מפגינים למען עתידם, בלעדיהם: על השתתפות ילדים בהפגנות

לאחרונה עמדתי בהפגנת בוקר ליד אם צעירה שתינוק על גבה וילד כבן ארבע לצִדה. הקטן שעל הגב בכה והיא ביצעה את "ריקוד האימהות" כדי להרדים אותו, אבל מכיוון שעמדה ליד חבריה שתופפו ותקעו בזמבורות, הוא התקשה להירדם. בסוף לא התאפקתי ושאלתי: "זה טוב בשבילו, להיות כאן?" והיא ענתה בחוסר סבלנות: "אני עושה את זה בשבילו! כדי שהוא לא יגדל בדיקטטורה!"

כמוה, ישנם הורים רבים שאין להם היכן ועם מי להשאיר את הילדים, וחשים חובה אזרחית ומוסרית להשתתף בהפגנות. אבל אם הייתי יכולה לענות לה באותו רגע בהרחבה, הייתי אומרת מה שאני כותבת כאן: אם יש לכם אפשרות להימנע מלקחת את ילדיכם עד גיל 12 להפגנות, אני מאוד ממליצה על כך.

מדוע?

מכיוון שלילדים בגילאים האלה אין שום יכולת פיזית, נפשית או חושית – וגם לא כלים מחשבתיים – להבין או להכיל ולעכל את הסיטואציה של הפגנה. לעתים אנחנו מפרשים התנהגות קולנית או אגרסיבית של ילדים מתחת לגיל שבע כ"כוחות". אבל האמת היא שגופם שברירי, עורם דק, רגשותיהם עדינים, והם מאוד זקוקים להוריהם כדי לתווך עבורם את המציאות.

^{ארבע ההסכמות של הוולדורף}

מהזווית של הוולדורף, ארבעה עקרונות חשובים לחינוך ילדים בשבעון הראשון. עם זאת, רצוי להחזיק את העקרונות הללו בתודעתנו עד תחילת גיל ההתבגרות – שחל בסביבות גיל 12 ולהתאים את הגישה להתפתחות האישית של ילדינו.

עיקרון ראשון: העולם הוא טוב. מה שמכונה בפסיכולוגיה "אמון בסיסי" או "בסיס בטוח" נפגע קשות בהפגנות, מכיוון שהמסר העוצמתי בהן הוא: העולם הוא קשה ורע; זאת כשבעצם, במציאות, בכל צעד שלנו אנחנו מביעים אמון. לדוגמה: בפתיחת הברזים אנחנו מביעים אמון בכך שיהיו לנו מים, בצאתנו החוצה אנחנו מאמינים שהמדרכה לא תפער את פיה ותבלע אותנו, אנו מצפים שהכספומט יוציא את הכסף שהפקדנו בבנק, ושגן הילדים יהיה במקומו והצוות יאיר לנו פנים. תחושת האמון שהתבססה בנו בילדותנו היא זו שמגינה עלינו מפני חרדות קיומיות (שהפכו להיות כּאֵב נפשי נפוץ בתקופתנו) וחרדות אישיות. האמון הבסיסי שרוכש הילד בשבעון הראשון משמש לו כמגן פסיכולוגי למשך כל חייו.

עיקרון שני: יראת כבוד לאדם שניתן "לשאת אליו עיניים", להעריך אותו ולהסכים לקבל את סמכותו. עיקרון זה כמובן מעורער לחלוטין במהלך ההפגנה, מכיוון שמהות ההפגנה היא ערעור על סמכות הממשלה. בגיל הרך, ההורים הם מעין "מורי דרך" עם פנס, שמובילים את ילדיהם ביער העבות של חוקי החיים, ולכן אני מעודדת הורים לתת דוגמה אישית ולעורר יראת כבוד בילדיהם. יתר על כן – טיפוח יראת הכבוד בשנות החיים הראשונות מועיל בשימור של יכולת האדם לחוש "מבפנים" את החיבור שלו לרוח, ולחוש שהוא מנהל את חייו מתוך הסכמה להיתמך בכוחות הטובים של היקום.

עקרון שלישי: "הוויה חלומית". הכוונה היא לסביבה פיזית ונפשית עוטפת, רכה ונטולת כוחנות. מקום שבו מוגנים כל החושים מפני עוצמת גירוי רבה מדי. עיקרון זה נשמע לפעמים הזוי במדינתנו הרותחת, וישנם הורים שממש חשים קושי עם גני ולדורף האפלוליים שקירותיהם ורַדרדים. אך הכוונה אינה לטפח ילד מנותק מהמציאות, אלא לאפשר התפתחות פיזית וביטוי עצמי בסביבה שבה הגירוי החושי מווּסַת בהתאם ליכולת הטבעית בשבעון הראשון. בהפגנות, לעומת זאת, מאותגרים כל החושים של הילדים. ברור לגמרי שגם בביקור בקניון או בג'ימבורי החושים מאותגרים, אבל ההבדל הוא שלמקומות אלה אנחנו לוקחים את הילדים להנאה משותפת (שלעתים בגלל העומס בכל זאת מסתיימת בבכי), ואילו בהפגנות התכנים כוללים כעס, בוז, עלבון ואלימות ברמה הנפשית.

עיקרון רביעי: למידה חיה ולא מושגים מופשטים. כלומר, לא נַראה לילדה תמונה של אבטיח ונסביר איזה צבעים וטעם יש לו, אלא נאפשר להתבונן באבטיח, לגעת בו ולטעום אותו. המושגים שההורים נלחמים עבורם בהפגנות מתבססים על חשיבה מופשטת, אשר ממיינת, מקטלגת, מוצאת סיבה ותוצאה. ילדינו עדיין מצויים בשלב ה"שבטי" של התפתחותם, הם כמהים להרגיש אהבה, ידידות והיעדר הפרדה. המושגים "דמוקרטיה", "הון-שלטון", "חוקה" ודומיהם, זרים להם לחלוטין וגורמים לכאב של ניתוק. לכן, לדוגמה, בגני ולדורף רבים נהוג להתייחס בצורה מצומצמת מאוד ל"יום העצמאות", מכיוון שהמושג הוא מופשט. גם הניסיון להגיד שזה "יום הולדת למדינה" יוצר תמיהה ובלבול. לכן רק אומרים שזה יום שמח, ואוכלים יחד ארוחת צהריים "ישראלית".

ילדים חשים בכל זיוף, ולכן לא נוכל לתאר
להם "עולם ורוד" ונבחרי ציבור נערצים.
אבל בהחלט נוכל לבחור בשפה נקייה,
שמתארת את המעשים המקוממים וגם את
רגשותינו ומחשבותינו, באופן שמכבד קודם
כול את עצמנו

^{סקנדל או פסטיבל?}

כל העקרונות הללו: העולם הוא טוב, יראת כבוד, הוויה חלומית, ולימוד בצורה חיה – מתנפצים ברעש הזמבורות והרמקולים, אשר יחד עם שאר הגירויים הצבעוניים מאתגרים כל אדם, במיוחד ילדים, ועוד יותר, ילדים בעלי קושי בוויסות חושי. המסר של ההפגנות הוא מאוד מופשט, ובעצם הסיבה המרכזית שבעטיה אנו מפגינים היא התנגדות וחוסר כבוד למי שאמורים להיות בעלי הסמכות בניהול
הממשלה והמדינה.

מצד שני, ילדים חשים בכל זיוף, ולכן לא נוכל לתאר להם "עולם ורוד" ונבחרי ציבור נערצים. אבל בהחלט נוכל לבחור בשפה נקייה, שמתארת את המעשים המקוממים, וגם את רגשותינו ומחשבותינו, באופן שמכבד קודם כול את עצמנו – וגם את אחרים. לדוגמה: "אני ממש לא מסכימה עם החלטות השרים בממשלה ולכן אני יוצאת למחות ולהפגין נגדן". זאת, מבלי לכנות בכינויים מזלזלים, גסים, או כאלה שמדמים את בני האדם לבעלי חיים.

ברור שהפגנות אלימות, או בעלות פוטנציאל להתלקחות אלימה, הן המזיקות ביותר, אבל למיטב ידיעתי, ההורים נמנעים מלהגיע אליהן עם ילדיהם.

האם יש להפגנות השפעה כלשהי על התנהגות ילדי הגן?

גננות ששוחחתי איתן בנושא סיפרו שלתוך המשחק החופשי מביאים הילדים סיסמאות מההפגנה. הם צועקים "דמוקרטיה" ו-"בושה", "דיקטטורה-קקי-פיפי", "הון שלטון עולם תחתון". סרטון שצולם באחד הגנים מראה ילדים חמודים להפליא, שרים בהתלהבות כשמקלות עץ (מעין מיקרופונים) בידיהם: "אם לא יהיה שוויון, נחסום את איילון, נפלתם על הדור הלא נכון!"

האם הסיסמאות הללו תומכות בהתפתחותם של הילדים בגן? תשובותיהן של הגננות מורכבות בערך כמו המצב שאליו הגענו. אבל אפשר לסכם אותן באמירה שאם האווירה שנוצרת בהפגנה היא פסטיבלית, מגבשת מבחינה משפחתית וחברתית, לא מפחידה באלימות שבה ולא מרתיעה בכמות הרעש והגירויים, אז ילדים יכולים להשתתף, למרות שככל שהילדים צעירים יותר – כך פחות מומלץ שיגיעו להפגנות.

לדעתי, כאמור, עדיף להמתין עד תחילת גיל ההתבגרות, ולהתבונן ביכולת וברצון של נערות ונערים להפגין בעצמם. כפי שאנחנו מגדלים שתיל עץ בשנותיו הראשונות כך שהוא מוגן משמש יוקדת, רוחות עזות ומזיקים, כך עלינו להגן על ילדינו ולעטוף אותם, כדי שיגדלו מלאי עוצמה וכוחות חיים.