מחשבות בזמן מלחמה

השנה אני מחנך כיתה ה', כיתה בה הקוריקולום נפלא ותואם לגיל הילדים באופן מושלם. הילדים נכנסים לשנתם ה-11, הם מתחילים לצאת ממשבר גיל 9–10 ועדיין נמצאים לפני חציית הרוביקון השני של גיל 12 המתרחשת בכיתה ו'. זו למעשה שנה של הרמוניה, של חוויה אסתטית, חוויה של קלילות מחד ותחילת התפתחות החשיבה המופשטת: הבנה של רעיונות גדולים גם דרך החשיבה ולא רק באופן תמונתי. לא בכדי אנחנו מתחילים בנושא התרבויות הקדומות — מהודו ועד מצריים — כשהלב של השנה עוסק ביוון. אנו מביאים בכיתה את החוויה של האדם היווני אשר ראה את עצמו שייך לאנשי העיר בה הוא נולד (אתונאי, ספרטני וכו'...) ומוכן לצאת ולהילחם עבור עירו מבלי לשאול מדוע ולמה, אלא רק מתוך רצון לתת לה כבוד ועוצמה. ביוון הקדומה נולדו הדמוקרטיה, הפילוסופיה, האומנות הקלאסית, ובגדול — מה שאנו באנתרופוסופיה קוראים "הנפש השכלית" — היכולת של האדם לנצל את המשאבים העומדים לרשותו עבור עצמו וכן היכולת לחשוב באופן מופשט ופרקטי בו זמנית. סיפור הסוס הטרויאני הוא ביטוי מובהק של הנפש השכלית.

רק פסקה בספר

במהלך הקיץ האחרון, כאשר הכנתי את עצמי לכיתה ה', קראתי המון סיפורי קרבות ומלחמות בעולם העתיק, בין ערים יווניות, ובעיקר על המאבק התמידי בין הליגה הפלופונסית בראשות ספרטה לליגה האטית-דלית בראשות אתונה. היה זה לא רק מאבק על טריטוריה אלא בעיקר על שליטה בתודעה ובסגנון החיים. מלחמות אלו היו עקובות מדם, למרות שהיו בין יוונים ליוונים, אך כפי שציינתי קודם, היוונים היו נאמנים לעיר ולסגנון החיים אליו נולדו. רק כאשר עמדה יוון כולה בסכנה ממשית כנגד הפולשים הפרסים, לא נותרה להם ברירה אלא להתאחד ולנצח. כמעט מיותר לציין שלאחר הניצחון על הפרסים חזרו המאבקים הפנימיים, ובסופו של דבר גברה ידם של האתונאים, עד אשר רומא נכנסה לתמונה והשתלטה על יוון.

כך, בקיץ האחרון, קראתי בשקיקה את ההיסטוריה של יוון, מאבקי הכוח והאינטריגות הפנימיות, וזכור לי שחשבתי לעצמי, כמה מדהים העניין, שכיום, כ-2,300 שנה לאחר אותם מאורעות, אנו יכולים לקרוא על פלישה של עיר אחת לאחרת, הרג גברים, אונס נשים, חטיפת ילדים וחורבן העיר כמעט עד היסוד — והכול בכמה דפים בתוך ספר... זה היה כל כך מזמן, המשכתי בהגיגי, מה זה קשור אלינו? בימינו כבר לא יכול להיות מצב כזה...

ואז הגיע ה-7.10 ובבת אחת הבנתי, שזה לא שחזרנו 2,300 שנה אחורה בתודעה האנושית שלנו, אלא שהיא מעולם לא השתנתה. נכנסו לארצנו, הרגו, אנסו והרסו מכל הבא ליד, ואנחנו בתגובה לא נשארנו חייבים — נכנסנו, הרסנו, פירקנו, הרגנו ועדיין ממשיכים במלאכה — "עד מיטוט החמאס!" אך, האם זה אפשרי? הרומאים ניסו למוטט את המרד היהודי לאחר חורבן בית שני. הם הגלו את העם, הרגו את המנהיגים ולא השאירו כמעט כלום. האם הם מוטטו את הרעיון היהודי? אי אפשר למוטט רעיון, אפשר רק להרוג ולהרוס. הרעיון עצמו אינו תלוי באיש זה או אחר, הוא מסתובב בעולם ומחכה לרגע המתאים להמשיך ולפעום.

כעת, חודשיים וחצי אחרי כן, אני בעיקר כואב ועצוב. כואב על כל המוות המיותר וחסר התכלית, ועצוב בעיקר על כך שהתודעה שלנו לא השתנתה כמעט במאום במהלך 2,000 השנים האחרונות. אנו עדין חיים במאבקים פנימיים אינסופיים, עדיין צריכים "מכה" רצחנית מבחוץ שתעיר אותנו להתאחד ולהילחם יחדיו על קיומנו, ועדיין לא מבינים שכל הקונספט של "הם ואנחנו" הוא קונספט של עולם התנ"ך. של תודעה קדומה. תודעה שמחפשת את האני של עצמה מתוך ההפרדה.

מה איננו רואים?

תודעת "אנחנו והם" חיה בנו מאוד בעוצמה בגיל ההתבגרות — גיל בו אנו חווים באופן החזק ביותר את תודעת הפיצול. הנער או הנערה המתבגרים חייבים להפריד את עצמם מהעולם, למרוד במוסכמות ולחשוב על האמת הסובייקטיבית שלהם כנכונה והצודקת ביותר, על מנת לפתח תודעת אני אינדיווידואלית. בהמשך, בגיל מבוגר יותר, האדם חייב להתאמן בעשייה רוחנית של אהבה וחיבור, של קבלת האחר וקבלת עצמו. ואולי הדבר החשוב ביותר הוא לדעת שכל מה שקורה לי — כל דבר, בין אם טוב או רע — הוא רק חלק מתוכנית אלוהית שאין לי יכולת להבין; תוכנית אלוהית, שככל שאני מסרב ללכת בדרך של האהבה והחיבור, תפיל עליי מכה ועוד מכה ועוד מכה. אלה מכות כואבות ולפעמים גם אכזריות, שאינן נתפסות בנפש הארצית, אך כל תכליתן היא להסביר לי שהאופן בו אני פועל כאינדיווידואל רחוק מהתכלית ומהייעוד שלי. להבין ולקבל שנוחתות עליי "מכות גורל" כדי לעזור לי להתפתח כאדם ולהתחיל להתעורר רוחנית.

גם כעם, עלינו לשאול את עצמנו — מה איננו רואים? עלינו להבין שאין אויב חיצוני שרוצה להשמיד אותנו, אלא אנו האויב של עצמנו. אם נתעורר ונשנה את הדרך בה אנו הולכים, כל המאורעות הקשים שעברנו יעזרו לנו לצמוח למקום חדש. אם לא נתעורר, בעוד 2,000 שנה יכתבו על מאורעות אלו כפִסקה בספר, והעולם כמנהגו ינהג.

ולסיום, חשוב לומר שמאורעות של זוועה ואכזריות קורים בהמון מקומות בעולם — באוקראינה, בכורדיסטן, בטיבט, באפריקה ועוד. אלה מאורעות אכזריים של רצח עַם שאינם פחות קשים ואולי אף יותר קשים ממה שחווינו אנו ב-7.10; ולמעשה, עד שזה לא דפק על דלתנו שלנו, לא זעקנו ולא מחינו או נלחמנו למען אותם אומללים במקומות אחרים. הם היו עבורנו רק כתבה בעיתון, לא ממש קשורים אלינו, בדיוק כפי שמה שקורה אצלנו כעת הוא רק כתבה בעיתון במדינה רחוקה אחרת.

לא נותר לנו אלא להיכנס עמוק פנימה, להבין שזו שעת מבחן וצומת דרכים אישית, עבור כל אדם, לחפש את התכלית, לשאוף למען החיבור ולהעצים את כוח האהבה — או ליפול לתהומות הנפש, לרצון לנקום ולהמשיך לחוות את חוויית הפיצול, כשלכאורה הרוע נמצא שם והטוב נמצא כאן.

העולם יצעד למקום אליו נבחר לכוון את מחשבותינו.

איור: דגנית רודובסקי