רודולף שטיינר ותפוח האדמה הסיני המתוק
לראות את האור

רודולף שטיינר ותפוח האדמה הסיני המתוק

עשרות שנים אחרי ששטיינר דיבר על צמח אור שיכול לחזק את כוחות החיים של האדמה ושל האדם, נראה שהאגדה קורמת עלים בדמות בטטה סינית שאיננה בטטה כלל. אודי לוי נסע לחוות אנדריאס שבגרמניה, שם מגדלים את הדיאוסקוריאה, ופגש אנשים ושורשים

אגדה אנתרופוסופית עתיקה מספרת שרודולף שטיינר דיבר על צמח אור, שנראה כמו בטטה, גדל בסין ומאפשר לאוכליו "לקלוט כוחות אור חזקים דרך התזונה". ועוד ממשיכה התושב"ע של החקלאות הביודינמית ומצטטת אותו: "יש חשיבות לכך שתפוח האדמה הסיני המתוק יבוית ויגודל באירופה."

רודולף גרוסה (1994-1905), שהיה יושב ראש החברה האנתרופוסופית הכללית בדורנאך, סיפר בשיחה פרטית, שפעם, כששטיינר סיים הרצאה מאוחר בלילה, הוא יצא למבואת האולם ונעל את מגפיו. מישהו מהמעריצים שאל אותו: "דוקטור שטיינר, אני יכול לעזור לך?" זה ענה: "לא תודה, מדובר בתרגיל מצוין!" ומאז התפשטה בדורנאך השמועה שהדוקטור ממליץ לבצע מדיטציה בעמידה על רגל אחת, בחצות.

שלא כמו בסיפור המגפיים, בו תורת שטיינר שבעל פה הועברה מדור לדור עד שנשכחה, עניין הצמח אוגר האור לא נשכח, ונעשו מאמצים רבים לאתר אותו. בשלב מסוים מצאו שצמח היָאם הזכרי ‒ ראו להלן ‒ הוא כנראה הצמח שבו מדובר, ומאז ובמשך שנים רבות ניסו חוקרים ומגדלים, לא רק אנתרופוסופים, לחפש ולהסכים על הזן הייחודי המסוים שאליו שטיינר התכוון.

בחיפוש אחר צמח האור

אדלברט פון קייזרלינק (1993-1905), רופא, חקלאי ממייסדי החקלאות הביולוגית-דינמית ומחוג מכריו הקרובים של שטיינר, סיפר[1] ששטיינר דיבר על הצמח כשחבר אחר מחוג החקלאים החלוצי, וולפגנג וכסמוט, חזר מטיול ארוך בסין ותיאר לשטיינר את חוויותיו שם. שטיינר שרטט קו גלובלי שירד אנכית מהשמיים מעל למזרח הרחוק, נמשך אופקית מעל אירופה וחדר אנכית לתוך הקרקע באמריקה. הוא הסביר שזה מהלך זרימת כוחות האור וקרינתם על פני כדור הארץ – ושלא מדובר בקרינת השמש הפיזית. במזרח קורנים כוחות האור בעוצמה אנכית וחזקה ישירות מהקוסמוס ונקלטים שם על ידי הצמחים; באירופה זורמים הכוחות האלה במקביל לקרקע, אופקית, ובאמריקה הם קורנים אנכית לתוך האדמה ומותמרים לאנרגיה חשמלית. תפוח האדמה הסיני, אמר שטיינר, הוא צמח שקולט את האנרגיות האלה באופן מוגבר ולכן כדאי לגדל אותו באירופה. הוא מעצים את אנרגיות האור הרוחניות שנקלטות על ידי האדמה ויכול להזין את תושבי אירופה בכוחות אור (גם שטיינר ראה שהמאה העשרים באירופה הייתה תקופה חשוכת אור). שטיינר, חשוב לציין, ראה בחקלאות הביודינמית קודם כול תשובה לשאלת התדלדלות כוחות החיים של האדמה, בעוד שבערך התזונתי המשופר של צמחי מאכל הגדלים בקרקע "ביודינמית", ראה ערך מוסף, ולא בהכרח ראשוני.

הבטטה שאינה בטטה

במהלך השנים פיתחו חוקרים אנתרופוסופים מתודות מעבדתיות, שמטרתן לקבוע את החיוניות האתרית של צמחי מאכל. הם ניסו, ועדיין מנסים, לפתח דרכים למדוד את האיכות האתרית של צמחי מאכל ‒ כלומר את פוטנציאל כוחות החיים, הוויטליוּת, של הצמח. הרי מערכת העיכול מפרקת את החומרים הנאכלים עד לאובדן זהותם הראשונית, משחררת אותם ממהותם החומרית ומשחררת את האנרגיות המזוקקות מתוכם – ואלה אינן חומריות. כוחות אלה בונים ומתחזקים את האורגניזם האנושי שמקיים חיים, ותפקודו המיטבי תלוי גם ביכולתו להטמיע אור. תוך כדי המחקר, נוכחו החוקרים כבר בשנות החמישים והשישים במאה הקודמת, שאיכותם של צמחי המאכל באירופה נמצאת בנסיגה – אבל גם ש"תפוח אדמה סיני מתוק" אינו ציון בוטני מדויק.

בסופו של דבר הובילו החיפושים אל Dioscorea batatas, אחד מזני צמח היָאם. הצמח התפרסם בשנים האחרונות כשנודע שאביו של האצן הג'מייקני יוסיין בולט דאג להאכיל אותו מילדות בשורש היָאם, ושיוסיין בולט עצמו חוזר ומציין, שלצמח הזה יש חלק משמעותי בהצלחתו כסופרסטאר של ריצה למרחקים קצרים.

Dioscorea batatas הוא שיח מטפס חד-שנתי. למרות שמו, הוא אינו קרוב משפחה של הבטטה, ולמרות טעמו, הדומה מעט לזה של תפוח האדמה, הוא גם אינו כזה. בשפה הגרמנית השתרש השם Lichtwurzel, "שורש אור", באנגלית Chinese Yam, בסינית 樢翩 (שאן יאו), ולהלן ייקרא: "שורש האור".

הפקעיות שנוצרות על הגבעולים נשתלות באביב, השורשים הבשלים נאספים בסתיו. הצמח מגדל גבעולים ארוכים, המשתרגים (אם יש להם על מה לטפס) עד לגובה של 6-5 מטרים  למעלה אל האור. העלים מתפתחים רק בחלק הקרוב ביותר לשמש. פקעת השורש צומחת לעומק ומגיעה עד שני מטר מתחת לפני האדמה ולאורך של עד מעט יותר ממטר. בניגוד לרוב השורשים היא מתעבה בחלקה התחתון – לא כמו גזר, למשל, ההולך וצר ככל שהוא מעמיק לצמוח. שורש האור הוא אחד משש מאות זנים בסדרה. ברפואה הסינית המסורתית הוא נמצא בשימוש מזה אלפיים שנה כצמח עתיר כוחות מרפא, ועשיר במיוחד באנרגיות צ'י.

מטיאס בּוסַּל וארגזי השתילים

מטיאס בּוסַּל וארגזי השתילים

חוות אנדריאס

חבל הארץ שמצפון לימת קונסטנץ בדרום גרמניה הוא פורה במיוחד. האקלים ממוזג יחסית, האדמה דשנה וניתן לגדל בה דגנים, עצי פרי וגידולי שדה. גפני היין באזור ידועות באיכותן. חוות ביודינמיות רבות שוכנות בסביבה, ומעל אלף דונם כאן מעובדים בשיטה זו.

בשנת 1995 רכשה הרופאה האנתרופוסופית ד"ר קורנליה האן חווה נטושה באזור, במטרה לגדל בה את שורש האור ולקדם מחקר שיעמיק בהבנת תכונותיו של הצמח. שם החווה הוסב ל"חוות אנדריאס".[2] כיום החווה (שעברה לבעלותו של יזם אנתרופוסוף אחר) מייצרת יבול של 7-5 טון שורשי אור בשנה, ובמקום פועלות מעבדות מחקר ומעבדות לייצור תרופות ומוצרי קוסמטיקה שמכילים את שורש האור.

גידול שורש האור הוא עתיר עבודה. באפריל מוציאים את השתילים מהחממה, שבה הם מונבטים בפברואר, ושותלים אותם בקבוצות של כעשרה שתילים בשורות של ארגזים. אלה ממולאים באדמה שעברה טיוב ביודינמי, שכולל קומפוסט ואת הפרפרטים, התוספים הייחודיים לרוח החקלאות הזאת. בסתיו מסירים דופן אחת מכל ארגז ואוספים בזהירות את השורשים.

עבודת שורשים

מטיאס בּוּּסֶל הוא מהנדס חקלאי, בוגר בית ספר ולדורף, ומזה שש-עשרה שנים מתמקד בגידול ובחקר שורש האור. המפגש עם מטיאס הוא בלתי אמצעי, ישיר ומרתק. הוא משלב מחקר מדעי קונבנציונלי עם שיטות אנתרופוסופיות ומרחיב גם את אלה למישורים נועזים של חקר, אל מעבר לתחום הנגלה לעין. בתחילת הסיור המקיף שהוא עורך לי – המוקדש לקוראי "אדם עולם" – הוא מצביע על התכונות המוכחות מדעית של הצמח. שורש האור מכיל ריכוזים גבוהים של מגנזיום, אשלגן, סידן ופרוטאינים, גבוהים בהרבה מאשר צמחי מאכל אחרים.[3] בהמשך מספר מטיאס, שלא אחת מגיעים אורחים לחווה, טועמים ב"חנות המפעל" פרוסה דקה מהשורש, ומדווחים על תחושה שלא הכירו עד אז של "אור פנימי" שמציפה אותם. את השורש ניתן לאכול נא, לטגן או לבשל. אני טעמתי אותו במופע הנא. הטעם לא חד משמעי, המרקם רירי משהו. לא עברתי חוויית אור פנימי פתאומית. בכל אופן, כמות מעטה של השורש מספקת לגוף אנרגיה שלא נמדדת רק בקלוריות ובחומרים פיזיים.

בחוות אנדריאס עובדים, בין השאר, משתקמים ממוסד אנתרופוסופי לגמילה מהתמכרויות. כל העובדים בחווה (בעונת האסיף עד 30 אישה ואיש), ובכללם המשתקמים, מדווחים על הערך הכמעט מדיטטיבי של העבודה במקום, ועל קשר רגשי אל השורשים שאותם יש "ליילד": להסיר את דופן הארגז, לפנות את האדמה, להגיע אל השורש ולהוציא אותו לאוויר העולם מבלי שיישרט וייפגע. המחיר לקילוגרם שורש אור למאכל גם הוא, אגב, מכובד: 40 יורו.

תוך סיור בחווה פגשנו במקרה (יש כזה?), בהלנה מלכיור. מטיאס סיפר שהלנה עבדה שם משך שנים אחדות ועסקה במחקר ובפיתוח. הלנה למדה ספרות גרמנית וסלאבית, המשיכה ללימודי אוריתמיה וסיימה בלימודי רפואה טבעית, בה היא עוסקת כמקצוע. היא נמנית עם אותם אנשים שלהם היכולת ‒ המולדת ושתלויה גם באימון קפדני ‒ להביט מבעד למסך שמצעף את הראייה, אל מעבר לתחומם של החושים הארציים. בפגישה מאוחרת יותר שוחחנו על איכויות שהצמח הייחודי הזה מתווך, מעבר לתכונותיו הביוכימיות.

על העיקרון ההומאופתי ואור גנוז

הרופא סמואל האנמן (1843-1755) היה הראשון שניסח את העיקרון: "דומה בדומה ירפא". הוא מצא שניתן לרפא מחלות, כאשר נותנים לחולה חומר, שאם לא היה חולה – היה גורם להופעת תסמינים דומים לאלו של המחלה שתקפה אותו בפועל. המינונים הדרושים נמוכים מאוד. חומר המוצא ההומאופתי מדולל שוב ושוב, ולאחר כמה שלבים כאלה, סטטיסטית, לא תמָצא עוד פרודה מחומר המקור בתמיסה. כל שלב בדילול נקרא "פוטנציה" ובכל שלב מדוללת התמיסה ביחס של 1:10. D1 הוא השלב הראשון; D2 השני; וכן הלאה (D = דצימלי, עשרוני). האנמן טען שבחומר המדלל ישנה הטבעה אנרגטית של תכונות חומר המוצא, ושהתמיסה מתווכת בין תכונותיו של החומר לבין המערכות הביולוגיות ואף הנפשיות של החולה – מבלי לשנות או לכפות על הגוף תהליכים כימיים. הגוף מפענח את הקוד, "מבין" מבפנים את התהליך הפתולוגי ומנסה לגייס משאבים כדי להתגבר על המחלה.

לא כאן המקום לדון ביעילותה של ההומאופתיה. רק זאת: הדיון הורחב עם גילויים של הביו-פוטונים. פוטונים הם חלקיקים נושאי אנרגיה. בכל חומר חי ישנם החלקיקים האלה שאוגרים את אנרגית האור – "פוטון" מלשון "אור" ביוונית.  הביו-פוטונים, נושאי אנרגית האור ברקמות חיות, הם גם המדיום שבאמצעותו מתקיימת תקשורת ביולוגית חיונית בין צמחים.

שורש האור אקטיבי בתחום הזה באופן מיוחד.[4] הערכים שנמדדים אצלו במדידה ביו-פוטונית גבוהים באופן משמעותי מאשר בצמחים אחרים שנמדדו. עשרות שנים אחרי ששטיינר, כמעט במקרה, דיבר על פוטנציאל אגירת האור של שורש האור ‒ "תפוח האדמה הסיני" ‒ מוכח כיום שטענתו הייתה מבוססת, ולא על רקע מעבדתי, אלא על יכולת קליטה בתחום שנמצא מעבר לחישת החושים.

הלנה מלכיור, עומדת מול הסף

הלנה מלכיור, עומדת מול הסף

וחזרה אל הלנה

בסיפורו של מיכאל אנדה, הסיפור שאינו נגמר, במהלך משימת הצלת העולם מה"לא כלום", עומד אטריו מול השער השלישי, האחרון, שער ה"אין מפתח", שייפתח בפניו רק אם יוותר לגמרי על רצונו לעבור דרכו.

בשיחה עם הלנה מלכיור עולה חוויה דומה. היא בדקה פוטנציות נמוכות, בינוניות, ועד ל-D30 של דילול הומאופתי של שורש האור. היא מספרת, לראשונה, שהפוטנציות הנמוכות, D1 עד D12, מתנהגות כצפוי: השפעתן על האורגניזם האנושי מתרחשת בתחום הפיזי-גופני והביולוגי-אתרי. הפוטנציות הבינוניות, עד D20 לערך, הן בעלות השפעה בתחום הנפשי-אסטרלי. כשהגיעה ל-D30 נוכחה, שהיא נמצאת בתחום של סף, מקום בו מתרחש מפגש עם כוח ישותי (כלומר כוח שמקורו בישות כלשהי); אנרגיה מאיכות אינטנסיבית ומספירה רחוקה וגבוהה מאוד. הלנה מספרת שהבינה, שמדובר בסף שלא תוכל לחצות כרגע. זוהי חוויה חזקה וחד פעמית שמגיעה ישירות משורש האור. צמחים אחרים אינם מתווכים עוצמה כזאת.

שורש האור הוא אכן צמח מרתק, ואנחנו כנראה עדיין לא מבינים את סגולותיו לעומקן. מתוך דבריו של שטיינר ניתן להסיק שמעבר לתכונותיו הכימיות והאתריות, הוא גם משמש כמעין יתד להזרמה של אנרגיות שאינן נראות – אולי סוג של דיקור אתרי במרידיאנים של האדמה. ומניסיוני, מעבר לכל שאר התכונות שלו, הוא גם מתווך מפגשים אנושיים שבלעדיו כנראה לא היו מתקיימים. בינתיים לקחתי איתי שתי פקעיות ואני מנסה לגדל אותן בגינה.


 

[1]Keyserlingk, A. (1993), Erinnerungen an fr.he Forschungsarbeiten, Verlag Kooperative D.rnau.

[2]  www.lichtyam.de

[3] Hartkemeyer, Dr. Tobias und Hartemeyer Julia, Die chinesische Yams, Dioscorea batatas. Norderstedt, 2018.
ספר זה מכיל תיאור של הצמח, שיטות גידול, שיטות בדיקה מעבדתית ותוצאותיהן, כמו גם גישות אנתרופוסופיות למחקר והערכה – נכתב על ידי חוקרים ומגדלים אנתרופוסופיים, ביניהם גם מטיאס בוסל.

[4] שם, עמ' 112 ואילך.

מצטרפים במבצע לעיתון הילדים אדם צעיר >>> לפרטים והזמנה

תגובות

כתובת הדואר האלקטרוני שלך לא תפורסם. שדות החובה מסומנים *

*

תגובה אחת

  1. Avatar

    שטיינר המליץ לגדל שורש אור כאלטרנטיבה לתפוחי אדמה. הוא טען שתפוח האדמה עשוי להפריע להתפתחות הרוחנית בשל העובדה שאינו מטמיע את אתר האור. לעומתו, שורש האור מצליח להטמיע את אתר האור בפקעת. מאחר שתפוח האדמה כה נפוץ, במיוחד באירופה, סבר שטיינר שמציאת תחליף יכולה להועיל.