצמיות העולם.[1]

אחת מתוך מגוון פעולות אנושיות, החומקת על פי רוב מעיני המתבונן, היא "פעולת ההשתלבות". וזאת, בין השאר, היות ואנו מוצאים את עצמנו משולבים מרגע לידתנו במרקם חיים משפחתי, קהילתי. על פי רוב מתעוררת תשומת לבנו לכך, כאשר נוצרים קשיים בתהליך ההשתלבות מסיבות שונות – תרבותיות וחברתיות, אקולוגיות (בראייה גלובלית העולם הוא הרי ביתנו הגדול), מקצועיות, בריאותיות, או מכל סיבה אחרת. וקשיים אלה מעוררים שאלות: מדוע האדם לא הצליח להשתלב? האם ניתן לעשות משהו כדי לאפשר השתלבות מוצלחת יותר? אולי יש לחפש מקום אחר, מרחב שיאפשר את השתלבותו המיוחלת של אותו אדם בהוויית חיים קהילתית מתאימה?

במאמר זה נתבונן על ההשתלבות האנושית הפעילה במעשה הבריאה דרך כמה מאפיינים של אותה פעילות, שבאמצעותה יכולים בני האדם להגשים את שליחותם הייחודית עלי אדמות, ולממש את האידיאל הקהילתי "ואהבת לרעך כמוך".

תקופה זו בה אנו חיים, טומנת בחובה סכנות קיומיות, ובו זמנית, היא מעניקה לנו הזדמנויות שלא היו לנו בעבר להעצמת היצירה התרבותית האנושית.

בתקופתנו לא נוכל עוד למצוא, מתוך התבוננות ופעילות חד צדדית, תשובות אמיתיות לשאלות חיים. ניצול משאבי טבע לסיפוק צרכים אנוכיים, או התמקדות בחיי הנפש והרוח תוך הזנחת מרחב הקיום האדמתי, מובילים את האנושות אל פי תהום.

אנו נדרשים, תרתי משמע, לפגוש ולהכיר את ישותנו הפנימית והחיצונית, את הוויית החיים הפנימית והחיצונית של האדמה, את מרחבי היצירה הפנימיים והחיצוניים שבהם פועלות ויוצרות ישויות השותפות למעשה בראשית – מתוך השתלבות של ממש במעשה הבריאה.

אדם עולם

בספרו העצמיות המשלבת – להיות אינדיבידואל חברתי,[2]  מדבר ראובן שליב על שלושה סוגי פרדיגמות. האחת, "העצמיות הנפרדת", בנויה על החוויה והמחשבה שאנו נפרדים מכל אדם אחר – "זו הפרדיגמה המעניקה לנו את האינדיבידואליות או הייחודיות שלנו"; הפרדיגמה השנייה, "העצמיות השייכותית", בנויה על התפיסה שלנו את עצמנו כחלק משלם – "החוויה והחשיבה שאנו שייכים למעגל אנושי רחב יותר מאישיותנו, שהננו מרכיב אחד בתוך שלמות קבוצתית. פרדיגמה זו מעניקה לנו את היסוד לנטיותינו החברתיות." הפרדיגמה השלישית צומחת מהקודמות, משלבת ביניהן ומתפתחת מעבר להן. "כולנו יודעים," כותב שליב בפתיח, "שקיימים אין ספור גוונים של חוויות, מחשבות, רגשות, שאיפות ודפוסי יחסים הקשורים בשאלה 'מי אנו?' המשתנים בנפשנו ובפעולתנו המציאותית במצבים שונים של חיי יום-יום."

ישנו יסוד פרדוכסאלי שדרכו עלינו לעבור בתהליך טיפוח "יכולת ההשתלבות". שכן, כאשר אנו פועלים בעולם מתוך עצמנו, עלולה הנוכחות המועצמת של אישיותנו לחסום את ההקשבה הנדרשת, ובכך למנוע מן הרשמים שמגיעים מבחוץ ומבקשים להותיר בנו רושם מלעשות כן, מה שכמובן יקשה על השתלבותנו בסביבה שבה אנו חיים ויוצרים.

אין כאן נוסחאות קסם. תהליך השתלבות אנושי מודע ויזום, נלמד ומתרחש אט אט, בהדרגה, בדומה למהלך הריון או לתהליכים ריתמיים של צמיחה והתפתחות. פעולת ההשתלבות המודעת והיזומה, מאפשרת לנו להפוך בהדרגה לחלק בלתי נפרד מהוויית החיים הרחבה והעמוקה שבה אנו חיים ויוצרים, ובה בעת, הופכים חיי הסביבה למרכיב אורגני בישותנו. אנו חווים עצמנו כישות אדם-עולם – עולם-אדם, ומפנים את תשומת לבנו לתנועת המטוטלת הקצבית – בין אדם לעולם, בין עולם לאדם.

"ופקחת ביום ההוא את עיניך, בן אדם, והצצת ישר אל תוך עיני הטבע, וראית בהן את תמונתך. וידעת, כי אל עצמך שבת״ )א.ד. גורדון(

לנוע את העונות

בהקדמה למהדורה השנייה של לוח השנה לנפש כותב שטיינר: "למחזור השנה יש חיים משלו. נפש האדם מסוגלת לחוש חיים אלו ולהשתלב בהם. אם היא תאפשר לכוחות חיי השנה הללו, המשתנים מדי שבוע, לפעול עליה, להותיר בה את רשמיה, היא עשויה לגלות את מהותה העצמית האמיתית. היא, הנפש, תרגיש שצומחים בה כוחות המחזקים אותה מבפנים. היא תיווכח לדעת כי כוחות אלו חפצים להתעורר בתוכה מתוך כוח השתלבותה בהוויית החיים הרוחית העמוקה של הקוסמוס, המשתקפת ובאה לידי ביטוי במהלך הזמן. כך היא תגלה את קיומם של 'חוטי גורל' עדינים אך רבי חשיבות, היוצרים זיקה אינטימית וחיונית בינה לבין העולם שאל תוכו נולדה."[3]

ואכן, צעידה בנתיב התבוננות פעילה באמצעות הפרקים השבועיים של לוח השנה לנפש, מאפשרת כניסה לתהליך של השתלבות פעילה וקשובה במעשה הבריאה – תהליך אינסופי, המתרחב ומעמיק עם השנים.

לידתה של אמנות האוריתמיה והתחדשות אמנויות עיצוב הדיבור והדרמה מתוך מרחבי עולם המילה, מעניקות תמיכה מהותית לתהליך התחדשות היצירה בזמננו, להשתלבות מודעת ויזומה של יותר ויותר אנשים במעשה הבריאה.

כותב אלי ויזל על חדוות הבריאה במילה:

"כאשר קראתי בקול את המילה הראשונה בתורה – בראשית – הרגשתי שאני נישא אל תוך יקום קסום. חדווה אחזה בי כאשר הבנתי את הפסוק הראשון. 'אלוהים ברא את העולם בעשרים ושתיים אותיות האלף-בית' – אמר מורי הראשון – 'טפלו בהן יפה והן תדאגנה לכם. הן תלכנה איתכם לכל מקום. הן תגרומנה לכם לצחוק או לבכות. הן תבכנה איתכם כשתבכו ותצחקנה איתכם כשתצחקו. ואם תהיו ראויים לכך, הן תפתחנה לפניכם מקדשים נסתרים במקום שבו הכול נעשה'."[4]

כשמתחדשת כך הזיקה החיה והמפרה אל המילה המדוברת, הבוראת, היוצרת, ניתן להרגיש שהגיע הזמן להגשים ולממש – איש-איש בדרכו הייחודית – את הדברים שנאמרו ונכתבו ב"ספר דברים": "כי קרוב אליך הדבר[5] מאד, בפיך ובלבבך לעשותו".

מילותיו של א.ד. גורדון, מתוך מאמרו "עקירת שורשי הנשמה מן הטבע", חובקות ומכילות, מזינות ומשלימות את הדברים שנאמרו עד כאן, את הרוח השורה בהם וביניהם:

"ופקחת ביום ההוא את עיניך, בן אדם, והצצת ישר אל תוך עיני הטבע, וראית בהן את תמונתך. וידעת, כי אל עצמך שבת, כי בהתעלמך מן הטבע, התעלמת מעצמך… והכרת ביום ההוא כי הכול היה לא לפי מידותיך, וכי את הכול עליך לחדש: את מאכלך ואת משתך, את הלבשתך ואת מעונך, את אופן עבודתך ואת דרך לימודיך, את הכול… והרגשת כל חציצה קלה החוצצת בין נפשך ובין המרחב העולמי, בין נפשך ובין החיים העולמיים… כי בשבתך בביתך, בשכבך ובקומך – בכל עת ובכל שעה תהיה כולך בתוך המרחב ההוא, בתוך החיים ההם, וכן תבנה גם את בתי העבודה והמלאכה, גם את בתי התורה והחכמה…

ולא יהיה עוד ביום ההוא בנינך, בן אדם, חורבן להוד בניינו של עולם… ולקחת תורה מפי הטבע, תורת הבנייה והיצירה, ולמדת לעשות כמעשהו בכל אשר תבנה ובכל אשר תיצור. וכן בכל דרכיך ובכל חייך לתמיד להיות שותף לו במעשה בראשית."

בתמונה מעלה: "עמודי הבריאה" שצולמו בערפילית הנשר
NASA, ESA, and the Hubble Heritage Team (STScI/AURA)

[1] ר. שטיינר, לוח השנה לנפש, שבוע 35, תחילת חודש דצמבר. תרגום: בן ציון וולקוביץ', הוצאת מיכאל.

[2] הוצאת הרדוף, 2015.

[3] תרגום: בן ציון וולקוביץ', הוצאת מיכאל.

[4] אלי ויזל, כל הנחלים הולכים אל הים, ידיעות אחרונות, 2000, עמ' 18.

[5] "דבר" במובן "דיבור בורא".