צריך כפר שלם להחזיק משק

פתאום שמתי לב שבסוף לא דיברנו על אקופמיניזם. "טוב," אמרתי אחרי שדחינו את השאלה הזאת שוב ושוב, "אני לא אשאל אתכן על הקשר בין דיכוי האדמה לדיכוי האישה ועל איך אנחנו מתעוררות עכשיו בכל כך הרבה מובנים."

לקראת סוף שיחה ארוכה עם החקלאיות מיכל חביביאן ואילה נוי מאיר, שיחה שעסקה באדמה, חיים, אוכל, אהבה וקהילה, פתאום זה הרגיש כמעט מיותר. כי מה יש לנו להסתכל אחורה בזעם, אנחנו בהווה והוא מספיק מבלבל גם ככה.

ובכל זאת, הנה אני משוחחת עם שתי נשים, שמחד פועלות בתחום כל כך גברי כחקלאות, ומאידך פועלות בו בתוך עסק משפחתי בו הן חלק ממארג שלם. ואם החקלאות הביודינמית היא שיא האקולוגיה (שהרי החקלאות האורגנית צמחה למעשה ממנה), הרי שהעשייה הנשית בתוך החקלאות הזאת אמורה לקדם אקופמיניזם פעיל, חדש, עתידני במובנים רבים. אולי הביטוי פמיניזם אקולוגי מבלבל כאן? אולי נקרא לזה ביודינמיקה נשית?

"בשבילי," מיכל מנסה לענות בעדינות על השאלה שכבר הודעתי שלא אשאל, "בהקשר של העבודה שלנו כנשים עם האדמה – אם מדברים על אנרגיה גברית מוכוונת מטרה לעומת אנרגיה נשית שהיא יותר מעגלית, רב-תחומית ורחבה – מה שמאוד דומה בעשייה של אילה ושלי הוא העבודה עם הקהילה, האופן שבו אנחנו יוצרות קשרים קהילתיים רחבים סביב המשקים שלנו. כי כמו שצריך כפר שלם לגדל ילד – צריך כפר שלם כדי להחזיק חקלאי. וזה משהו ששתינו מבינות ועבדנו הרבה כדי לקיים."

וזה למעשה מגדיר יפה את קפיצת הדרך ששתי המרואיינות שלי מבצעות בתוך עולם החקלאות הביודינמי. הכלי שהן משתמשות בו הוא "Farm to Table", או בעברית צנועה "מהערוגה לצלחת", והמטרה היא קהילה. "מהשדה לשולחן" נשמע כמו טרנד נחמד, אך למעשה מדובר בעניין מהותי. כי כשמתבוננים על עולם החקלאות הביודינמית בישראל – ועוד יותר כשקוראים את מאמרו של לירון ישראלי בגיליון זה – מבינים שמה שעומד כרגע בין החקלאות הביודינמית לבין הסיכוי שלה להתבסס ולשגשג, הוא חסרונה של קהילת צרכנים קבועה וגדולה. במילים אחרות, במצב הנוכחי, עתיד החקלאות הביודינמית תלוי במערכת היחסים שנרקמת בין אלו שמגדלים את האוכל לאלו שאוכלים אותו.

אך לפני שנעמיק בנושא – הנה מבט זריז על שניים מהמשקים שמובילים כיום את התחום הזה בישראל ועל דרכם אל החקלאות הביודינמית.

כשמתבוננים על עולם החקלאות הביודינמית בישראל מבינים שמה שעומד כרגע בינה לבין הסיכוי שלה להתבסס ולשגשג, הוא חסרונה של קהילת צרכנים קבועה וגדולה

האגרונומית השמננית

אילה נוי-מאיר היא – כהגדרתה: "חקלאית, אגרונומית ושמננית", בת ושותפה למשק "ריש לקיש" במושב ציפורי.

"במשך 40 שנה היה לנו משק קונבנציונלי ולפני 20 שנים החלטנו להקים משק אורגני בתחום הזית. כיום יש לנו 6,000 עצים משמונה זנים שונים, חלקם עצי זית עתיקים שנמצאים בשמורה סביב ציפורי ואנחנו מטפלים בהם. לפני 12 שנים, אחרי שסיימתי תואר ראשון ושני בחקלאות, נכנסתי לעסק המשפחתי ומצאתי עולם מורכב ומעניין. בשנים הראשונות התמקדתי בלהעלות את איכות הגידול, ללמוד את העבודה בבית הבד ולהבין איך להעריך איכות של שמן זית. ככה גם הגעתי לעולם הביודינמי – דרך תחרויות שמן זית. לפני שש שנים התחלתי לשפוט בתחרויות כאלה באיטליה וביוון, וגיליתי שהשמנים שזכו בהן היו כמעט תמיד ביודינמיים. הבנתי שיש כאן משהו מעניין, ולפני שש שנים התחלנו תהליך עם
לירון ישראלי."

אילה נוי מאיר: כשלקוח מגיע לסופר לקנות עגבנייה, הדבר היחיד שהוא יודע עליה זה המחיר. הוא לא יודע מי גידל אותה, על איזו אדמה היא גדלה ואיזה מים היא קיבלה

אתם רואים הבדל באיכות שמן הזית מאז המעבר?

"קודם כל אנחנו בהחלט רואים שיפור באיכות האדמה. במטע הגדול שלנו, של 70 הדונם, במשך תקופה מסוימת החלטנו לעשות ניסיון וליישם את הפרקטיקות הביודינמיות על חצי מהשטח, ובחצי השני המשכנו כרגיל עם החקלאות האורגנית. אם בודקים את הקרקע בכלי מדידה חקלאי שמעריך את איכות האדמה מבחינת אוויר, מינרלים זמינים ועוד – רואים שהקרקע הביודינמית בריאה יותר מזו שבחצי המטע האחר. מבחינת השמן זה אולי לא חד משמעי, אך לקחנו את אותו זן סורי מחֶלקות שונות – שאחת מהן טופלה לפי הפרוטוקול הביודינמי ונמסקה לפי הירח – והכנו שני שמנים. השמן הביודינמי זכה בהרבה יותר ביקורות חיוביות מאנשי מקצוע."

בהקשר הנשי שהעלינו קודם, איך היה בשבילך להוביל את המעבר לביודינמי?

"במשק משפחתי זה לא תמיד פשוט. יש לי ארבעה אחים ואבא חקלאי ותיק ומנוסה, ולא תמיד קל בשבילי כאישה להביא את האני מאמין שלי – כי זו ראיית עולם אחרת לחלוטין. מאידך, במשק עצמו שותפים אבא, אמא, אני ואחד האחים, וכאן השילוב של שתי האנרגיות – הנשית והגברית – מביא איזון שהוא הרבה יותר הומוגני ומכיל. למעשה, את העולם האנתרופוסופי כבר הכירו במשפחה – אמא שלי ואחי

עשו את קורס המבוא בהרדוף – אך הצעד הממשי לתוך הביודינמיקה היה בהדרכה של לירון שמלווה אותנו מאז. אני עדיין לא קוראת לעצמי חקלאית ביודינמית, זה מסע ארוך, אך אפשר להגיד שמבחינת הפרקטיקות, רוב המטע שלנו היום הוא ביודינמי."

הבשלנית הגננית

כשמיכל ובועז חביביאן נפגשו היא הייתה בוגרת לימודי בישול בפריז, עבדה במסעדנות ובתחום היין בארץ, והוא היה אגרונום, בן לחקלאים בעלי משק לא פעיל במושב הודיה וחלום קטן להחיות את המשק.

"בהתחלה פשוט התמקדנו בלגדל ירקות שיהיו באיכות שאנחנו רוצים לתת לילדינו. הכרנו את הנזקים של החקלאות הקונבנציונלית, והקו המנחה הראשון היה לגדל את הירקות שהיינו רוצים לאכול בעצמנו. בועז הכיר מקרוב את הנזקים העצומים שנגרמים בגלל התיווך בין החקלאי לצרכן. היה לנו ברור שהאינטרס המובהק של המשווק – לשלם לחקלאי כמה שפחות ולקבל מהצרכן כמה שיותר – פוגע בסופו של דבר באיכות המזון. אז הקו המנחה השני שלנו היה שהירקות לא יעברו אף יד נוספת בינינו לבין הלקוחות. זהו. זה עבר מפה לאוזן, ומה שאנחנו עושים היום זה – כפי שאני מגדירה – לגדל ירקות לאנשים שקשרו את גורל הצלחת שלהם עם גורל הערוגה שלנו."

איך הגעתם לביודינמי?

"מתוך החיפוש המתמיד אחרי ההכי טוב נסענו לחוות ביודינמיות באיטליה. אני דחפתי לשם מתוך הפנטזיה לחבר בין חינוך הוולדורף שבחרנו לילדים לבין עבודת האדמה. אך בסופו של דבר, מי שמחליט על הפרקטיקות החקלאיות זה בועז והוא פשוט השתכנע ממה שראינו שם. כשעסקנו בחקלאות אורגנית, זה היה בעיקר "מה לא" – לא לרסס, לא לדשן בדשנים מסוימים וכו'. להיות חקלאי ביודינמי זה לעקוב אחרי הרבה מצוות "עשה": איך לשפר את הקרקע, איך להיטיב עם הצמחים. כמו אילה, גם אנחנו לא מגדירים את עצמנו ביודינמיים. ביודינמי זה לא רק לייצר קומפוסט ביודינמי או להשתמש בתכשירים. זה מסע של חיים שלמים ואולי אף יותר, אנחנו בנקודה מסוימת בתוכו – ואולי זה לא יתממש במלואו אפילו בדור הזה."

מיכל חביביאן: אנחנו חיים בעולם שבו כל הזמן מנסים למכור לנו דברים שאנחנו לא צריכים, כמו למשל טלפון חדש, אבל מה שאנחנו כן צריכים זה ירקות – מגוונים והרבה

האדמה במקום הראשון. מיכל חביביאן. צילום: שני בריל

מגדלות קהילה

נחזור לצלחת?

מיכל: "כן. החזון שלי בעשייה הוא הרבה יותר רחב ומעגלי מאשר לזרוע, לקצור ולהיפטר כמה שיותר מהר מהתוצרת. הליווי שלנו את המוצר הוא עד הצלחת, וכל ארגז שנוחת בפתח הבית מלווה במתכונים שמתאימים לירקות שבארגז, וכמובן שבכל שבוע יש מתכונים שונים. חשוב לי שאנשים יידעו מה לעשות עם הירקות האלה, כי יש אנשים שבכלל לא רגילים לאכול ירקות, ויש כאלה שהתרגלו למנעד מאוד מצומצם ובסיסי של עגבנייה ומלפפון. מי שמצטרף אלינו לומד על הדרך איך לגוון את התזונה שלו בעוד סוגים של ירקות ובעוד דרכים להכין אותם. ובמובן הזה אני מרגישה מאוד בת מזל, כי אנחנו חיים בעולם שבו כל הזמן מנסים למכור לנו דברים שאנחנו לא צריכים, כמו למשל טלפון חדש, אבל מה שאנחנו כן צריכים זה ירקות – מגוונים והרבה, וזה מה שאנחנו מוכרים."

אילה: "בשנתיים האחרונות הבנתי שהמרחק של הקהל מהגידול החקלאי הולך וגדל. כשלקוח מגיע לסופר לקנות עגבנייה, הדבר היחיד שהוא יודע עליה זה המחיר. הוא לא יודע מי גידל אותה, על איזו אדמה היא גדלה ואיזה מים היא קיבלה. אז יצרתי קבוצה שבה יש מעל 120 כַּתָּבֵי אוכל, בלוגרים ושפים, והרעיון הוא שהם יספרו את הסיפור של האוכל לציבור הרחב. אנחנו נפגשים פעמיים בחודש ולומדים יחד מאנשי מקצוע בתחום. לירון ישראלי הִנחה מפגש, גם יפתח מ"יפתח לחם", מיכל ארגנה לנו סיור מרתק דרך שיטות גידול שונות – הידרופונית, ביודינמית ואורגנית – כדי להבין את ההבדלים ביניהן ומה זה אומר. מה למשל אומר לגדל משהו לא על אדמה, לנתק את הקשר עם האדמה. היום חוקרים בתחום המזון כבר פונים אלינו בעצמם בבקשה להעביר מפגשים. פנה אליי למשל חוקר של צמחי תבלין שרוצה להכניס עכּוּבּ לתודעה של הצרכן הישראלי וביקש לבוא לאחד המפגשים ולהביא את הסיפור. לאט לאט אנחנו מרחיבים את הידע ואת הקשר של האנשים למזון שכולנו מגדלים ומייצרים, ודרך זה נוצרות גם המון שותפויות מרגשות לדרך."

מיכל: "ולמרות שמדובר באנשים שמגיעים מהעולמות שלנו, של חשיבה אקולוגית ומודעת, עדיין יש אצלם בהתחלה המון בלבול בקשר להבדלים בין חקלאות בת-קיימא לחקלאות אורגנית, לביודינמית, להידרופונית, ואנחנו מנסים לכוון אותם לשאול את השאלות הנכונות. זה שהשדה לא מרוסס נגד חרקים עדיין לא אומר שהוא גם לא מרוסס נגד עשבים, וזה שירק גדל על מים עדיין לא אומר שלא מוחדרים לשם דשנים, ומה זה אומר במובן הרוחני שבחרנו לנתק את הגידול מהאדמה. לשאול גם מה – מעבר לפרנסה, שהיא כמובן חשובה לכולנו – מה העניין הראשי של החקלאי, מה עומד בראש מעייניו. אני יכולה לתת רמז לכיוון הנכון: האדמה. היא צריכה להיות במקום הראשון. כי ככה התוצרת מעולה, נוצרים קשרים נכונים
ונוצרת קהילה."

אילה: "מבחינתי, לקוחות הם הרבה יותר מצרכנים שבאים לרכוש מוצר, הם קהילה: רשת שנותנת לי מקום לצמוח ומחזיקה אותי בתקופות של חוסר ודאות. כחקלאית אני תלויה בכל כך הרבה גורמים משתנים, והידיעה שהקהילה שם נותנת ביטחון. הלקוחות הם חלק מישות המשק, יש להם תפקיד חיוני במערך. בלעדיהם לא היינו יכולים לעשות את מה שאנחנו עושים, שזה בעצם, כמו שאנחנו תמיד אומרים: אנחנו לא מגדלים זיתים. אנחנו
מגדלים אדמה."