מתי לאחרונה ישבנו ביחד

מתי לאחרונה ישבנו ביחד

יש לנו גנים מצוינים, בתי ספר נהדרים וסמינרים מוצלחים – אבל האם מתקיים ביניהם קשר? האם הצלחנו – או בכלל ניסינו – ליצור רצף שתומך בילדים מהרגע בו הם נכנסים לפעוטון ועד שהם עוזבים את מערכת החינוך לחייהם הבוגרים?

מחקרים פסיכולוגיים ונוירולוגיים רבים, כמו גם המחקר של שטיינר במדעי הרוח, וכמובן ההתבוננות האישית שלנו, מסבירים לנו את חשיבות השנים הראשונות בחיי הילד: האופן שבו הילד הקטן פוגש את העולם ואת המבוגרים סביבו בתחילת דרכו משפיע עמוקות על נפשו, על בריאותו ועל התפתחותו כבן אדם עצמאי וחופשי.

עקרון הרצף

למה, אם כן, חשוב לתת לילדים תשומת לב מיוחדת לגיל הרך?

ילדים בגיל הרך הם אזרחים ללא קול. הם לא כותבים בעיתונים ואינם יוצאים להפגנות. הם תלויים לגמרי בנו המבוגרים. אין להם דרך לדרוש שייתנו להם חופש בבחירת מועד הלידה, שלא יתקנו את גופם בלי לשאול אותם כבר בימים הראשונים של חייהם, שייתנו להם סביבה מתאימה להתפתחותם, מרחב מספק לתנועה ולהתנסות חופשית. הילדים אינם יכולים לבקש מהאנשים שלוקחים אחריות על חינוכם שילְמדו את עבודתם באופן מעמיק או שהחברה תיתן למחנכים בגיל הרך את ההכרה ואת ההערכה הראויה לתפקיד שהוא כל כך משפיע על המשך הדרך בחיים.

בעולם כולו חוגגים 100 שנים לחינוך ולדורף, וגם לנו בארץ יש סיבה טובה לחגוג – שלושים שנים של ולדורף – ולשמוח על פריחת ההקמות של גנים, בתי ספר וסמינרים. זו זכות להודות לכל אחד ואחת שתרמו את חלקם לעשייה המבורכת הזאת. ובמקביל, בהגיענו למועד חגיגי זה, ראוי שננסה להגדיר לעצמנו את המטרות לשנים הבאות. השאלה הראשונה שעולה בי היא: האם אנחנו, כאנשי ולדורף, עושים די עבור הגיל הרך, ובמיוחד עבור הילדים בשנים הראשונות של חייהם?

מתי ישבנו ביחד, מורים בסמינרים, מחנכי תיכון, מחנכי בתי ספר יסודי וגננים?

אם זה נעשה – מה טוב! אך אולי נחזור על זה, ונשב שוב, למען הסתכלות משותפת על דרך הילד מהלידה עד הבגרות. אם שיתוף כזה עוד לא התקיים – נראה לי שהגיע הזמן לכך! נתבונן ברצף החינוכי, מהרגע שהילד נכנס לחינוך במערכת ועד שהוא יוצא אל החיים הבוגרים. נתבונן בסיפוק גדול במקומות ובתחומים שבהם התשובות החינוכיות טובות. נתבונן גם באומץ לב במקומות ובתחומים שבהם התשובות הקונקרטיות עדיין חלשות.

"מי אתה ולאן מועדות פניך?" צילום: סטפני אלון

סביר להניח שנגלה שתודות ליזמות ולהתמדה בעבודה החינוכית של אנשים רבים, יש בארץ פעוטונים ומשפחתונים מצוינים, גני ילדים ובתי ספר טובים מאוד ותיכונים משגשגים. כעת נוכל לשאול, למשל, איך המעברים ביניהם? האם הילד מרגיש שאנחנו חושבים עליו גם במעברים – מהבית לפעוטון, מהפעוטון לגן, מהגן לבית הספר היסודי, ממנו לתיכון ומהתיכון לחיים הבוגרים? האם הילד יכול להרגיש עטוף בחשיבה המשותפת של אנשי חינוך? האם התבוננות כזאת נעשתה כבר במישור הארצי או המקומי? מתי והיכן ישבנו פעם ביחד, בלימוד משותף, המחנכים של התיכון עם המחנכים של הגיל הצעיר? האם הסתכלנו פעם על הדרך החינוכית של הילד ועל המעברים מהזווית של הורים?

לרקוד עם שטיינר

יש אמירה של רודולף שטיינר שמלווה אותי כבר זמן רב והיא: "אנחנו נתקדם בעולם רק אם נחשוב במעגל"[1] והוא מוסיף )בניסוח שלי): "כדי לתפוס את המציאות עלינו להיות מסוגלים לרקוד עם מחשבותינו, לקפוץ עם המחשבות לכאן ולשם, להביט מזוויות שונות".

אני סבורה שאנחנו יכולים לעזור אחד לשני בריקוד הזה. השיתוף בינינו יכול להרחיב את ההבנות, לעזור לנו לקלוט את רב-הממדיות של סיטואציות, אולי להוביל אותנו לעשייה מחודשת ולפתרונות חינוכיים וחברתיים נוספים ויצירתיים.

אני חוזרת לשאלה שאיתה התחלתי: למה חשוב לתת תשומת לב מיוחדת לגיל הרך?

נראה לי שכולנו רואים שעצם הילדותּ, ועמה הילדים הצעירים עצמם, מותקפים כיום במיוחד על ידי התנאים החברתיים והתרבותיים של הזמן, ושאנו נקראים לעשות יותר בהגנה עליהם. איך נחזק את החוסן של ילדי הגיל הרך בכל המובנים (גופניים, נפשיים, רוחניים)? איך נתמוך בהם בפיתוח כישורים חברתיים?

אני מאמינה שאחת התשובות היא להגביר את הקשרים החברתיים בינינו, כאנשי חינוך ולדורף, את ההתעניינות ההדדית בתחומים השונים. להגביר את השיח בין סמינרי- החינוך השונים ברחבי הארץ. ללמוד לעומק את הקשר בין הילד בגיל הרך, לילד שאנחנו פוגשים בבית הספר היסודי, ולנער שמופיע לפנינו בתיכון, ולהבין את האחריות המשותפת שלנו כמחנכים לדרכו – לכל אורכה – ואני בהחלט כוללת בשיח הזה גם את ההורים.

השאיפה שלי למאה השנים הבאות היא להביא את העשייה החינוכית שלנו מול הילדים מלידה ועד בגרות, ליצירת אומנות עוד יותר שלמה ומאוזנת. כך נבין ונגשים, גם אם חלקית, את המסר החברתי של חינוך ולדורף. הילד הצעיר בא אלינו בהתמסרות הטוטאלית שלו אל העולם ואל החברה שלנו וכך הוא מזכיר לנו את תפקידנו החברתי: לגדל את ילדינו באווירה של הכרת תודה, אהבה, התעניינות אחד בשני, בהערכת המעשים של האחר, לא פחות משל עצמנו, לעבוד ולחשוב יותר ביחד. כך נמצא פתרונות סביבתיים וחברתיים נוספים עבור התחנכות עצמית של ילדינו (גם הצעירים שבהם) וכך גם נגשים את עצמנו כאלטרנטיבה חינוכית וחברתית אמיתית בעולם של הפרדות, הגבלות וקונפליקטים.

 

בתמונה הראשית: ילדים בגיל הרך הם אזרחים ללא קול. הם תלויים לגמרי בנו המבוגרים. צילום: depositephotos

[1] הרצאה אינדיווידואליות וקהילה שניתנה באוקספורד, ב 29.8.1922- . GA305

מצטרפים במבצע לעיתון הילדים אדם צעיר >>> לפרטים והזמנה

תגובות

כתובת הדואר האלקטרוני שלך לא תפורסם. שדות החובה מסומנים *

*

מתעניינים בחינוך אנתרופוסופי?

הירשמו וקבלו חינם גישה ל14 מאמרים נבחרים ממגזין אדם עולם!