אני זה הכול: איך חושבים ילדים בשבע השנים הראשונות לחייהם?

אני זה הכול: איך חושבים ילדים בשבע השנים הראשונות לחייהם?

שבע השנים הראשונות לחיי האדם הן שנים קסומות, שבהן עובר הילד שינוי משמעותי ביותר, הדומה להתעוררות איטית מחלום. כדי למלא בצורה הטובה ביותר את תפקידנו כהורים ומחנכים לגיל הזה עלינו להבין כיצד הם חווים את העולם. מתן יובל, איש חינוך ותיק לגיל הרך, פותח לנו צוהר להבנת עולמם

דמיינו לעצמכם שאתם מבקרים בערבות אפריקה שבט פרימיטיבי החי חיים ראשוניים. ההבדלים החיצוניים מפליאים אתכם, אך יותר מזאת; החוויה היא שאתם בעולם אחר. הכול שונה ממה שאתם מכירים: היחסים בין חברי השבט הם אחרים, היחס של אנשי השבט לסביבתם, לעץ ולחיה הוא אחר, הפעילות שבה הם עסוקים בה היא אחרת, אופן הליכתם על האדמה הוא אחר... בקיצור, הם חווים את העולם והחיים בצורה שונה מאוד מהאופן שבו אנחנו, בני המערב, מורגלים בו. בעבורם העץ הוא ממשות חיה שיכולה לדבר, החיה היא חלק ממארג החיים בדיוק כמוהם, וכשהם הורגים אותה כדי לקיים את עצמם – הם מבקשים ממנה סליחה ומודים לה. הם מתבוננים אל האופק ויודעים מתי הגשם ירד ומכינים את בתיהם. הם נאספים לקראת ערב סביב המדורה בטקסיות חמימה, שרים, רוקדים ומספרים ספורים.

שבע השנים הקסומות

כמו בני השבט שביקרתם, גם הילד חווה את העולם בצורה מאוד שונה מהחוויה שלנו כמבוגרים. עלינו להבין את העובדה הזאת כשאנו מבקשים להתקרב אליו, לדעת אותו, ולמלא את תפקידנו כהורים. כאשר מתבוננים בתינוק, ניתן בנקל לראות שהוא מצוי במעיין ממד אחר; מבטו מצועף ורחב ועל אף היותו בגוף קטנטן עולה תחושה שנוכחותו חובקת-כל. זהו מצב מיוחד שהמילים מתקשות לתארו; הוא מספר לנו שהילד הווה איזשהו ממד הנסתר מעינינו.

את הוויתו המיוחדת של התינוק, המעוררת בנו תחושה של חסד, ניתן להבין מתוך הרעיון שהתינוק מאוחד עם העולם. תודעתו אחדותית וחלומית. התעוררותו לעצמיותו הנפרדת מתרחשת באופן הדרגתי במשך 21 שנות חייו הראשונות. אט-אט הוא מביא נוכחות הולכת ומתרחבת לגופו, לרצונו, לרגשותיו ולמחשבותיו. כתוצאה מכך, יחסיו עם עצמו ועם העולם הולכים ומשתנים, עד הגעתו לבגרות.

שבע השנים הראשונות לחיי האדם, מה שמכונה "הגיל הרך", הן שנים קסומות, שבהן עובר הילד שינוי משמעותי ביותר, הדומה להתעוררות איטית מחלום: התינוק המאוחד עם סביבתו אשר אינו יכול להזיז איבר בגופו גדל להיות הילד בן השבע, החש את עצמיותו בגופו הפיסי ומטפס עד לצמרת העץ, חדור כוונה ובטוח ביכולותיו. כעת נאפיין בכמה נקודות את קווי המתאר חווית הילד.

  • העולם הוא מקום מופלא. כל הנגלה לחושים הוא מלא קסם, מעניין, מסקרן ומעורר פליאה. הילד חדור בדחפים להכיר את העולם, לדעת אותו דרך פיו וגופו בעודו מתמסר לרשמי החושים.
  • חווית "אנחנו". הילד חש עצמו חלק בלתי נפרד מהוויה אחת גדולה ומה שמניע אותו הוא הרצון להיות חלק ממנה. מה שמצוי במרכז הם החיים והעולם, ולא היותי פרט שנפרד ממנו. מה שאנחנו מכנים בעולם המבוגרים "שייכות", מתקיים אצל הילד באופן טבעי ואורגני (כשלא מפריעים לו). הילד רוצה להיות שותף למעשה החיים (וטוב נעשה אם נאפשר לו זאת בהתאם ליכולותיו).
  • הכול הוא אני ואני זה הכול. הילד חש בתוכו את הדברים אשר מחוץ לו, ואת עצמו בתוך הדברים. ההפרדה בין עולם פנימי וחיצוני עדיין מעומעמת. בעת המשחק, או כאשר הוא שקוע בחיים, הוא הופך להיות 'הדבר עצמו': הוא פרפר המתעופף בשדה, הוא הגלים והחול שבשפת הים... העולם הפנימי והחיצוני מעורבבים במידה רבה זה בזה.
  • חיבור לפעימת החיים. לילד חיבור בלתי אמצעי למקצבים הטבעיים הראשוניים של החיים: יום ולילה, עונות השנה ועוד. מקצבי החיים הטבעיים משפיעים על מצב רוחו, חיוניותו ורמת הפעילות שלו. עם פרוץ האביב נוכל לראות את הילדים מלאים בכוחות חיים, דוהרים כסוסים, ועם בוא הסתיו והחורף נראה אותם עסוקים בבניית מחילות, בתים ומאורות.
  • הכול חי ומדבר. לכל עצם – חי, צומח, דומם – יש ממשות. כל דבר הוא ישות בעלת משמעות וערך במארג החיים השלם. הדבר ניכר במיוחד כשהם מגלים עץ, חיה, ופרח המעורר בהם פליאה, והם קוראים לנו שנבוא לראות את הפלא.
  • חווית זמן כולית. הכול קורה כאן ועכשיו, גם מה שקרה אתמול וגם מה שיקרה מחר. מושגי הזמן מקבלים רצף כרונולוגי בהדרגה, וגם בגיל שבע עדיין אינם מופנמים כמו אצל האדם המבוגר.
  • תפישה (חשיבה) תמונתית. אצל הילד, הכול ארוג בחווית החיים, ולא בתפישה מופשטת. השמש עייפה והולכת לישון, ולא שוקעת במערב בגלל סיבוב כדור הארץ סביב צירו. הילד מבין "תמונות חיות", ולא מבין תיאורים מופשטים. הילד מצטרף בשמחה לפעילות שיש בה חיים, שיש בה תמונה דינמית; הנחיה או תיאור מופשט הן בעבורו כמו שפה זרה.
  • חשיבה מאגית. יש קשר ישיר בין מה שאני עושה לבין מה שקורה. הילד חווה עצמו ארוג בחיים וחש שפעולותיו משפיעות על החיים באופן ישיר. חשיבה המסוגלת להפריד בין סיבה ותוצאה מראה את ניצניה רק בגיל שש או שבע.

אם לרגע תעצרו משטף הקריאה ותהרהרו בנקודות הללו תיווכחו, כפי שכבר כתבתי בתחילת דבריי, שזוהי חוויה שונה מאוד מזה של המבוגר. כמבוגרים, אנחנו חווים את עצמנו במרכז. אנחנו חווים נוכחות עצמית מתמשכת ופוגשים את העולם דרך מושגים שאימצנו לעצמנו ולא דרך חוויה ישירה ובלתי אמצעית. התודעה העצמית שבה אנחנו נתונים מפרידה אותנו ממארג החיים. אנחנו חיים את הפרטים ורק פעילות של תודעה וחשיבה (או פעילות אמנותית) יכולים לאפשר לנו לארוג אותם לכדי הוויה אחת.

כדי לגשר על הפער הזה שבין התודעה שלנו לתודעתו של הילד אנו נדרשים להסכים לחוות את העולם מנקודת מבט אחרת, ולא לשפוט את הדברים והאירועים מנקודת מבטנו המבוגרת. זהו המפתח להבנת הצרכים והבקשות שלהם, בדרך ליצירת סביבה התומכת בהתפתחותם הבריאה.

תגובות

כתובת הדואר האלקטרוני שלך לא תפורסם. שדות החובה מסומנים *

*

תגובה אחת

  1. מאיר ירושלמי

    כמו בבדיחה המוכרת האם גם הילד יודע את מה שמתן כותב שהוא יודע ?

    מישהו אחר כתב זאת לפני. אני פעם ראשונה כותב כאן.

העגלה שלך