מצטרפים במבצע לעיתון הילדים אדם צעיר >>> לפרטים והזמנה
צפייה במסכים והתפתחות המוח [איגרת 161]

צפייה במסכים והתפתחות המוח [איגרת 161]

זרים בביתנו: מסכים והמוח של הילדים

רופאת הילדים ומחנכת הוולדורף האמריקאית סוזן ר. ג'ונסון מסבירה כיצד מתפתח המוח אצל ילדים ומדוע בהייה במסכים מעודדת התפתחות של הפרעות קשב וריכוז וקשיי למידה

כאם וכרופאת ילדים שהתמחתה בהתפתחות הילד ובכישורי למידה, התחלתי לשאול: מה אנו עושים לפוטנציאל הלמידה וההתפתחות של הילדים כשאנו מאפשרים להם לבלות שעות מול מסכי המחשב והטלוויזיה? במשך שבע שנים עבדתי כיועצת במרכז בריאות לילד, והתבוננתי במאות ילדים בני ארבע עד שתים-עשרה בעלי בעיות התנהגות, קשיי למידה, חוסר יכולת להתרכז וקשיים מוטוריים. רבים מילדים אלו סבלו גם מדימוי עצמי נמוך וקשיים חברתיים.

כרופאה, תמיד התנגדתי לצפייה בטלוויזיה, בגלל התוכן האלים והפרסומות. אך רק כאשר נולד בני הראשון התוודעתי לנזקיה האמיתיים. זה קרה כשהוא היה בן שלוש. טסנו לבקר דודים בבוסטון, ובמטוס הקרינו את הסרט "משימה בלתי אפשרית". המסך ניצב בדיוק מעל לראשו של בני, כך שלא היה ניתן למנוע ממנו לצפות. במשך ששת החודשים הבאים היו לו סיוטים הכללו שריפות, פיצוצים וידיים מדממות. גם המשחק שלו השתנה בצורה עמוקה. חבר אמר לי כי הבן שלי רגיש במיוחד, כיוון שאינו רגיל לתכנים שכאלה. ואני חשבתי לעצמי: "תודה לאל שלא היה רגיל".

מאוחר יותר באותה שנה, בחנתי שישה ילדים בני שמונה עד אחת-עשרה, שלכולם היה קושי בקריאה. הם לא היו מסוגלים ליצור בתוכם תמונה מנטאלית של אות או מילה. כשביקשתי מהם לכתוב איזו אות מהזיכרון, הם לא יכלו לעשות זאת. כל אותם ילדים היו צופים במסכים שעות ארוכות. התחלתי לשאול את עצמי האם הצפייה במסכים היא זו שגורמת להפרעות הלמידה? התקשרתי לקולגה, והוא צחק. "כולם צופים בטלוויזיה, גם ילדי, ואין להם כל בעיית למידה". אך תשובתו לא הניחה את דעתי. האם אנחנו באמת מקדישים מספיק זמן לילדים שלנו, כדי להיות מסוגלים לחוש בשינויים העדינים המתרחשים בנפשם לאחר רביצה של שעות מול המסך? האם יכול להיות שיש ילדים, שמסיבה גנטית, תזונתית או סביבתית רגישים יותר מאחרים להשפעת המסך? תהיתי כמה פוטנציאל התפתחותי מפסידים ילדינו כתוצאה מההרגל לצפות בטלוויזיה. התחלתי לקרוא, לחקור, ולשאול שאלות נוספות.

אנחנו מחנכים את ילדינו שלא לדבר עם זרים, אך מאפשרים לסוכנויות פרסום ויוצרי תוכניות ריאליטי הזרים לחלוטין לחינוכם של ילדינו לחדור לנפש שלהם מבעד למרקע. אך מעבר לנזק שתכנים רעילים עשויים לגרום, מחקרים נוירולוגיים מצביעים על נזקים התפתחותיים שגורמת הבהייה במסכים בגיל צעיר – גם אם הצפייה היא בתוכנית הטלוויזיה התמימה ביותר.

השפעת מסכים על ילדים

כיצד מתפתח מוח של ילד וכיצד הוא לומד?

על פוטנציאל ההתפתחות של ילד ניתן להסתכל כעל זרע הזקוק להזנה נכונה על מנת להגיע לשיא צמיחתו. אם הסביבה אינה מספקת את ההזנה הזאת, או אינה מגנה עליו מפני מזיקים, אז פוטנציאלים מסוימים לא יבואו לידי מימוש. התינוק נולד עם עשרה מיליארד תאי עצב (נוירונים), ומקדיש את שלוש השנים הראשונות לבנייה של מיליארדי תאים תומכי-נוירונים נוספים. תאים אלה בונים אקסונים (סיבי עצב) הטווים רשת של קשרים הנפרסת על פני כל המוח. מוח של ילד בן שש מכיל פי חמש עד שבע יותר קשרים מאשר מוח של תינוק בן שנה וחצי – או של מבוגר. בגיל שש, למוח יש יכולת עצומה לחולל קשרים בין תאי עצב. זה השלב שבו יש הכי הרבה פוטנציאל להתפתחות. הוא אובד בגיל עשר או אחת-עשרה, כאשר הילד מאבד שמונים אחוז מהמאסה העצבית שלו.

בילד המתפתח ישנה התקדמות מהמוח הזוחלי (גזע המוח), שאחראי על הפעולה, למוח הרגשי (הלימבי) שאחראי על הרגשות, ואל הנאו-קורטקס, המוח החושב. המוח הזוחלי אחראי לתנועה, לרפלקסים, לעיבוד רשמי החושים ולהישרדותנו הפיסית. הוא מגיב מהר יותר מהמוח החושב, שלו זמן תגובה ארוך יחסית. המוח הרגשי מייצר מידע רגשי כגון משיכה ודחייה, נותן משמעות וערך לזיכרונות ולמה שאנו לומדים. יש לו קשר חזק למערכת החיסון שלנו וליכולתנו להבריא. הוא מעורב ביצירת הקשרים הרגשיים ומערכות היחסים האינטימיות שלנו. הוא גם קשור לאינטואיציה, ליכולת החלימה והפנטזיה שמקורן במוח החושב. המוח המרגיש הוא זה שמקשר בין המוח החושב למוח הזוחלי, ומכפיף את אחד למשנהו בהתאם לסיטואציה.

ולבסוף המוח החושב, המייצג את צורת החשיבה החדשה והגבוהה ביותר שלנו – האינטלקט. הוא מקבל מידע משני המוחות האחרים ויש לו את היכולת להפריד את עצמו ולהיות אובייקטיבי. הוא מתחבר לאני הגבוה שלנו, והוא החלק שיש בו הכי הרבה פוטנציאל עתידי. הוא המקום שבו החוויות, הזיכרונות, הרגשות ויכולות החשיבה מתמזגים יחד כדי לעצב את הרעיונות והפעולות שלנו. המוח החושב גדול פי חמש משני המוחות האחרים יחדיו, והוא מעניק לנו את האינטלקט, החשיבה היצירתית, יכולת ההערכה והחישוב, וגם – אם מתפתח לכדי זה – סימפטיה, אמפתיה, חמלה ואהבה.

בין סיבי העצב מפרידה שכבת תאים הנקראת מיאלין, ואיכותה משפיעה על אופן העברת המסרים העצביים במוח. ככל שהילד קושר במוחו יותר קשרים, כך נוצר במוחו יותר מיאלין. ככל ששכבת המיאלין עבה יותר, כך מהירה וטובה יותר דרכו של השדר העצבי במוח. מסיבה זו, חשוב שהילד יקבל מסביבתו הזנה חושית הולמת לשלב ההתפתחותי שלו ובונה היטב את שכבת המיאלין. למשל, ילד עד גיל שלוש, הבונה את איברי החושים והתנועה, זקוק לחווית תנועה ריתמית. ילדים זקוקים גם לחוויות שמעודדות ומשלבות את חושי הראיה, השמיעה, הטעם, הריח והמגע. ילדים צעירים הם כמו ספוגים, והם קולטים פנימה את כל מה שנמצא בסביבתם, ללא יכולת להבחין או לסנן. לכן, צריך להגן על חושיהם מפני הצפה. גירוי יתר מזיק להתפתחות המוח לא פחות מתת-גירוי.

איברי החושים הם הבסיס להתפתחותו של חלק נוסף במוחנו, הנקרא "מערכת ההפעלה הרשתית" (RAS), שהוא השער שבו רשמי החושים מתמזגים זה בזה וממנו יוצאים אל המוח החושב. הוא החלק שאחראי על הקשב והנוכחות שלנו. ליקויים בתשתית העצבית יוצרים בתורם ליקויים ביכולת הריכוז ומיקוד תשומת הלב. גירוי יתר או תת גירוי, המשפיעים על בניית התשתית העצבית, מובילים אפוא לפגיעה ביכולות הלמידה וההתנהגות.

מוח ימין, מוח שמאל, ומה שביניהם

עד גיל ארבע, המוח הזוחלי והמוח הרגשי השלימו שמונים אחוז מבנייתם. מגיל שבע, בניית המוח עוברת אל המוח החושב; תחילה נבנית האונה הימנית, אחר כך השמאלית. האונה הימנית אחראית על החשיבה האינטואיטיבית, ומגיבה במיוחד לתמונות. היא רואה את התמונה הגדולה, לא את הפרטים. היא אחראית על הצד האמנותי שבנו, היא מגיבה במיוחד לחידושים ולצבע, והיא הצד הדומיננטי בעת צפייה בטלוויזיה.

האונה השמאלית דומיננטית כאשר הילד קורא, כותב ומדבר. היא אחראית על ההיגיון והחשיבה המופשטת. היא מנתחת צלילים ומבינה את משמעותם. היא אחראית על המוטוריקה העדינה ואוהבת סדר, שגרה ופרטים.

אף כי ניתן לאפיין את שתי האונות ולהבדיל בין תחומי האחריות שלהן, שתיהן נפגשות בכפיס המוח, שהוא החלק העצבי הגדול ביותר במוח ותפקידו לגשר בין האונה השמאלית לימנית, ובין צד ימין בגוף לשמאל. חלק זה הוא מהאחרונים להבשיל. ההזנה החושית הבריאה עבורו היא תנועה גופנית כגון קפיצה בחבל, טיפוס, ריצה ומשחקי מעגל, ופעילויות מוטוריות עדינות כגון רישום צורות, סריגה, קיפולי נייר, כדרות, נגרות, רקמה ואפיה. בנייה נכונה של כפיס המוח יוצרת מיזוג בריא בין חשיבה אנליטית לאינטואיציה, ומטפחת חשיבה יצירתית. לעומת זאת, בניה לקויה של כפיס המוח פוגעת בתקשורת בין האונות ועשויה לגרום להפרעות קשב ובעיות למידה.

את הקשרים במוח אנו בונים באמצעות השימוש בהם. תנועה של הגוף וגירוי בריא לחושים בונים באופן טבעי קשרים חזקים. לדוגמה, כאשר פעוט מקשיב לכדור קופץ על הרצפה, טועם ומריח אותו, דוחף, מגלגל וזורק אותו, תאי העצב במוח יוצרים קשרים זה עם זה. כשאותו פעוט פוגש כדורים במגוון גדלים, צורות וטקסטורות, אלפי ומיליוני קשרים נוצרים סביב המילה "כדור". תנועה, ריתמוס ורב חושיות הם היסודות להתפתחות השפה והחשיבה הגבוהה. הניסיונות של הפעוט עם עצמים כמו כדור יוצרים בו את התמונה המנטאלית שעליה תתפתח בשלב מאוחר יותר החשיבה המופשטת.

מדוע צפייה במסכים מזיקה למוח?

צפייה במסכים והתפתחות המוחצפייה במסכים מאופיינת כחסך חושי רב-מימדי העשוי לפגוע בהתפתחות המוח של הילד. היא מונעת מהילדים תנועה, שיחה ומגע, דבר שמשפיע לרעה על גודל המוח שלהם. המסכים מגרים שני חושים בלבד: הראיה והשמיעה. אך גם גירויים אלה, המגיעים ממקור אלקטרוני שאינו מתקרב לחוויה הטבעית מבחינת עושר ומנעד הצבעים והצלילים, מניח תשתית עצבית רעועה במוחם של ילדינו. הבהייה במסך, שאינה מזיזה את העיניים או מרחיבה את האישונים, מחלישה את שרירי העין ותפגע ביכולת הקריאה של הילד, כיוון שקריאה מצריכה תנועה רציפה וממוקדת של העיניים. כיווץ והרחבת אישונים ותנועה ממוקדת של העיניים הם חלקים מפעילות מערכת ההפעלה הרשתית (RAS), שהיא כאמור השער למוח החושב וליכולת של הילד להתרכז ולהתמקד. בנוסף, ציינו כבר שבעת צפייה במסכים האונה הימנית היא זו שבעיקר פעילה, בעוד שהשמאלית נותרת פאסיבית. חוסר איזון זה משפיע גם על התפתחותו של כפיס המוח, שאינו מופעל כל צרכו. נמצאנו למדים כי בהייה במסכים יוצרת תגובת שרשרת שבסופו של דבר פוגעת ביכולת החשיבה והלמידה של הילד.

קריאה בספר, הליכה בטבע, שיחה עם אדם אחר, לקחת את הזמן ולהרהר – כל אלה הן פעולות הרבה יותר מלמדות מאשר בהייה במסכים. הטלוויזיה, הסרטונים ומשחקי המחשב מחליפים את החוויות האנושיות הקשורות בשיחה אנושית, סיפור סיפורים, קראית ספרים, משחקי דמיון המפעילים את "הטלוויזיה הפנימית" של הילד, ובילוי זמן בחיק הטבע. הם מייצגים פעילות חסרת מטרה, הזנה או סוף. הילד לעולם לא ישבע ממנה – ולעולם לא יהיה מסופק.

סוזן ר. ג'ונסון היא רופאת ילדים, חברת האקדמיה האמריקאית לרפואת ילדים, ובוגרת סמינר הכשרת המורים ברודולף שטיינר קולג', קליפורניה. למאמרים נוספים בקרו באתרה http://www.youandyourchildshealth.org/

סיכם ותרגם: נועם שרון

בשבוע הבא נפרסם מאמר המשך – מה אפשר לעשות למען התפתחות בריאה של מוח הילד?

תודה לגלעד גולדשמידט שהמליץ על פרסום המאמר.

מצטרפים במבצע לעיתון הילדים אדם צעיר >>> לפרטים והזמנה

תגובות

כתובת הדואר האלקטרוני שלך לא תפורסם. שדות החובה מסומנים *

*

2 תגובות

  1. כתבות נסוג זה אינן הוגנות.
    הלוואי ואפשר היה להימנע ממסכים אבל אנחנו כבר בנקודת אל חזור. מוקפים במסכים באשר נפנה.
    רוב העבודות למבוגרים תלויות במסכים. ילדינו לומדים בבתי ספר אנתרופוסופיים אבל החברים שלהם צופים מי יותר ומי פחות. לילדי השכונה יש טלוויזיה אישית בחדר מינקות וגם סלולרי. מי שיכול לבודד את ילדו מכל זה אשריו. השאלה צריכה להיות, לדעתי, כיצד להתמודד עם המציאות הקיימת ולא כיצד ליצור מציאות בלתי אפשרית. איך מרגיש ילד שלא מרשים לו לצפות מול חבריו שכן מרשים להם. כשהוא לא יכול להשתתף בשיחות על תכנים שהוא לא מכיר בגיל שבו הוא נאבק על מקומו בקבוצת "השווים". כשכל הזמן מונעים ממנו דבר שנמצא בכל מקום ופינה. איפה הנזק גדול יותר?

    • שמי מיכאל. למדתי חינוך וולדורף בדוד ילין. נכון שזה לא קל להתמודד מול הבעיה זו. יחד עם זאות אין לנו בכלל ברירה. במיוחד שאנו למדנו עד כמה הרגלים כאלה מזיקים המון על ילדכם. תמיד לחולל שינוי זה דבר לא קל אבל הכרחי.

      אני בתור גנן ראיתי איך הוצאות של תפיסה חינוכי זו.

      זו דעתי.