דירה היא לא סחורה: הזווית האנתרופוסופית על משבר הדיור
צילום מתוך הפייסבוק של המחאה הגדולה - יחד נוריד את מחירי הדיור

דירה היא לא סחורה: הזווית האנתרופוסופית על משבר הדיור

מחאת האוהלים החדשה שמתרקמת לה מתחת לאפנו גרמה לנו לחזור לארכיון ולרפרש מאמר על הזווית האנתרופוסופית למחירי הדיור, שמציעה התבוננות אחרת לגמרי על הבעיה

כִּי מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ נָתוֹן יִנָּתֵן לוֹ וְשֶׁפַע יִהְיֶה לוֹ, אַךְ מִי שֶׁאֵין לוֹ, גַּם מַה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ יִלָּקַח מִמֶּנּוּ

הבשורה על פי מתי, פרק יג, פסוק 12

כשקראתי את השורה הזאת לראשונה, לפני אי-אילו שנים, הזדעזעתי. כיצד ישוע, נביא החסד והאהבה, אומר דבר אכזרי כזה? הפתרון שהרגיע את נפשי באותם ימים היה להוסיף את המילה "אמונה" אחרי 'יש לו' ו'אין לו' (מי שיש לו אמונה, לעומת מי שאין לו אמונה...). אך המשפט המשיך ללוות אותי, וכשבגרתי למדתי לקבל אותו כפשוטו. הבנתי שהוא מכיל אמת ישירה וכואבת: מי שיש לו, מי שנמצא בתודעה של 'יש', – עם הזמן יהיה לו עוד ועוד. ולהיפך: מי שאין לו, או חושב שאין לו – בסוף באמת לא יהיה לו. ואם אתם מתעקשים להוסיף מילים לפסוק היפה הזה, מוטב שאחרי ה'יש לו' וה'אין לו' תוסיפו את המילה 'דירה'.  

בין 'דיור' ל'דירה'

בשנה האחרונה עלו מחירי הדיור ב-16%, ושוב מתרקמת לה מחאה חברתית, שוב נוטעים אנשים אוהלים ברחובות. הפעם המחאה התחילה בפרדס חנה, וזה נפלא. גם המחאה החברתית הגדולה של שנת 2011 התחילה ממחירי הדיור. יאיר לפיד, שבשנת 2013 נכנס למשרד האוצר על גלי המחאה, ניסה להוביל את תוכנית "מע"מ אפס", ללא הצלחה; אחריו, משה כחלון ניסה את כוחו עם "מחיר למשתכן" ו"מחיר מטרה". ליברמן לא ניסה להציג רפורמה כלשהי בתחום הדיור, והמשיך את הקו של קודמיו. העקרון המנחה של התוכניות הללו היה סבסוד, כלומר, השתתפות חלקית של המדינה בעלויות הדיור. כל התוכניות הללו נכשלו, כיוון שהן לא נגעו בליבת הבעיה שגורמת למחירי הדירות לעלות עוד ועוד. 

רבים נוטים לחשוב ששורש בעיית הדיור נובעת ממחסור בהיצע הדירות, שמביא לעליית מחירים. הפתרון, לפי קו המחשבה הזה, הוא בניה של כמה שיותר דירות, ואיזון בין הביקוש לדירות להיצע הדירות. אני טוען שהבעיה היא לא של היצע וביקוש לדירות. אני לא חושב שיש הרבה משפחות בישראל שאין להן איפה לישון בלילה. צריך להבדיל בין 'דיור', שהוא קורת גג, לבין 'דירה', שהיא נכס כלכלי. הביקוש העצום שקיים כיום במשק, וגורם לעליית מחירים, הוא הביקוש לנכס כלכלי מסוג 'דירה'. האטרקטיביות של ההשקעה הכלכלית בדירות בישראל נובעת הן מתנאים אובייקטיביים הנובעים מהיותנו מדינה קטנה וצפופה שהקרקע בה נדירה ויקרה, והן מתנאים סוביקטיביים הנובעים ממדיניות מיסוי המפלה לטובה השקעה בנדל"ן לעומת השקעה בשוק ההון או בעסקים. דבר זה גורם לכל מי שיש לו מעט הון פנוי להשקעה להפוך למשקיע נדל"ן בזעיר אנפין. אנשים שכבר יש ברשותם דירה או חצי דירה ממנפים את הנכס שברשותם, לוקחים משכנתא נוספת וקונים דירה שנייה, שלישית ורביעית. במציאות שבה 67% ממשקי הבית בישראל הם בעלי דירה, המשמעות היא שלכל בעל דירה יש בממוצע דירה וחצי, או שלכל משק בית שלישי יש 2 דירות. התהליך הזה מושך מעלה את מחירי הדיור. 

שוק של זכויות

המשפט המפורסם של איינשטיין אומר שלא נוכל לפתור בעיה באותה צורת חשיבה שבה יצרנו אותה, ובהקשר של בעיית מחירי הדירות, צורת החשיבה אותה אני רוצה לאתגר היא התפיסה של דירה כנכס כלכלי. בבסיס התפיסה החברתית האנתרופוסופית עומד רעיון "השילוש החברתי", ולפיו החיים החברתיים שלנו מתנהלים בשלושה מרחבים: המרחב הכלכלי, שבו מסופקים צרכיו החומריים של האדם; המרחב התרבותי-רוחני, שבו בא לידי ביטוי כל מה שקשור לכישרונות הייחודיים של האדם; ומרחב הזכויות והחובות, שהוא המרחב הפוליטי שבו מסדיר האדם את יחסיו עם בני האדם שאיתם הוא חי. כל מחלה חברתית, אומר שטיינר, מתחילה בכך שאנחנו מבלבלים בין התחומים ומחילים על מרחב אחד מערכת ערכים של מרחב אחר. 

לאן שייך תחום הדיור? במציאות שבה אין הבדל בין "דיור" לבין "דירה", היכולת לדור נגזרת מיכולותיך הכלכליות. דירה היא סחורה לכל דבר, הניתנת למקח וממכר ונתונה לתנודתיות השוק. אבל מה עם "דיור"? האם דיור הוא סחורה או זכות? האם דיור שונה במהותו מזכויות אחרות כגון חינוך, בריאות, מערכת משפט ושאר שירותים בסיסיים שאנו מממנים בכספי מיסינו ונראה לנו טבעי ביותר לקבלם מהמדינה בלא קשר ליכולותינו הכלכליות?

השיטה הקפיטליסטית מיקמה את הדיור במרחב הכלכלי, וכשאנו מכפיפים את הדיור לכוחות השוק, למעשה אנו יוצרים שוק של זכויות. מצב זה אינו שונה במהותו ממצב שבו אדם יכול למכור את זכות ההצבעה שלו לכנסת. וזהו לב הבעיה: החלת תפיסת שוק חופשי על זכות בסיסית של כל אדם ומשק בית. 

משהבנו זאת, אפשר להצביע גם על שני כיוונים שאליה יכולה ללכת המדינה כדי לפתור את בעיית מחירי הדיור. הראשון הוא להשקיע בתוכניות לדיור ציבורי שיאפשרו שכירות ארוכת טווח במחיר שפוי ומפוקח. הכיוון השני, שהוא רדיקלי ומצריך הרבה כוח פוליטי, הוא להעלות בצורה חדה מאוד, עד 100%, את המיסוי על דירה שניה. החלטה כזאת תשחרר באחת מאות אלפי דירות לשוק, והמחירים יצנחו בחדות. כסף פנוי אינו צריך להיות מושקע בנדל"ן, אומר שטיינר, ומוסיף שלהשקעת כסף פנוי בנדל"ן יש השפעה רעה מאוד על כל התהליך הכלכלי. הכיצד? על זה נכתוב במאמר הבא.

תגובות

כתובת הדואר האלקטרוני שלך לא תפורסם. שדות החובה מסומנים *

*

7 תגובות

  1. הנושא עצמו מרתק בעיני. אבל בתגובה הזו אני רוצה להתפלא ולשאול למה להשמיט את ההקשר של הפסוק כשהוא, אחרי הכל, ישיר ופשוט? הצצה מהירה בברית החדשה לימדה אותי שישו מדבר שם על אלו המסוגלים לקבל ידע איזוטרי לעומת אלו שאינם מסוגלים, ואליהם, מסביר ישו, אי אפשר לדבר ישירות אלא רק במשלים. בהקשר זה, אומר ישו, אלו שיש להם יכולת הבנה, ינתן להם ידע ויהיה להם שפע ומי שאין לו יכולת – גם אם ינתן לו, הידע ילקח ממנו, כלומר הידע לא יכול להחזיק. יסולף, ישכח וכו.

  2. משה בר- נס

    המשך: ובמה שכתבתי עוד לא נגענו בחיבור בין שוק הדיור לבין שוק ההון. כמות הכסף המסתובב בשוק עולה משנה לשנה. היום הוא אולי פי 5 או 10 מכמות הכסף שהיתה כאן לפני 10 ו20 שנה. מנין תוספת הכסף? כאשר הממשלה מזרימה כספים לשוק, נוצר פיחות בערך הכסף, והממשלה ככלל נמנעת מלעשות זאת. אז מי מזרים לשוק כסף, איפה ואיך הוא מיוצר? אני לא מתכוון למטבעות והשטרות הפיזיים, כי אלה אולי 3% מכמות הכסף. כמעט כל הכסף שלנו, 97%, נמצא בצורה דיגיטלית בבנק או מוסד אחר. אנו מקבלים משכורות באופן דיגיטלי, שכר-דירה עובר דיגיטלית וכן הלאה. הדרך היחידה בה מתווסף כסף לשוק הוא ע"י הלוואה שהבנק נותן ללווה. ובדרך כלל הלוואה ניתנת לצורך רכישת נדל"ן, תמורת מסמכים חתומים להחזיר את ההלוואה חודש בחודשו במשך עשרות שנים, ואם לא כן – הנכס יעבור לידי הבנק. כלומר הנכס מהווה חלק מהבטחונות של הבנק, וכך מוזרמים מיליוני ש"ח כל שנה לשוק. יצירת כסף היא יצירת יש מאין, שרק לבנקים יש זכות מהמדינה לעסוק בה. החזר ההלוואה כולל בתוכו מרכיב של ריבית. זאת אומרת שאם לקחתי הלוואה של מיליון ש"ח, הבנק יקבל ממני סדר גודל של 1.8 מיליון תוך עשרים שנה. כלומר השוק הכללי קיבל לתוכו מיליון ש"ח שזרמו לקבלנים, לספקים, לבעלי הדירה וכו' וכו' – מניעים בכך את הכלכלה.
    אבל!!!!
    במרוצת עשרים שנה, יצאו ממנו יותר ממיליון! מנין יגיעו עוד 800,000 ש"ח שעוברים לבנק? ואת זה להכפיל במספר האנשים שלקחו הלוואות בעשרים שנה. התחלתי בתיאור שכמות הכסף בשוק הכללי הולכת וגדלה כל שנה, וכרגע הצבעתי על מנגנון איך יוצא ממנו תוספת של כ 80% ממה שנכנס, ועובר לבנקים. גם אמרתי שהדרך היחידה ליצירת כסף היא ע"י יצירת הלוואה, בד"כ תמורת שיעבוד נדל"ן. אז תוספת הכסף שעל המשק להעביר לבנק עבור הריבית, גם מקורו בהלוואות נוספות שהמשק לוקח מהבנקים. ולכן גם סכום ההלוואות של המשק בכללותו הולך וגדל מידי שנה. מי המרוויח הגדול? הבנק שיש לו זכות לייצר כסף, להלוות אותו לגבות ריבית.
    זהו המנגנון העיקרי העובד מאחורי עלית מחירי הדיור, ואני לא רואה שום גורם רציני שרוצה לעשות בזה שינוי. הגורמים הכבדים ביותר במשק רוצים שככה זה ימשך.

  3. משה בר- נס

    שאפו, נעם, על ההקדמה שהוסיפה את האמונה למשפט: כִּי מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אמונה, נָתוֹן יִנָּתֵן לוֹ וְשֶׁפַע יִהְיֶה לוֹ; אַךְ מִי שֶׁאֵין לוֹ אמונה, גַּם מַה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ יִלָּקַח מִמֶּנּוּ.
    לגבי השאר יש לי ספקות גדלים. לפני טיפול בנושא הדיור, כדאי ללמוד ולהבין את התמונה הגדולה. מה גורם לעליית מחירים? מי מעוניין בעליית מחירי הדיור? מה הם האינטרסים של הגורמים השונים? וקודם כל מה המניעים שלנו? אם אינני בעל דירה ואני מוציא סכום נכבד כל חודש על שכירות, אז יש לי אינטרס שמחירי הדיור ירדו. כנ"ל אם יש לי ילדים שעזבו את הבית ומשלמים שכירות, ולי אין דירות מהם אני מרוויח שכירות.
    לפי הנתונים שהובאו – רק כ-33% ממשקי הבית משלמים שכירות מגורים. ולחלקם יש דירה בבעלותם, אז מדובר אולי ב30% ואולי פחות. השאר, 70% ומעלה שהם בעלי-נכס, יפסידו או ירוויחו מירידת מחירי הדירות? יפסידו.
    לבנקים אין אינטרס שמחירי הדירות ירדו, לבעלי הבתים אין אינטרס כזה, לכלכלה לא נראה שיש אינטרס כזה, ולפוליטיקאים הבוחשים בכל זה בוודאי אין ענין לערער את יציבות המשפחות והבנקים. כן יש ענין לפוליטיקאים ועיתונאים לרכב על פופוליזם יפה נפש של לדאוג לחלשים ולעניים. לכן הם יוצרים את השיח הזה, ולכן יש להם תכניות נקודתיות שאולי עוזרות לכמה משפחות. אילו היה חשש שזה ישפיע רחב יותר – מיד היו קמים בעלי האינטרסים, גורמי המשק החזקים, כולל כל העם המחזיק בנכסים, ודואג להפריע למהלך הזה.
    ובחזרה לנקודת הפתיחה האמונית. עבורי האמירה של "מגיע לי דיור" ודרישה מהממשלה לספק את צרכי, הוא מקטין את עצמי, ונראה לי שמעיד על חוסר אמונה בעצמי, וחוסר אמונה בישות שבאמת מספקת את צרכי. כנאמר בברכת המוציא:
    עֵינֵי כל אֵלֶיךָ יְשַׂבֵּרוּ. וְאַתָּה נותֵן לָהֶם אֶת אָכְלָם בְּעִתּו:
    פּותֵחַ אֶת יָדֶךָ. וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצון:

  4. יורם גרשמן

    ראשית שאפו גדול על כתבה במקומה!
    ובהתייחס לדיור ציבורי יצויין שרעיון זה נוסה במדינות רבות, כולל מדינת ישראל, ובד"כ נגמר בכשלון צורב ממגוון סיבות, רובן ניהוליות. ככלל ממשלות אינן מוצלחות במיוחד כבעלות דירות ובפועל הדיור הציבורי מנציח את הבעיה במקום לפתור אותה. גם פיקוח על מחירי שכירות התברר כמאוד מורכב לביצוע כי הן המשכירים.ות והן השוכרים.ות מעוניינים להתחמק מהפיקוח…

    מוזמנים ומוזמנות להקשיב ל"חיות כיס" בנושא זה – https://www.kan.org.il/podcast/item.aspx?pid=16355

    ואם מוכנים.ות לאתגר אמונות מציע לקרוא
    https://kohelet.org.il/publication/%d7%a0%d7%99%d7%99%d7%a8-%d7%9e%d7%93%d7%99%d7%a0%d7%99%d7%95%d7%aa-%d7%97%d7%93%d7%a9-%d7%94%d7%93%d7%99%d7%95%d7%a8-%d7%94%d7%a6%d7%99%d7%91%d7%95%d7%a8%d7%99-%d7%91%d7%99%d7%a9%d7%a8%d7%90%d7%9c

  5. לראייתי יש לקחת את הניתוח המצויין שעשה נועם כאן בכתבה צעד אחד נוסף קדימה. חינוך ציבורי מלא, כמו שבעיקרו עדיין שולט בישראל, מוביל למצב שחינוך רוחני חופשי, כמו חינוך ולדורף, מתקשה מאד לקום ולשגשג. חינוך ציבורי חלקי, לצד חינוך פרטי, מוביל לחלוקה בין חינוך לעשירים וחינוך לעניים, כמו שרואים למשל בארצות הברית.
    הנקודה טמונה בכך שפעולות חברתיות אינן מתחלקות לאחת משלוש קטגוריות לפי השילוש החברתי, אלא צבועות בכל השלוש. שלושת המרחבים הם שלושה כוחות שפועלים בחברה, ולא תוכנית חלוקה. חינוך הוא גם זכות וגם מוצר כלכלי, וכמובן, כמו שאנחנו רגילים לחשוב – גם אומנות. הוא כל אחד מהשלושה, בכל רגע נתון, באופן מלא וללא פשרות. חירות המורה צריכה להיות מלאה, ולכן חינוך ציבורי לא עונה טוב על המשוואה. ראוי שההורים יהיו מעורבים באופן ישיר בדאגה לצרכי בית הספר, כולל מימונו (מימון שייך לשלושת הקטגוריות, וצריך לנבוע משלושה מקורות), כל אחד לפי יכולתו – כך פועלת כלכלה. ומרחב הזכויות מה לגביו? הוא נדרש לדאוג שכל ילד יזכה לזכות מלאה לחינוך איכותי, אבל זה לא אומר שהוא צריך ליישם את החינוך הזה בעצמו. הוא צריך להיות מעורב באופן מלא, אבל לא מוציא לפועל. דוגמא לפעולה שכזו יכולה להיות חקיקה מטעם המדינה שקובעת שבתי ספר עצמאיים לא רשאיים לסנן תלמידים על פי מצבם הכלכלי, או אף נדרשים לעמוד במכסות של קבלת תלמידים משכבות שונות באוכלוסיה.
    איך זה משליך על הדיור? גם הדיור הוא גם זכות וגם כלכלה, ואפשר גם לחשוב עליו במשקפיים של רוח. מכאן, ובהתבסס על התפיסה הכלכלית של שטיינר שמלווה את השילוש החברתי, הייתי מציע שדירה היא דווקא כן סחורה. לדעתי היינו רוצים כחברה לשמר את הדחף הכלכלי שדוחף את שוק הדיור קדימה לבנייה איכותית יותר ויעילה יותר. ובכלל, דירה היא דבר מתכלה. אחרי עשרות שנים היא מתחילה להתפורר וערכה יורד. מה לא סחורה? הקרקע. הקרקע היא משאב טבע. היא לא מתכלה. גם במחירי הדיור ניתן להבחין שהמרכיב המשמעותי בערכו של בית הוא הקרקע. גם מחיר הבנייה עצמה מרקיע שחקים מסיבות שונות, כמו מיסוי, חומרי גלם (ברזל במיוחד) ועוד, אבל אלה בעיות כלכליות דווקא, יותר מאשר חקיקתיות/מוסריות.
    אז מה ההצעה שלי?
    1- מיסוי גבוה על דירה שנייה ויותר, כמו שמציע נועם – בהחלט. מאד מתבקש.
    2- אני לא בטוח לגבי דיור ציבורי. זה יכול להיות קשה ליישום (להפוך לסלאמס), לא יעיל כלכלית (לכלכלת המדינה) ולא מדוייק בעיני לתפישת השילוש. אני תומך בכיוון. זה קרוב מספיק לשילוש כפי שאני תופס אותו, אבל מציע כיוון אחר, או בנוסף. במקום אני מציע להוציא את הקרקעות (ולא הדירות) מהפעילות הכלכלית ולהעבירן לפעילות חקיקתית/זכותית. בעולם אוטופי הייתי מציע שקרקע היא אולי הדבר היחיד שבו הגישה הקומוניסטית/מרקסיסטית היא הנכונה בעיני. קרקעות צריכות להיות מחולקות לכל אזרח באופן שיוויוני, לשימוש במהלך חייו, אך לא לירושה. בעולם יותר מציאותי הייתי מציע המשך הפשרה של קרקעות וחלוקתן למעוטי יכולת, כפי שהמדינה עושה בישובי ספר. הייתי מרחיב זאת לכלל הארץ.
    3- ובהיבט הרוחני? אנחנו בישראל נגררים לעולם מטריאליסטי, קפיטליסטי, שבו חוקי הבניה הולכים שבי אחרי ההון ששולט בחברה ומחייבים את כולנו לבניית בטון עם יסודות, תחת טיעונים של בטיחות, יציבות, עמידה בפני סכנות של רעידות אדמה וגם מדדי איכות שנשלטים באופן ריכוזי על ידי עיריות שמכתיבות כיצד צריך להראות הנוף הציבורי. כל הטיעונים האלה נכונים, אבל יוצאים מפרופורציות בישראל, והמרוויח העיקרי הוא הקבלנים ועסקני הנדל"ן. האנושות התקיימה ושרדה ברוב העולם, רוב שנותיה, בבתים שאנשים בנו במו ידיהם, מבוץ, מעץ, מאבן. בישראל, בנייה שכזו היא כמעט בלתי אפשרית כמעט בכל הארץ. הצד האומנותי/רוחני/יצירתי בתחום הדיור נכחד כמעט לגמרי. חשוב לדעתי לתקן זאת ולהביא את המדינה להוציא את היד השלטת שלה מתחום היצרתיות בבניה, או לפחות לקחת צעד אחורה ולהרפות מהאחיזה החזקה שלה. זה אולי לא רלוונטי לרחוב דיזינגוף בתל אביב, אבל יכול להיות מייושם בכל המושבים בין גדרה לחדרה. זה מרכיב נוסף שיכול להוזיל משמעותית את המחיר להשגת דיור.

    • יורם גרשמן

      רעיון באמת מעניין אך נשמע מורכב מאוד ליישום – איך תוריש את הבית/דירה ללא הקרקע עליה יושבים? נשמע כמילכוד שיילוק (ליטרת בשר אך ללא דם).
      אני מצאתי הערכות שעלות הקרקע בישראל היא בממוצע 30% מעלות הבניה (ומגיעה עד 70% באזורים מסויימים). קשה לי לראות מי שיבנה/יקנה בית תוך מודעות ש-30% מההשקעה יורד לטמיון. מצד שני אנשים קונים רכב חדש במחירים מופרכים אז מה אני מבין…

העגלה שלך