מה למדת בגן היום, ילד מתוק שלי?

אני נושאת בתוכי תמונות יקרות מבית סבתי וסבי, אצלם גדלתי חלק ניכר משנות ילדותי: אני מתעוררת בבוקר, הבגדים שאלבש מחכים לי ליד המיטה, מזמינים אותי להתלבש, ריח ארוחת הבוקר מתגנב לאפי וקורא לי "בואי", גם קולו של סבא קורא לי לבוא, מזרז את צחצוח השיניים, וידיה החרוצות של סבתא הלבושה בסינר נקי מחבקות אותי ומקבלות את פניי. ארוחת הבוקר נעימה וטעימה לחיכי. יום חדש מתחיל ואני מוכנה לקראתו. על פי הדברים המונחים על השיש אני יודעת מה עושים באותו יום –

כאשר הסיר הגדול שם ברור שנכין מרק, כשהגיגית הירוקה מונחת ליד הדלת ברור שנלך לקטוף ירקות ופירות מהגינה, כשגיגית המתכת הגדולה מחכה אני יודעת שהיום הוא יום כביסה ומתרגשת לקראת זה. בהמשך אדע לקרוא לימים בשמם. ראש השנה מגיע כאשר סבא מביא מהעיר הגדולה זוג נעלים חגיגיות מבריקות, שמתאימות בדיוק לרגליי, ופסח מגיע כאשר יורדים מהארון הגבוה הכלים המיוחדים, ובמיוחד הקערה הענקית שבה סבא יכין את החרוסת ואנחנו נלקק תוך כדי.

דרך העבודה יש לנו אפשרות לממש את הייעוד שלנו, להביא לידי ביטוי את הכוח הבורא והיוצר שקיבלנו כבני אדם. היא קושרת אותנו לעבר דרך חוכמת הדורות, ולהווה דרך הנוכחות שלנו בעבודה הנעשית כאן ועכשיו

בבוא היום, כשבהכשרותיי כגננת וכמטפלת שבו ועלו המילים "עבודה", "סדר", "ריתמוס" ו"תהליכי חיים", הבנתי עד כמה המתנות האלו טמונות בי על כל רבדַיי, וידעתי שאני יכולה להעביר אותן לילדים ולמשפחות הרבות שאפגוש בדרכי.

סבתי וסבי וכמוהם רבים אחרים חיו כך מתוך קשר לחוכמה עתיקה, מסורתית, שבטית, שהייתה חלק מהתקיימותם ונשאה את בריאותם. אנחנו יכולות להביא את האיכות הזו לחיי הילדים בגן (וגם בבית) מתוך הבנה ומודעות של תהליכי התפתחות ושל תהליכי חיים.

הגן כבית

התרחשויות ושינויים חברתיים, כלכליים ותרבותיים במאה האחרונה השפיעו באופן ישיר גם על האופן בו אנו מתייחסים לחינוך ילדים. גן הילדים, במובן זה, הוא התפתחות חדשה יחסית.

בעבר נשארו הילדים הצעירים (בדרך כלל עד גיל 7) בבית, בחיק האם והמשפחה. הם ראו, ספגו ולמדו את חוכמת החיים ואת מלאכות היומיום מתוך מעשה ידיהם של הסובבים אותם, והביאו את מה שלמדו לידי ביטוי במשחק שלהם. דרך פעילות זו התאפשר לילדים לגלות ולהביע את הפוטנציאל האינדיווידואלי ואת היכולות שלהם, להבין את העולם, להסתדר בו, למצוא בו משמעות ולפתח אחריות ושייכות.

היום ילדים נמסרים לחינוך מחוץ לבית כבר מגיל חודשים ספורים ולמשך שעות רבות ביום. הגן אמור להוות עבורם סביבה ביתית חמה, בטוחה, מיטיבה ואוהבת. הגן אמור להיות מקום שבו הילד יקבל מענה לצרכיו האינדיווידואלים, כשהוא עושה את היכרותו הראשונה עם העולם, ובו הוא יספוג ערכים שיעצבו את מי שהוא, ילמד מיומנויות חיים ויגלה את יכולותיו.

הילדה והילד הצעירים מתאפיינים בפעילות שהיא בעיקרה פיזית ובאה לידי ביטוי בתנועה רבה. בילדותם הם לומדים לתפוס ולשלוט בגופם הפיזי ולאט לאט להפוך אותו לכלי ולאמצעי המקיים אותם ומסייע להם למלא את מלאכת יומם, להתפתח ולממש את ייעודם בחיים.

כהורים וכמחנכים אנו רוצים ליצור סביבה ותנאים שיאפשרו לילד הצעיר לפתח גוף בריא, שלם ומתאים לצרכיו. כל ילד וכל ילדה הם היוצרים של הכלי המיוחד שיישא את משימת חייהם ובאמצעותו יוכלו הנפש והרוח להשמיע את נגינתם. התפקיד שלנו, המבוגרים, הוא ללוות את הילדים בתהליך התפתחות זה ולהדריך אותם בהכשרת הכלים הפיזיים והנפשיים שלהם באמצעות הפעילות והעבודה שלנו, כך שבבוא העת יוכלו לממש את ייעודם.

אומר לנו שטיינר: "ישנן שתי מילות קסם הרומזות כיצד הילד נכנס במגע עם סביבתו, והן: חיקוי ודוגמא. [...] לא הדיבור המוסרי ולא ההסברה התבונתית, לא הם משפיעים על הילד. במובן זה משפיעים המעשים הנעשים על ידי המבוגרים לעיני הילד בסביבתו."[1]

מכאן, ניתן לומר כי עבודת הגננת ומעשיה בגן הם מקור השראה לילדים ללמוד ולפתח את מיומנויות החיים שבעבר ספגו בחיק המשפחה.

עבודה כפעילות חינוכית

עבודה היא מיומנות אנושית. היא פעילות הכרוכה במאמץ גופני או רוחני. היא מאפשרת לנו להטביע תבונה אל תוך הגוף ודורשת בדרך כלל ריכוז, כיוון וכוונה. עבודה מאפשרת טרנספורמציה: הרצפה תהיה נקייה כשאטאטא אותה, הגינה תניב פירות כאשר אטפל בה, חומר הגלם יהפוך לכלי כשאכייר או אנגר אותו. דרך העבודה יש לנו אפשרות לממש את הייעוד שלנו, להתפתח ולפתח. יש לנו אפשרות להביא לידי ביטוי את הכוח הבורא והיוצר שקיבלנו כבני אדם; את החלק האלוהי שבנו ואת החלק האנושי שבנו.

תנועה הספירלית בטאטוא, התנועה המעגלית בערבוב והתנועה הגלית שבלישת הבצק ובכיבוס הכבסים, הן רק חלק מהפעולות היומיומיות. כאשר בבית הספר הילדים ילמדו רישום צורות, הגוף שלהם כבר חווה ויודע צורות אלו

העבודה יכולה לחבר אותנו גם לממדי הזמן והמרחב – דרך חוכמת הדורות והידע הקדום היא קושרת אותנו לעבר; אנחנו חלק מהשושלת האנושית ויכולים להכיר תודה על מה שקיבלנו ולמדנו מכך. היא קושרת אותנו להווה דרך הנוכחות שלנו בעבודה הנעשית כאן ועכשיו, והיא מחברת אותנו לעתיד דרך חוכמת התהליכים המניבים פירות ותוצרים.

מנקודת המבט הפיזית, העבודה מחברת אותנו אל החומר ואל הגוף, ודרכה אנו לומדות מיומנויות רבות. אנו מפתחות גוף חכם, יודע ומסוגל. מנקודת המבט הנפשית, העבודה מחברת אותנו אחת לשנייה. כל אחת מממשת את יכולותיה. אנחנו לומדות מסוגלוּת, שיתוף פעולה, התחשבות, הקשבה וסבלנות. מנקודת המבט הרוחית, העבודה מחברת אותנו לקוסמוס – לכוח היוצר והבורא, ליצירתיות, לארכיטיפים ולכוח החשיבה.

האדם הפועל והיוצר חופשי לממש את חייו, לבחור ולחולל שינוי בעולם.

כל חינוך הוא חינוך עצמי, אומר לנו שטיינר, ואנו המבוגרים יכולים להוות את הסביבה בה הילדים יחנכו את עצמם מתוך גורלם וייעודם. הבנה זו, ביחד עם הבנת שלבי ההתפתחות של הילד, מודעות לצרכים שלו ולדרך בה הוא לומד וגדל, מניחות אחריות גדולה על כתפינו. עלינו לעשות את עבודתנו תוך יצירה של סביבה חמה ואוהבת ולטפח אותה. עלינו לדאוג להזנת החושים של הילדים ולשמור על כוחות החיים שלהם (ושלנו), לעשות את עבודתנו מתוך התכוונות, עניין ומשמעות, ולהכניס בה הנאה, חדווה, יצירתיות ושמחה. הלך נפש של יראת כבוד והכרת תודה יהוו בסיס להתפתחות של אהבת אמת, מחויבות ואחריות כלפיי וכלפי האחר.

תהליכי חיים: עבודות משק הבית

הפעילות השוטפת של הטיפול בגן וטיפוחו היא חלק מהותי בעבודה היומיומית שלנו בגן ומהווה דוגמה והשראה לאחריות אישית וקבוצתית. אני מכנה אותה עבודה אמיתית. בפעולות הפשוטות של משק הבית טמונים סודות הקיום הגדולים ביותר. הן נעשות בתנועה והתנועות הן עגולות, ספירליות, גליות ובצורת שמיניות – ומקורן בתנועות הקוסמיות של גרמי השמיים המשתקפות בטבע – בתנועות האוויר, בזרימת המים ובצורות הצמיחה והגדילה. התנועה הספירלית בטאטוא, התנועה המעגלית בערבוב (הטחינה, הדייסה) והתנועה הגלית שבלישת הבצק ובכיבוס הכבסים, הן רק חלק מהפעולות היומיומיות המבטאות זאת. כאשר בבית הספר הילדים ילמדו רישום צורות, הגוף שלהם כבר חווה ויודע צורות אלו.

הבישול, האפייה והניקיון הן עבודות יומיומיות ויש להן ערך חברתי רב. הכוונה, הסדר, ההתלהבות והחדווה שנצליח להכניס בעבודה שלנו יעברו אל הילדים וייצרו עבורם תחושה של ביטחון, משמעות, שייכות ועניין. חשיבות רבה יש לאופן שבו נבצע את הפעילות – ההכנה, הפעילות עצמה וסיומה.

ההכנה – נכין את מרחב העבודה, את הכלים המתאימים, את החומרים, ונתכונן לפעילות: נלבש סינר, נפשיל שרוולים, נשטוף ידיים; הפעילות עצמה – ניתן מספיק זמן לפעילות, נתרכז במה שאנו עושות, נשים לב למחוות ולתנועות שלנו כך שיביעו את האיכות שאליה אנו מכוונות, נשים לב לנשימה שלנו, לדיבור שלנו, למגע עם החומרים ולתקשורת שלנו עם הילדים המצטרפים אלינו; סיום – נביא את העבודה לסיום, ננקה את המרחב, נשטוף את הכלים ונחזיר כל דבר למקומו.

חשוב שאותה פעילות תתבצע באותו זמן ביום, באותו מקום ובאותו סדר בכל פעם. הסדר הזה מקנה יכולת התמצאות, חוש כיוון, חוש זמן, חוש אחריות, ומהווה בסיס למשמעת פנימית ולקיחת אחריות בהמשך.

שבוע חי

הגן נהיה מקום מעניין, חי ואמיתי כאשר לכל יום יש כוונה, משמעות ומטרה משלו, ובהתאם לכך גם פעילות המתאימה לו. את המקצב השבועי בגן ניתן ליצור בהתייחסות לעבודה ולפעילות המיוחדת לכל יום מימות השבוע. הריתמוס של השבע נמצא בבסיסם של תהליכי חיים וקשור לתנועות פלנטריות. בעבר הרחוק ייחסו הקדמונים איכות מסוימת לכל יום בהתאם לקשר שלו עם הפלנטות השונות המייצגות איכויות ותכונות שונות. שטיינר מתייחס לידע זה ונותן לנו כלים המתאימים לזמן ולתרבות שלנו – להשתמש בו בתחומי החיים השונים ככוח שיכול לתמוך בתהליכי החיים. קצרה יריעתו של מאמר זה מלפרט, אך אציין שאנחנו יכולות לחלק את עבודות משק הבית לימות השבוע השונים בהתאם לאיכויות אלה – יום אפייה, יום כביסה, יום גיהוץ, יום קיפול, יום ניקיון ועוד. עם הזמן ילמדו הילדים את שמותיהם של ימות השבוע מתוך ההתנסויות הללו.

הפעילות של עבודות משק הבית המגיעה עם עונות השנה והחגים יוצרת את המקצב השנתי ומחברת אותנו למקום ולתרבות בה בחרנו להתגשם. דרך הפעילות שאנחנו המחנכות והמחנכים ניצור, ילמדו הילד והילדה את האיכויות של הזמן, את מאפייניו ואת מה שמייחד אותו. פינת הטבע מתכסה בצבע המתאים לעונה, המבשר על העתיד להגיע. הילדים הצעירים בגן מחכים בהשתאות ובפליאה למה שיגיע, הילדים הגדולים יותר יודעים לומר – "מלך הסתיו הגיע", והילדים הגדולים ממש כבר יאמרו "סוכות פה" ו"עוד מעט נבנה סוכה ונכין תפוחים יבשים" – הסיפורים והמעגלים שיתלוו לזה יביאו את התוכן ואת החיבור לרוח ולקדושה של העונה והחג. הפעילות החוזרת בזמנים הקבועים בכל שנה יוצרת חיבור לתנועה הגדולה הקבועה של הקוסמוס. נאספות חוויות שבונות את גוף הידע של הילד, מעשירות את עולמו הפנימי ובונות את מי שהוא. נוצרת חוויה של ביטחון ורצון להיות שותפה ושייכת.

מיקרוקוסמוס: עבודות החצר

חצר הגן מזמנת סוגי עבודה נוספים והיא מהווה מיקרוקוסמוס לעולם שבחוץ. באותו אופן בו תיארתי את עבודת משק הבית, אפשר לתאר גם את עבודת החצר. גם כאן עיקר העבודה הוא טיפול וטיפוח יומיומי כמו טאטוא, גירוף והשקיה, ובנוסף – שתילה, עישוב, גיזום ועוד. לעבודת החצר יש כלי עבודה מיוחדים שיוצאים ממקומם למטרה זו, ואנחנו מדגימות כיצד משתמשים בהם. העבודה והמחוות שלנו יבטאו את הקשר שלנו לאלמנטים השונים – לאדמה, למים, לאש ולאוויר. היחס שלנו לכל צמח, ההיכרות שלנו איתו והדאגה לתנאים שהוא צריך, הם דוגמה טובה עבור הילדים להתייחסות לטבע וליחסי הגומלין איתו.

הגינה היא מקום מצוין לחוות דרכו את חילופי העונות ולראות את ההשתנות של הטבע במהלכן. לכן ניטע בחצר הגן עצים מסוגים שונים, וכן נכין ונטפח גינת ירק שתניב ירקות ופירות בהתאם לעונת השנה, שבהם נוכל להתכבד בארוחות שלנו. נשתול סוגים שונים של פרחים שיפרחו בזמנם המתאים ויזמינו לגינה דבורים, פרפרים ומגוון חרקים. בעולם הצומח חבויים סודות היקום ואיכויות שונות הבאות לידי ביטוי גם בסיפורים ובאגדות – נושא העומד בפני עצמו.

הפעילות החוזרת בזמנים הקבועים בכל שנה יוצרת חיבור לתנועה הגדולה הקבועה של הקוסמוס. נאספות חוויות שבונות את גוף הידע של הילד, מעשירות את עולמו הפנימי ובונות את מי שהוא.

הקשר לעולם החי נפתח בפני הילדים בחצר ומזמין אותנו לשים לב כיצד אנחנו מתייחסות אל בעלי החיים השונים (נמלים, דבורים, ציפורים ועוד) כיצד אנחנו מבצעות את העבודה שלנו מבלי לפגוע בהם, ואיך אנחנו שומרות על בתי הגידול שלהם. כך אנחנו מאפשרות מקום גם לישויות האלמנטריות לפעול ויוצרות שלמות אקולוגית, ארצית–קוסמית, בה האלמנטים, הצומח והחי מהווים אחדוּת אחת. במידת האפשר, נוסיף לתמונה הזו את ערמת הקומפוסט שלנו על כל התרחשויות החיים בה. עם הטיפול הנכון והטוב, ערמה זו הופכת למה שמזין את האדמה בחזרה.

מתוך הספר מאין הגיעה טל, מאת גלעד גולדשמידט

קשר לשרשרת הדורות: מלאכות יד

משחר התרבות האנושית האדם עובד כדי לחיות. בעבודת כפיים הוא יוצר את מה שהוא צריך, ומתקיים דרך העשייה שלו – כסות ללבוש, כלי עבודה, כלי כתיבה ועוד. האדם למד לקחת את חומרי הגלם של העולם ובעזרת ידיו לפעול עליהם, לא באופן מקרי או סתמי אלא מתוך הבנה שזה מה שיאפשר לו קיום. תהליך ההזדקפות שחרר את ידיו ואפשר לו ללמוד להשתמש בהן ובחוכמתן.

דרך המלאכות השונות אנחנו קושרים את עצמנו לשושלת האנושית ולהיותנו אדם, מקיימים קשר עם האלמנטים של העולם ולוקחים חלק בהשתנות ובהתפתחות שלו ושל האנושות. בעלי המלאכה דאגו להיבטים השונים של החיים והכניסו בעבודתם תבונה וחוכמה רבה. זוהי חוכמת החיים הבאה לידי ביטוי דרך עבודת הכפיים (אנחנו נשמע על חוכמתם זו גם בסיפורים, באגדות ובמעגלים). אלו הם החיים עצמם שאנו רוצים להביא לגן ולאפשר לילדים ללמוד אותם ולהיות קשורים אליהם דרך העשייה וההתנסות. לפיכך, אין זו פעילות שנעשית בשביל הילדים, אלא פעילות אמיתית של החיים, שאני כגננת עושה והילדים על פי יכולתם ורצונם מצטרפים אליי ועוזרים.

המלאכות השונות מביאות לידי ביטוי איכויות ומיומנויות שונות והיכרות עם חומרי גלם מגוונים. בבחירת המלאכה והחומרים אוכל להביא לידי ביטוי את האיכויות השונות, תוך כדי שאני מכינה דברים שימושיים לגן. אתאר בקצרה כמה מהן:

תפירה – פעילות של האצבעות. אצבעות גמישות, זריזות ומוכשרות הן היסוד הפיזי לגמישות ויצירתיות מחשבתית בבגרות. התנועה של התפירה היא קדימה והיא מחברת בד לבד – אני לומדת ללכת קדימה, יש כיוון וסדר. התפרים הם ריתמיים ושווים, הולכים פנימה והחוצה כמו תנועת הנשימה. גם הבדים והחוטים (גם הצבע וגם המרקם) מבטאים איכויות שונות ואוכל לבחור אותם בהתאם לכך. למשל – הכותנה והפשתן באים מעולם הצומח ויש להם קשר לפיזי ולאתרי, הצמר בא מעולם החי וקשור לאסטרלי.

סריגת אצבעות – עבודה של האצבעות. פעילות הכרוכה בתיאום עין-יד ובחציית קו אמצע: אני מכניסה את האצבע של יד אחת ללולאה שביד השנייה ויוצרת נקודה של מפגש וסגירה. כמטאפורה אני מחדירה את עצמי לקיום הפיזי הארצי ולומדת את הדרך. אפשר להכין כך חבלי קפיצה, כתרים ועוד.

אריגה – היא פעילות יותר קווית וטכנית ודורשת ריכוז ושקט. גם לעבודה זו יש איכות ריתמית – מתחת ומעל, היא דורשת מיומנות של קצות האצבעות ויכולת לחצות קו אמצע.

נגרות – עבודה בעלת איכות מאוד פיזית, תנועתית ומעוררת. היא מפעילה חלקים רבים מהגוף והשרירים. דרך עבודה זו אני חווה את כוחי הפיזי ואת ההתגברות על החומר. הגנן או הגננת יכולים לנגר דברים לגן והילדים יכולים להיות שותפים לכך.

שאר מלאכות – הכנת נרות ופתילים, בדי לֶבֶד וכדומה, יכולות להיכנס במהלך השנה, בהתאם לעונה ולחג.

עולמות הרוח בגן: אמנות

שטיינר מדבר רבות על האמנות ושליחותה. עבורו האמנות היא ביטוי של עולמות הרוח והתחברות אל מקורות היצירה. דרכה האדם ומתפתח ושומר על החירות של פעילותו הפנימית.

בפעילות האמנותית בגן נרצה לתת לילדים חופש מלא להביע את עצמם ולהתנסות בחומר, בצבע ובצורה מתוך עולמם הפנימי ויכולותיו, ללא שום התערבות שלנו.

גם בהיבט הזה, הלך הנפש וההתכוונות של המחנך יהוו השראה עבור הילדים. המחנך ייצור סביבה ותנאים המזמינים את הילד מתוך סקרנות ועניין להצטרף לפעילות האמנותית. כך למשל, ארגון הצבעים בסדר מסוים, הכנת הבית למכחול, הנחת המטליות במקום נוח לשימוש, וכן הלאה, יעבירו מסר של סדר, יופי ויראת כבוד. אלו יזמינו את הילד לבוא לפעילות מתוך עניין ורצון.

כיור ופיסול בחומרים שונים – זוהי עבודה המערבת כוחות של עיצוב ויצירת צורה. תהליך של פעילות לתוך החומר שמעשיר את כוחות החיים הבונים את גופם של הילדים. הקשר בין הגוף והחומר הוא דרך חוש המגע, וילדים עושים זאת באופן טבעי כל הזמן (בחול, בבוץ, בבצק ובאוכל). חשוב שנשתמש בחומרים אורגניים מן הטבע, שהם עשירים בכוחות חיים, כמו בוץ, פלסטלינה (טבעית), שעוות דבורים ובצק.

ציור בצבעי מים – לציור בצבעי מים יש איכות אתרית נושמת ונעה. זו עבודה בתנועה והסתגלות למה שמשתנה על הדף. מה שחשוב הוא לא התוצר אלא התהליך וההתנסות בתנועה ובצבע, בשליטה ובהתמסרות.

בכל אחת מהפעילויות האלה הגננת יוצרת את יצירתה שלה מתוך התכוונות עמוקה ומהווה דוגמה והשראה. בכל מקרה, חשוב לזכור שהילדה והילד הצעירים מציירים את מה שנובע מהכוחות הפועלים בתוכם. ככל שהם גדלים ומתפתחים, חלה הפרדה ומופיעות גם צורות של החוויות שהם פוגשים מחוצה להם.

סיפורים, מעגלים, דיבור, שירה ואוריתמיה הם פעילות אמנותית המקיפה את הילדים ומעשירה את עולמם. המגוון הרחב של פעילויות הגן שנעשות על ידי המחנכים ובהובלתם (רק חלק מהן נדון במאמר זה), מספקות לילדים מקור השראה ודוגמה ליצירת האמנות שלהם – שהיא המשחק, בו הילדים מתאמנים בכל המיומנויות שלמדו ומביאים אותן לידי ביטוי באופן אינדיווידואלי, חופשי ויצירתי.

***

"אבא, אמא, אתם שואלים: מה עשית בגן היום? ובכן, הייתי בשלג והיה קר מאוד, אז הקמתי מדורה יחד עם חברי האינדיאנים, רקדנו סביב המדורה וכל חיות היער התאספו סביבה להתחמם, אבל אנחנו נסענו ברכבת לחיפה, רבנו מי יהיה נהג, ובסוף היו שני נהגים. טחנתי חיטה לקמח ובניתי בתים. שרתי, הייתי בחצר של התרנגולת אדומת הכרבולת יחד עם הברווז החתול והכלב. מדי פעם רצתי החוצה לגרף, לעדור, לנסר, וכשהתעייפתי התיישבתי בביתן שעל המרפסת."

גליה הורוביץ, מגננות ולדורף הראשונות בירושלים, חצתה את הסף בקיץ 1993 בגיל 33.

איורים: אסתר עיבל

אסתר עיבל מורה ומחנכת ותיקה (23 שנים) בבית ספר יסודי בהרדוף. עכשיו בגימלאות, אוהבת לצייר.

[1] רודולף שטיינר, חינוך הילד לאור מדע הרוח, תרגום: יהודה מישורי, הוצאת

מיכאל, עמ' 30.