גן עטוף

 אנחנו חיים בעולם מלא סימני שאלה, ובתוך יער סימני השאלה וחוסר הוודאות – עלינו לגדל ילדים. אנחנו שואלים, מה חווה ילד שנולד לתוך המציאות של הזמן הזה? איך נוכל להיות הורים ומחנכים ראויים? כיצד נחנך את ילדינו?

כדי להתחיל לענות על שאלות אלו, נתבונן בילדים: לרוב הם באים בהחלטיות גדולה. אפשר לחוש, להרגיש, להבין שמשהו בילד יודע לָמה ולשם מה הוא בא לעולם הזה, לזמן הזה. הוא מתמסר להורים ולסביבה שלו באמון אינסופי.

מה המחשבות שעולות בי כשאני מסתכלת בילדה? אמנם מבחינה פיזית היא לגמרי תלויה בנו, אך יש בה רצון עז לחיות, לפגוש אותנו, ללמוד ולהכיר את המציאות שאנחנו חיים בה. הרצון שלה כל כך חזק שהוא, הרצון, מתגבר על המכשולים הפיזיים, ומאמן את גופה כדי שישרת אותה להגיע למטרתה. היא לא נרתעת מנפילות ומקשיים.

הרצון הזה הוא הרבה יותר מאינסטינקט לשרוד – הוא רצון להתפתח, ליצור קשר, ללמוד, להבין, לעשות. הרצון מעורר בי פליאה: מהו האימפולס החזק הזה לפגוש אותי, לפגוש אותנו בעולם הזה, בתקופה הזאת?

ומי אני מול האימפולס העוצמתי הזה – שאפשר לחוות בו גם אומץ, אהבה והרבה אמון? מאיזו סיבה הילדים באים אלינו – בני-אדם לא מושלמים – ואל חברה שרחוקה מלהיות מושלמת? אולי הם באים כדי לשנות דבר-מה? אולי יש בהגעה שלהם כוח שיכול גם לתמוך אותי, אותנו? האם אני מזהה במפגש הזה הזדמנות להתרחבות ולהשתנות עבורי?

הכוח לגדול

הילדה מתפתחת ומשתנה במאמצים גדולים ובמהירות גדולה מול העיניים שלנו. מה אני רואה? אני רואה לפניי אישיות שלא מפסיקה להשתנות, עם כוח בלתי נדלה של רצון לגדול, ללמוד ולפעול. האם גם בי יש כוח כזה? רצון כזה, אומץ כזה לגדילה, למידה ויזמות? האם היה לי ואיננו? או ששכחתי שיש בי?

אני מזהה שהכוח שעובד מתוך הילד או דרכו פונה לשני כיוונים: הראשון הוא התעניינותו הגדולה בתופעות העולם – במרקם ובחומרים, בצורות ובצבעים, בצלילים – בסודות שהן מספרות לו. בהמשך הוא יתחיל יותר ויותר במודע לשאול שאלות לגבי תופעות אלה: איך קוראים להן? מה היחסים ביניהן? איך אחת קשורה לשנייה? הכיוון השני פונה אלינו המבוגרים שסביבו: אני מוכן ללמוד מכם, הוא אומר. תראו לי מי אתם. תראו לי מה חשוב לכם. תראו לי איך זה להיות מבוגר. תראו לי איך ליצור קשר עם בני-אדם אחרים.

איך הילדים לומדים? כוח הלמידה פועל מתוך הילד. מעוצמתו של הכוח הזה אנחנו יכולים רק להתפלא! עם הכוח הזה הילדה לומדת מאיתנו, המהווים את הסביבה החינוכית שבה היא בחרה להיוולד. הילדה מתחברת ומתאחדת באופן ישיר עם הסביבה וסופגת אותה לתוכה. כל הרשמים שהיא חווה משפיעים על נפשה ועל גופה. חיקוי במובן הזה הוא הפנמה של הרשמים מהסביבה ללא תודעה. איחוד פעיל (לא מודע) עם המחוות, הרגשות והמחשבות של הזולת.

ללמוד לחשוב אחרת

מרגע היוולדם, ילדינו חשים את המחוות החברתיות שלנו. הם קולטים את התנועות של היחסים שאנחנו מבצעים בסביבתם.

בתמונה הגדולה, שטיינר פורס לפנינו שלבים שונים של ההתפתחות האנושית ושל התפתחות האמנויות. אנחנו יכולים להבין שהוא רואה את פיתוח האמנות החברתית כדרך אל העתיד. בכתביו ובהרצאותיו על "השילוש החברתי" הוא נתן לנו קווי מחשבה חדשים להבנת ההתארגנות החברתית, שעדיין לא זכו לתשומת הלב הראויה. בקשתו "ללמוד לחשוב אחרת" היא רלוונטית עד היום: "אנשים עומדים לפני הבחירה להתחיל לחשוב אחרת – או להוסיף לאסונות הקיימים עוד אסון אחד."[1]

שטיינר מתאר שלוש איכויות בסיסיות, שהעמקה בהן תתמוך בהתפתחות הילד וגם בשיפור של החיים החברתיים: רצון להכרת תודה, רצון לאהבה ורצון לאחריות. החיבור של כל אלה עם המילה רצון מצביע על הצורך בהתאמנות מודעת ואקטיבית ביכולות האלה.

הזמן הזה מבקש בניית יחסים חדשים – כולנו מרגישים שזאת האנטיתזה לכל ההפרדות והמלחמות. אם אנחנו כאנשי חינוך בגיל הרך נתחיל ליצור קשרים שעוד לא קשרנו – נוכל להפוך למרחב לידה של שינוי חברתי

אחת הברכות הגדולות עבור ילדים בשבעון הראשון היא

שמחנכי הגיל הזה יאמנו את הרצון להכרת תודה, ימלאו את עצמם ברגשות תודה – כלפי הילדים, כלפי השותפים בעבודה, כלפי ההורים, כלפי הטבע, כלפי הקיום... האווירה שנוצרת כך בסביבת הילד תומכת בהתפתחותו הפיזית והרגשית כאחד. כך תכונת הכרת התודה, שהיא תכונה חברתית חשובה ביותר, תצמח גם בילד.

שאלת החינוך היא שאלה חברתית

בכנס האחרון של חינוך ולדורף לגיל הרך, שהתקיים באפריל 2022, היה ניסיון להתחדשות – הוא התקיים בו-זמנית בשבעה מקומות שונים ברחבי הארץ עם הרצאת זום משותפת שהעבירה קונסטנצה קאליקס מדורנך. במהלך הכנס, גננות וגננים העלו רעיונות וכיוונים פרקטיים להתפתחות והתחדשות חברתית בת מימוש, אפשרויות ליצירת מעטפת מיטיבה לילדים ומבוגרים:

היכרות ודיאלוג עם גנים אחרים. מפגש עם דרכי חינוך שונות מרחיב את האופקים. כל שיחה עם גננת אחרת וכל ביקור בגן אחר אינם בזבוז של זמן או עומס נוסף, אלא הם מאפשרים לי מבט חדש על עבודתי ועוזרים לי לראות את עצמי, את השותפות שלי ואת הילדים ומשפחותיהם מזוויות חדשות.

שינוי בהתייחסות להורים ולסבים. כדאי לנסות לשנות את הפרדיגמה שתופסת הורים וגננות כשני מחנות, אלא לראות אלה את אלה כבני אדם מחפשי דרך. ההורים מעניינים אותי מעבר לעובדה שהם ההורים של הילד בגן. אנחנו – הגננות, וגם אנחנו – ההורים, הגענו לעולם ולמציאות העכשווית עם משימה. כולנו נושאים בתוכנו אימפולס חיובי. הורים וסבים הם אנשים שיכולים להרחיב את אופקיי, לספר לי על קשר אחר לעולם, לשתף אותי בהבנות נוספות על אלה שאני קיבלתי מן ההתנסויות בחיי. אולי נצליח לבנות שותפות חינוכית אמיתית ולשים לעצמנו מטרות משותפות? חיפוש משותף יגלה לנו דרכי פעולה שלא חשבנו עליהן עד כה.

תגבור של לימוד ושיתופי פעולה עם מורי בית ספר. במפגשים כאלה יש פוטנציאל גדול להרחבת הפרספקטיבה על התפתחות הילדים. אפשר גם לפתח תפיסות משותפות, בנושאים מסוימים, ביחס לרצף מלידה ועד בגרות. למשל: אחד הנושאים שהעלתה בוגרת ולדורף בכנס סתיו 2019, הוא הנושא של חינוך מיני. נושא זה מחייב אותנו לחשיבה ולתוכנית משותפת של מחנכי ולדורף, ומזמין אותנו ליצור תפיסה פדגוגית לגבי התקופה שמהלידה ועד הבגרות. וכך בנושאים רבים נוספים – ביניהם גם הנושא של תמיכה בעצמאות הילד. חיבור תודעתי בין המחנכים יעזור גם לילדים להרגיש את הקשר ולרכך את המעברים בין הגן לבית הספר ובין היסודי לתיכון.

ליזום קשרים חדשים עם השכנים. יכול להיות מרתק לגלות מי האנשים שגרים בקרבתנו. אולי יש כאלה שייענו בחיוב להתעניינותנו, ואולי יש ביניהם כאלה שיוכלו להעשיר את הגן שלנו עם כישרונותיהם? – אולי היא יודעת לנגן, אולי הוא מפסל, אולי הוא טוב בבישול, אולי היא מכירה מסלול טיול חדש? וגם הם אולי ירוויחו מהמפגש עם הילדים. האם זו יכולה להיות הזדמנות לפתיחת אפשרויות חדשות לשני הצדדים?

לזהות אנשים שזקוקים לתשומת הלב ואולי לעזרה שלנו. כשאנחנו מביטים מעבר לגדר של הגן שלנו – אולי נמצא שם מישהו שישמח שאנחנו שמים לב אליו. אולי יתפתח קשר עם סבא או סבתא שאין להם נכדים? אולי הם ירצו לבוא לגן במועדים שנוחים להם? אולי רק לשבת – ואולי גם להשתתף בדבר מה. אולי נחגוג להם יום הולדת? אולי נזמין אותם לחגים?

מפגשים ושיתוף פעולה עם יוזמות חינוכיות וחברתיות בסביבתנו. בנושא זה אפשר לדמיין יצירת קשר עם גן אחר בסביבה, שהוא לא ולדורף, לביקורים הדדיים, טיול משותף, וכדומה; פעילות רב-גילאית עם תלמידים של בית ספר יסודי או תיכון; חיבור עם ארגונים חברתיים וסביבתיים לפעילות משותפת, חד־פעמית או ממושכת.

אין ביכולתי לציין כאן את כל כיווני הפעולה שעלו בכנס כדרך להתחדשות חברתית, אך כשמעיין היצירתיות זורם – לדמיון אין גבול.

מעטפת סביבתית טובה עבור הילדים היא סביבה של אנשים שהם ערים ביחסים החברתיים שלהם, אנשים שיוצרים אווירה חמה, מוכנים לתנועה ולשינוי, ומתעניינים גם במה שקורה חברתית במקומות אחרים. מעטפת בריאה בנויה מקשרים בין אנשים, והיא נותנת לילדים יותר ביטחון ומרחב להתפתחות.

ומה הילדים חווים?

הם חווים את התנועה שלנו. כל תנועה שלנו משפיעה עליהם ומושכת אותם. אם נצא לצעדי ריקוד חברתיים – גם אם הם קטנים – הילדים ירגישו את התנועה. התעניינות בזולת יוצרת חום, וחום הוא תנאי לתנועה – תנועה מאפשרת התפתחות והיא מקור לשמחה. קשרים חברתיים חמים מאפשרים לנו ולילדים שלנו תנועה והשתנות.

הזמן הזה מבקש בניית יחסים חדשים – כולנו מרגישים שזאת האנטיתזה לכל ההפרדות והמלחמות. אם אנחנו כאנשי חינוך בגיל הרך נבין ונתחיל ליצור קשרים שעוד לא קשרנו – נוכל להפוך למרחב לידה של שינוי חברתי.

עטופים באריג חי

לנגד עינינו מתגלה מפה צבעונית ועשירה במוקדים של חינוך ולדורף: גנים וגנונים, בתי ספר, תיכונים – בערים, בכפרים, ביערות... גם אם מישהו צייר אי־פעם את המפה הזאת – היא בוודאי כבר לא אקטואלית, מכיוון שנקודות נוספות מבקשות כל העת להופיע.

אני מנסה לדמיין את כל הקשרים החברתיים החדשים שנוצרו או ממשיכים להיווצר מתוך העבודה, כחוטי זהב וכסף שמתחברים לאריג גדול המחבר בין כל הנקודות הצבעוניות במפה הדמיונית.

אחד היתרונות שלנו בחינוך ולדורף הוא שהתפיסה החינוכית-חברתית שלנו משותפת לכולנו. יש בכך פוטנציאל גדול ליצירת יחסים טובים ומחזקים. הפוטנציאל ממומש כיום באופן חלקי בלבד, וכך נפתח לפנינו שדה פעולה רחב. כולנו חשים צורך בשינוי התרבות החברתית – המפגש עם הילדים והאחריות שיש לנו כלפיהם עוזרים להיזכר בחשיבותו

אני רואה את החוטים בתנועה, הם זורמים בין הילדים והוריהם, הסבים, אנשי החינוך, המטפלים והיועצים – אריג דינמי וחי שעוטף את הילדים ומאפשר להם להתפתח.

אחד היתרונות שלנו בחינוך ולדורף הוא שהתפיסה החינוכית-חברתית שלנו משותפת לכולנו. יש בכך פוטנציאל גדול ליצירת יחסים טובים ומחזקים. הפוטנציאל ממומש כיום באופן חלקי בלבד, וכך נפתח לפנינו שדה פעולה רחב וגדול. כולנו מרגישים את הצורך בשינוי התרבות החברתית – המפגש עם הילדים והאחריות שיש לנו כלפיהם עוזרים להיזכר בחשיבותו.

"כל ילד הוא מרכז העולם" אומר שטיינר,[2] וניתן להמשיך ולומר שכל גן וכל כיתה הם מרכז העולם וכך גם כל מחנך וכל הורה. מסביב לכל המרכזים הללו נוצרים מעגלים ותנועות. כל צעד קטן או גדול שאנחנו מבצעים, תורם לתנועה הכוללת ויקבל הד בסביבה הקרובה וביקום כולו.

בואו ניפגש בקרוב ונספר זה לזה אילו צעדים חדשים הצלחנו לעשות עם שותפות, הורים, סבים, שכנים קרובים ורחוקים, עם מורי בתי ספר, תלמידים ובוגרים – ומעגל התנועה יתרחב ויגדל וישתכלל.

אפלטון אמר "הנפש היא בת אלמוות, כי תנועה היא בת אלמוות. כשאחד מניע את האחר או הוא מוּנע על ידי האחר – יש חיים. היכן שהתנועה פוסקת – החיים נגמרים."[3]

נלמד לנוע, נלמד להרגיש אחריות הדדית, באנו לשנות מציאות.

[1] Die soziale Frage, פברואר 1919,GA 328. תרגום חופשי.

[2] ר. שטיינר, ידע האדם, הרצאה מספר 10, 1.09.1919, תרגום חופשי. (293 GA)

[3] תרגום חופשי מגרמנית.

איור: דניאל זהבי

דניאל זהבי חי ומלמד את הדרך המשולשת: לימוד הידע האנתרופוסופי והפצתו; התנסות האמנותית בצבעי המים בציור מתוך הצבע; הדרך

הפנימית. daniel-zahavi.co.il