לשנה הבאה בעבודה נכונה

מחנכי וולדורף מקדישים את הקיץ ללימוד, לקריאה, ולהכנת חומרי הלימוד לשנה החדשה. המחנך אשר צומח ומתפתח עם כיתתו נדרש להכין שנה חדשה. גם אם זה המחזור השני שלו - את הכיתה והגיל הספציפיים הוא לימד לפני שמונה שנים. החופשה משמשת עבורו הזדמנות לקרוא ולהעמיק בלימוד מיתולוגיות, היסטוריה, ספרות, מדעים ועוד מהמיטב שיש לאנושות להציע. זוהי זכות גדולה, זכות אשר מוכפלת ומועצמת מעצם העובדה שהלימוד נעשה מתוך השאלה איך לברור עיקר מטפל, כשהעיקר אמור להזין את נפש הילד בהתאם להתפתחותו הנפשית, הרוחנית והפיזית.

בבואנו לתכנן ולהכין את שנת הלימודים, כדאי שנשאל את עצמנו מה נדרש בכדי לסיים את השנה עם טעם של עוד; בהרגשה שהשנה הסתיימה מהר (מה, כבר נגמר?); בתחושה של סיפוק ושל הבנה פנימית שעכשיו אני יודע איך צריך לפעול וללמד בכיתה שזה עתה סיימתי לחנך.

נתייחס לשני הקצוות: בקצה האחד תמונת סיום השנה - תמונה שיש לחיות בדמיון כחזון, כשאיפה וכאיכות. בקצה האחר ננסה לתרגם את תמונת סיום השנה לתהליך שמתחיל בקיץ – הזמן שנועד להכנת השנה. במאמר זה לא נדון בהכנת תכני הלימוד, אלא נתמקד בספרה של המבוגרים.

אם נשקיע ונטפח את עולם המבוגרים, נוכל להתפנות לילדים כצוות וכקהילה עוטפת ומאפשרת. המפגש היומיומי עם הילדים מאפשר מרחב תמרון רחב, המפגש הנדיר ביותר עם המבוגרים מחייב הכנה קפדנית

המעגל הרחב של אנשי החינוך

העבודה עם המבוגרים שלהלן נגדירה כקהילת המבוגרים העוטפת את הכיתה, מורכבת מהורים, אחים בוגרים, סבים, מורים המלמדים בכיתה וכן צוות המנהלה הכולל מזכירות, שומרים, אב בית ועובדי ניקיון. אנשים אלו מרכיבים את מעטפת המבוגרים, אשר מהווים את אנשי החינוך של הילדים במודע או שלא במודע.

נתחיל בתמונה אפשרית של אנשי המנהלה - תמונה הנגזרת מתפישתם וקבלתם כאנשי חינוך. בעיניי, חשוב לנסות ולשלבם במפגשי הלמידה של הצוות, או לפחות לקבל את חוות דעתם על הילדים.

עובדת הניקיון, למשל, חווה את הרגלי הכיתה לטוב ולרע, האם הרימו כיסאות, האם טינפו את הרצפה או אולי הותירו כיתה שרק מבקשת ניקיון פשוט ולא קרצוף ו"הרמת משקולות".

אב הבית אשר פוגש את "ילדי המסדרון", הילדים שקשה להם להיות כלואים בין ארבעה קירות וזקוקים להתאווררות. אב בית היודע את מלאכת החינוך אוספם באהבה ומצרפם לפעילותו היצרנית, מאפשר לאנרגיה העודפת לבוא לידי ביטוי בעבודות ובמטלות לטובת הכלל ולפיתוח כישורים ויכולות לטובת הפרט. באופן דומה המזכירה והשומר יכולים להוות אוזן קשבת ולב מקבל לילדים אשר מחפשים מבוגר שיקבלם ללא שיפוט. כיצד ואיך לעבוד אם אנשי המנהלה זו שאלה של גישה, אך מה שמהותי זה להבין שיש להתייחס אליהם כאנשי חינוך. מה הדרך הנכונה לעבוד עם השומרת, המנקה, אב הבית והמזכיר – זוהי שאלה חיה שעל כל בית ספר לחיות ולנסות לענות עליה בדרכו, באופן התואם את יכולותיהם וחוזקותיהם של אנשי המנהלה, תוך שמביאים  בחשבון את צרכיהם.

הפרספקטיבה של מורי המקצוע

מהמעגל העוטף של אנשי המנהלה נעבור למעגל צוות ההוראה – אל מורי המקצוע, שמתוקף תפקידם משייטים ועוברים בין הכיתות השונות. אלה מורים אשר חווים את השוני, האיכות והמהות של כל כיתה. מורים אלה מהווים ססמוגרף למתרחש בכיתה מתוך מסעם בין כיתות וגילאים, וזאת בשל הפרספקטיבה שלהם והיכולת להשוות, להעיר ולהאיר על איכות ואתגרים, מתוך היכרות עם הגיל והתפתחות הילד ומתוך מפגש יומיומי עם הגילאים השונים. זהו מפגש שונה מהותית מהמפגש של מחנך הכיתה, אשר רובו ככולו מושקע בכיתה אחת ובקבוצת גיל אחת.

מה תמונת המנהיגות וההובלה שמחזיק בה, במודע או שלא במודע, מחנך הכיתה? מה המדדים שבהם הוא בוחן את כיתתו וגישתו?

התמונה שאני מחזיק בה היא זו של ארתור ואבירי השולחן העגול - ראשון בין שווים,  האיכות המשלימה של תפישת המנהיגות המשרתת - מנהיגות אשר תפקידה לאפשר לכל אחד מהמורים לבוא לידי ביטוי, לתת לו מקום להוביל ולהנהיג בהתאם לרצונו ויכולותיו.

משמעות תפישה זו היא מפגש עם מורי הכיתה במהלך הקיץ, מפגש אשר נועד לעצב ולבנות את תכנית הלימודים מתוך החלומות, הרצונות והיכולות של כל מורה מקצוע. השאלה המנחה את המפגש צריכה להיות מה שואף המורה לעשות בכיתתי ואיך אני יכול לאפשר לו להגשים זאת.

מתוך מפגשים אלו נולדת ונוצרת תכנית שנתית המתבססת על מורי הכיתה. היא מחברת ושוזרת בין המבוגרים וחלומותיהם, בין ילדי הכיתה וצרכיהם, בין רעיונות התפתחות הילד על פי האנתרופוסופיה ובין תכנית לימודים מומלצת (אך לא מחייבת) הנובעת מתפישה חיה של חינוך וולדורף.

פגישות עם הורים – משאב נדיר

מקובל להכין תכנית עבודה שנתית המורכבת מהתקופות שאותן ילמדו הילדים. הפעם ברצוני להפנות זרקור לתכנית עבודה עם המבוגרים, תכנית עבודה אשר לעניות דעתי חייבת דיוק ותשומת לב. הסיבה היא פשוטה - מחנך פוגש את ילדי הכיתה כמאה ועשרים ימים בשנה בממוצע, לשלוש שעות בכל יום (בבית הספר היסודי) – ובסך הכול לא פחות מ-360 שעות בשנה.

ועכשיו – בואו נבדוק כמה זמן יש למפגש עם הצוות החינוכי ועם הורי הכיתה. עם צוות מורי הכיתה יש, במקרה הטוב, ארבעה מפגשים בשנה, של שעתיים כל אחד, ובסך הכל - 8 שעות. במסגרת שמונה שעות שנתיות אלה יש להקצות זמן לכל ילד וילד, להעלות וליצור את תמונת השלם של הילד שנאספת מכלל נקודות המבט של המורים.

עם ההורים המצב דומה: כ-4 אסיפות כיתתיות ועוד שני מפגשים אישיים (של כשלושים עד ארבעים דקות) עם הורי כל ילד. המשמעות היא מפגש קבוצתי עם ההורים של כשש שעות בשנה ועוד שעה אישית; דהיינו המפגשים המתוכננים עם ספרת המבוגרים היא נדירה, ועל כן דורשת חשיבה ותכנון מדוקדקים.

בן גוריון היה אומר שכאשר מבקשים ממנו לנאום שעתיים הוא מתכונן חמש דקות, אך אם מבקשים ממנו לנאום חמש דקות הוא מתכונן שעתיים. אם נשקיע ונטפח את עולם המבוגרים נוכל להתפנות לילדים כצוות וכקהילה עוטפת ומאפשרת. המפגש היומיומי עם הילדים מאפשר מרחב תמרון רחב; המפגש הנדיר ביותר עם המבוגרים מחייב הכנה קפדנית.

חשוב להכין את ההורים לקראת הפגישה האישית עמם: עליהם לבוא מוכנים לאחר שהתבוננו בבנם או בבתם מספר ימים ולאחר שהעלו על הכתב את שראו. חשבו איזו מתנה זו להורה לעצור ולהתבונן, עד כמה שאפשר בלי שיפוט, בילדו הרך

דוגמא למהלך יוצר מציאות שכזה הוא מפגש אישי עם ההורים. מפגש זה הינו סופו של תהליך המתחיל באסיפת כיתה, אסיפה בה מסביר המחנך את משמעות המפגש האישי ואיך יש להתכונן אליו; מפגש אשר נובע מתפיסת השלם, דהיינו בגילאים הצעירים נקודות המבט של המבוגרים העוטפים את הילד יוצרות תמונה של עשרים וארבע שעות. מכאן שמהות המפגש היא שיתוף במידע שמשלים את תמונת הזולת.

על כן חשוב להכין את ההורים לקראת הפגישה האישית עמם: עליהם לבוא מוכנים לאחר שהתבוננו בבנם או בבתם מספר ימים ולאחר שהעלו על הכתב את שראו. חשבו איזו מתנה זו להורה לעצור ולהתבונן, עד כמה שאפשר בלי שיפוט, בילדו הרך. מה משמעות תשומת הלב הזו הנעשית כהכנה למפגש משתף שבו הילד נמצא במרכז, כגורם המחבר. איזה מפגש מיוחד נוצר כאשר השותפים בגידול הילד יוצרים ומחברים יחדיו את נקודות המבט השונות והמשלימות של הילד שבחזקתם.

על המורה לזכור שהוא מקבל את הילד לרוב במיטבו, בריא ורענן בשעות הבוקר, ואם חס וחלילה הילד חולה או לא מרגיש טוב, מיד מוזעק ההורה לקחת אחריות.

מי שיתייחס לעבודה עם קהילת המבוגרים של הכיתה בחרדת קודש, יהיה פנוי לעבודה בריאה ונושמת עם הילדים.

יצירת מרחב מקיים

השהייה בבית הספר היא הזדמנות פז עבור מחנכים ותלמידים כאחד לתרגל וליישם את תפיסת האדם כיצרן וכצרכן (Prosumer = producer + consumer), וליצור באמצעות תפיסה זו מרחב מקיים המשותף לכולם.

על פי התפיסה המסורתית, המרצה/המורה הוא יצרן הידע, בעל הידע וה"מוכר" שלו, ואילו הסטודנטים/התלמידים (והוריהם) הם ה"לקוחות" ששילמו על מנת לקנות ידע זה. על פי תפיסת המרחב המקיים - אנו יוצאים מנקודת הנחה לפיה כל השותפים במערכת – סטודנט, מרצה, תלמיד, מורה, מנהל והורה, הינם בו-זמנית לקוחות ויצרנים העסוקים ביצירת מרחב המבוסס על שיתופי פעולה, יחסי נתינה וקבלה ונטילת אחריות אישית על המרחב הציבורי. זהו מרחב בו כל משתתף מתפקד כמחולל וכמוביל שינוי (מה אני יכול לעשות?) ולא רק כמגיב ולקוח של שינוי המוכתב מבחוץ (מה צריך שיעשו בשבילי?).

דוד ילין 1864 - 1941

הבנת עקרונות אלו משנה את הדרך בה נכין את תכנית הלימודים, את מפגשי ההורים ואת ההתייחסות לנחלת הכלל. הובלת שינוי התודעה והגישה מתחילה מהמורה. דוד ילין (1941-1864), בנאומו בפני המחזור הראשון של בית המדרש למורים בירושלים בשנת 1913, הגדיר את תפקיד המורה באופן הבא:

"השם 'מורה', כשהוא לעצמו, מורה כבר על החלק החשוב שהוא לוקח בחיי הציבור. לא רק לעצמו ולנפשו עליו לדאוג אלא גם לאחרים. עליו להורות הדרך ילכו בה."

כדי להמחיש את הדברים אביא דוגמא מאחד מבתי הספר הממלכתיים בירושלים: בבית הספר הזה ייסדו המורים קבוצת תלמידים "נאמני ניקיון". תפקידם, כאמור, הוא לדאוג ולהבטיח את ניקיון בית הספר. התפקיד מתחיל בהיכרות עם האנשים הנוספים האמונים על הניקיון ועל אתגרי הניקיון במוסד.

לאחר שבמשך תקופה חקרו, למדו וביססו יחסי שותפות עם צוות הניקיון בבית הספר, ארגנו הילדים למנקה יום הולדת בהפתעה בחדר המורים. במעמד זה העניקו לו הילדים מתנה נוספת: יום חופשי מעבודה בזכות התארגנות של התלמידים לנקות במקומו.

נאמני הניקיון אינם מסתפקים רק בממד האנושי של העבודה. גם "ניחוחות" חדרי השירותים טרדו את מנוחתם. לפתרון האתגר גויסה תכנית של המצטיינים של בית הספר למחקר והצעת פתרונות.  מחקר התנהגותי שערכו הילדים עסק בחינוך ל"קליעה למטרה" בקרב ילדי החטיבה הצעירה. מחקר אחר, מתחום מדעי הטבע, חיפש פתרון לבעיית הריח.