המאבק על חירות האדם

אנחנו, החיים במאה ה-21, חונכנו על מערכת היררכית, חשיבה לינארית, יעילות ומיידיות כמדד לקבל החלטות. למדנו לשאול תמיד "מה יוצא לי מזה?", כי אל הממון, שעל פיו יישק דבר, מסתכל רק על "השורה התחתונה". והנה הגיע נגיף קטן אשר פועל באופן רשתי, מתפשט בצורה ויראלית ומפרק בלי למצמץ את המערכת הכלכלית-חברתית הבנויה. תוך מספר שבועות הכול עצר מלכת. לא ברור מה יוצא למי מזה ואיפה השורה התחתונה.

נגיף הקורונה, שכמו כל נגיף אין לו יכולת קיום עצמאית וחיותו נובעת מטפילותו, נתן לאנושות שיעור מאלף; גרם לנו למשך מספר חודשים לעצור את ההתנהגות שטופת הבצע, החמדנות והחמסנות שלנו כלפי הטבע ואמא אדמה.

פתאום העתיד נתפס כמאיים ומטריד. תחושת האדנות שלנו כלפי הקיום מתחלפת בתחושה של תוהו ובוהו, חשכה ואי ודאות אופפת את האנושות. מאין הופיע הטפיל הזה, שתפס טרמפ על בני האדם?

נראה שגם המעטים שנמצאים במוקדי קבלת ההחלטות לא יודעים הרבה יותר מאיתנו, וכהרגלם מנסים להתמודד בעזרת מערכת לינארית-היררכית עם אתגר מבוזר, רשתי. בדרך הם מסתירים מידע, מבלבלים, מבטיחים ולא מקיימים, עושים המון טעויות, ומאבדים את אמון הציבור.

לא פלא שתחושת חוסר האונים של הציבור עולה וגואה, הזעם מפעפע ורעידת אדמה כלכלית חברתית מאיימת לשטוף את הארץ.

אם ברצוננו להגיע לחוף מבטחים, עלינו לשאול את עצמנו בפני מה אנו ניצבים, על מה עלינו להיאבק, לאן אנחנו רוצים להגיע?

לעניות דעתי, חירות האדם נמצאת היום תחת מתקפה רבת עוצמה, ובכדי להבין את שאלת החירות כדאי, ראשית, שנבין מה משעבד את האדם ואיך. בלי הבנה זו, נהיה נידונים לאשליית חירות, ניאבק בסימפטומים במקום לבחון ולשנות את הנחות היסוד שהביאונו עד הלום.

הבה נתבונן על ארבעה היבטים מרכזיים שבהם אנו משועבדים מבלי דעת: הראשון הוא תחום החרדות בכלל ופחד המוות בפרט. היבט השעבוד השני הוא הריסת יחסי הגומלין הסימביוטיים שמתקיימים אלפי שנים בין המין האנושי לאדמה, השלישי הוא כלכלי והרביעי – דיגיטלי.

בני אלמוות

אם נסתכל על תגובת האנושות לנגיף הקורונה, המנוע העיקרי שעליו הושתתה המדיניות היה חרדה וחוסר בשלות להתמודד עם שאלת המוות כחלק מהותי מהחיים.

כל תרבות מעוצבת על פי תפיסת המוות שלה, וזו נעה תמיד בין קבלה לבין הכחשה. מבט אל המיתולוגיות הגדולות ממחיש זאת היטב: גלגמש, למשל, הלך לחפש אחרי חיי נצח לאחר מות חברו, בעוד שלאורפיאוס הובהר היטב שאין חזרה מהמוות, גם אם זה נראה כך לרגע; אינאנה האלה השומרית עלתה מהשאול, וממשיכת דרכה, פרספונה, נידונה לעלות ולרדת מהחיים אל המוות וחוזר חלילה לנצח. תפיסת המוות עוברת מהאמונה אל המעשה. כך בכל התרבויות העתיקות היו רמי המעלה נקברים עם רכושם, כלי נשקם ולעתים קרובות גם עם מלווים שהוקרבו במיוחד – כדי להקל על חייהם של המנוחים הנכבדים בעולם הבא. גם בתרבות הישראלית מעצב המוות את חיינו במודע ושלא במודע: זכר הנופלים, ימי זיכרון, אנדרטאות, אתוס לאומי, מצעד החיים במחנות ההשמדה, זיכרון השואה ועוד. כך או כך, כל מי שמסתכל על העתיד, מגלה שיש רק דבר ודאי אחד באופק, וזה המוות. אם המוות כל כך ברור – איך (והאם) אנו מתכוננים לקראתו? איך אנו מחנכים את עצמנו ואת ילדינו למפגש עם עתיד ודאי?

באחת הסצנות במַהָאבְּהָארְטַה,[1] מהסיפורים הגדולים של האנושות, מגלה יוּדְהִישְטְהִירַה, בכור חמשת בני פנדו, שארבעת אחיו מתו. אל מקומי אומר לו שיַחְיה אותם אם יצליח לענות על מאה שאלות. שתיים מהן מתקשרות ישירות לנושא שלנו:

מיהו חברו הטוב של הגוסס?

"המעשים הטובים שעשה בחייו."

מהו הפלא הגדול בעולם?

"מדי יום ומדי שעה מתים בני אדם, וגופותיהם נישאות ברחובות, אך הצופים בהם לעולם אינם מבינים שגם יומם יגיע, וממשיכים לנהוג כבני אלמוות. זה הפלא הגדול מכל פלאי העולם."

בימינו, הפלא הגדול הוא שפחד המוות גרם למנהיגות העולמית לעצור ולסגור את מרבית האנושות בבית למשך חודשים, תוך העצמת החרדה במיליארדי אנשים כאמצעי לשליטה. איך ייראו חיינו אם ניקח אחריות על חרדת המוות שלנו? אם נפסיק להכחיש את עצם קיומו? יש להניח שתהליך קבלת ההחלטות הלא מודע שלנו ישתנה. ייתכן שאי פעם בעתיד המאוד רחוק יתבטל או יידחה מאוד המוות. עד אז, חשבו כמה חופשיים נהיה בלי הפחד המתמיד והמשתק מפניו.

פשיזם של מזון

מתזונת חרדות לנפש, נעבור לתזונת הגוף. כאן השעבוד מוסווה היטב. רובנו מתענגים על אבטיח בלי גרעינים, אך האם אנו עוצרים לשאול מה משמעות הדבר?

אבטיח בלי גרעינים הוא אבטיח עקר שאינו יכול להתרבות. מיהו זה שחמס, לכאורה בשם הקדמה, הנוחות והטעם, את השפע שהטבע נותן? איך ההתמכרות לנוחות מגבילה את החירות שלנו?

את התשובות לשאלות האלה, כמו את מהותו של משבר המזון העולמי, מיטיבה להמשיג וָנדַנָה שִיוָוה (Vandana Shiva). שיווה, אישה הודית בסַארי, משדרת פשטות, וברגע שהיא פותחת את פיה, סוחפות עוצמתה וחוכמתה את השומעים. שיווה היא דוקטור לפיזיקה, סופרת ויזֶמֶת חברתית. כחלק מפעילותה ויוזמותיה, הקימה קואופרטיב של 200,000 איכרים ויזמה את יצירת המניפסט על עתיד המזון. היא נלחמת בבתי משפט בינלאומיים נגד קואופרטיבים כמו מונסנטו, שמנסים לתבוע לעצמם בעלות וזכויות יוצרים על הטבע, ולא פעם גם מנצחת אותם.[2]

שורש הבעיה נעוץ ב"דיקטטורת הזרעים" וב"פשיזם של המזון", כפי שמבהירה היטב ד"ר שיווה. הזרע הוא החוליה הראשונה בשרשרת המזון. הוא לא רק מסמל את מעגל החיים ואת המגוון הביולוגי והתרבותי של האנושות – הוא גם מכיל אותם ומעביר אותם הלאה. מדורי דורות ועד העת האחרונה, התבססה החקלאות על החלפה חופשית של זרעים בין האיכרים – בסיס גם לחילופי ידע, מסורת ותרבות.

בתרבויות חקלאיות, הזרע והתבואה מעוגנים במנהגים ובדת. כל חג וטקס קשורים לסוגים של מזון ולצמחים המתאימים לעונה ולמקום. טקסי תפילה והודיה לאלים/אל/טבע על המזון היו (ועודם, בחברות מסורתיות) חלק מהותי מהצריכה שלו. במעבר מחברה יצרנית לצרכנית, שונתה תפיסת המזון – ממוצר בעל קדושה, החיוני לתזונה – לסחורה שנועדה ליצור מזומנים ולאו דווקא להזין. החקלאות נהפכה לעסק, וה-Agri-Culture הפך ל-Agri-Business.

המפסידים בשדה המערכה המדמם הזה הם לא רק החקלאים, אלא כולנו, האנושות כולה. אנחנו מוסרים את החירות שלנו לאכול אוכל בריא שגדל על אדמה בריאה מבלי שאנחנו אפילו יודעים את זה. ההסתרה והטשטוש מכוונים ומשווקים לנו כ"שפע". מי לא רוצה לאכול אננס שהוטס הבוקר מתאילנד ובשר בקר זול מארגנטינה? האם אנחנו מבינים את המחיר העצום שאנחנו, בעלי החיים והאדמה משלמים על המותרות המיותרות האלה? האם אנחנו מבינים את המחיר העצום שילדינו ונכדינו ישלמו?

נוצר מצב אבסורדי שבו האיכר נעשה לפושע כאשר הוא מקיים מסורות של אלפי שנים, ואילו הדיקטטורים של תעשיית הזרעים והכימיקלים, נחשבים לשומרי החוק והסדר, בשעה שהם מרעילים את האדמה

זרעי סוף הדרך

שיקולים של תאוות בצע ותאוות שלטון יצרו מערכת רבת עוצמה ומתוחכמת המורכבת מחברות לייצור זרעים, חברות לייצור כימיקלים וחברות פיננסיות (הגדולות שבהן משלבות את שלוש הפונקציות האלה). אלה הם מנגנונים דורסניים שמנצלים את כוחם ואת השפעתם על ממשלות מקומיות כדי לשנות את התקנות החקלאיות לטובתם, תוך שהם נעזרים, לדוגמה, בארגון הסחר העולמי (.W.T.O). התוצאות הרסניות, קצתן גלויות ורובן עדיין סמויות מהעין.

ראוי שנתעכב לרגע על תיאור פעילותם של תאגידי החקלאות הגלובליים ועל תוצאותיה. תאגידי הענק המערביים, כדוגמת חברת הזרעים מונסַנטו (שנרכשה לאחרונה על ידי באייר הגרמנית – יצרנית רעלים ותיקה בפני עצמה),  יוצרים מונופול בשוק הזרעים באמצעות מניפולציות פוליטיות וכלכליות אשר הופכות את הזרעים המקומיים ליקרים יחסית לזרעים המהונדסים שהם מוכרים. חקלאים עניים מתפתים לרכוש את הזרעים הזולים יותר, ואף מקבלים אותם ב"הלוואה" מחברת הזרעים רחבת הלב. מכיוון שהזרעים האלה חלשים יחסית, מצרפת החברה לעסקה גם דשנים וחומרי ריסוס שיגנו על המוצר שלה. אלא מה? הזרעים של תאגידי הענק הם זרעים אימפוטנטיים, כלומר זרעים שהונדסו גנטית, כך שאי אפשר להתחיל מהם מחזור זרעים חדש. כלומר, "זרעי סוף הדרך". זרעים אלו, הרשומים כפטנט ומוגנים בחוקי תאגידים, מבטיחים יבול "יפה" אך עקר, דבר המחייב את החקלאי לרכוש מהתאגידים מלאי חדש של זרעים מהונדסים בשנה הבאה. החופש להשתמש שימוש חוזר ונשנה בזרעים נשלל מהאיכר; זכותו להחלפת זרעים עם שכניו נשללת בידי הרשויות, ולא רק זאת, החוק מגדיר אותו כ"גנב זכויות יוצרים" אם ינסה להשתמש בזרעים שיפיק מהיבול שלו. בשלב הבא מעלים התאגידים את מחיר הזרעים, והאיכרים המשועבדים לחברות הזרעים נכנסים לחובות שהם לא יכולים לפרוע. התוצאה הברורה והזועקת ביותר לשמים היא הנתונים על ההתאבדויות של חקלאים בהודו כתוצאה ישירה מהשעבוד למונסנטו. בשנת 2012 דווח על 13,754 התאבדויות של חקלאים, מהם רבים שהתאבדו בשתיית הריסוס שמונסנטו מכרה להם.

עיון במקורות מידע המתארים את פעילות חברות הזרעים ואת זו של התאגידים החקלאיים הגלובליים, מביא אותנו לכלל מסקנה שאפשר לתאר את פעילותם כטרור, ושהיא מהווה סכנה קיומית לא פחות מהטרור שכותרות העיתונות מתמלאות מדי פעם באזכוריו. לא נפרט פה את המקרים שבהם נתבעו איכרים על סחר בזרעים (שגידלו בעצמם), ולא נספר על איכרים שיבוליהם הופרו בידי דבורים וחרקים אחרים משדות סמוכים והם חויבו לשלם תגמולים לחברות הזרעים. נספר רק כי כיום נאסר על מגדלי דבורים באירופה להציב כוורות במרחק של פחות מ-3 ק"מ משדות מהונדסים גנטית, שמא חס וחלילה יפגעו בזכויות היוצרים של יצרניות הזרעים!

נוצר מצב אבסורדי שבו האיכר נעשה לפושע כאשר הוא מקיים מסורות של אלפי שנים, ואילו הדיקטטורים של תעשיית הזרעים והכימיקלים, המתייחסים למזון כאל מקור להתעשרות, נחשבים לשומרי החוק והסדר, בשעה שהם מרעילים את האדמה, מעקרים את הזרעים ומעוותים את הצדק.

חיסון ביודינמי

ונדנה שיווה, אשר הקימה בנק להחלפות זרעים כדי לשמר מגוון רחב ככל הניתן, אינה היחידה שהבינה שאחד ממוקדי המלחמה על חירות האדם מתרחשת כיום על אדמת הודו. שותף נוסף לדרך שהבין זאת ופעל באופן מעורר השראה הוא פיטר פרוקטור, שהתרוצץ ברחבי הודו, מגיל 65 ועד למותו לפני שנתיים בהיותו בן 89, במסע של ריפוי אדם ואדמה. נוסחתו פשוטה: אדמה בריאה – מזון בריא – אדם בריא.

עוד בשנות התשעים זיהה פרוקטור את עומק הבעיה של החקלאות בהודו ואת הפתרון: חקלאות ביודינמית. ההיגיון שעליו מבוססת החקלאות הביודינמית – שבין היתר משתמשת בפרקטיקות כגון קבורת קרני פרה ממולאים בגלליה למשך מספר חודשים והכנת תרסיסים מהתוצר – מתיישב לגמרי עם תפיסת העולם ההודית, שבה אלת השפע חיה בפי הטבעת של הפרה הקדושה. תפיסה זו מצאה קרקע מוצקה בקרב ההודים, המקדשים את הפרה ומברכים אותה על השפע שהיא מעניקה להם. נכון לשנת 2017, כ-100,000 חקלאים בהודו עוסקים בחקלאות ביודינמית. (לפי נתוני ההתאחדות ההודית לחקלאות ביודינמית).

החקלאות הביודינמית מעניקה לחקלאי הודו את היכולת לספק את צורכי חוותיהם בלי להיות תלויים בתאגידי הזרעים והכימיקלים. השימוש בקומפוסט ובתכשירים ביודינמיים מחיה את האדמה ומחזיר לה את הרכות שאיבדה בעשרות שנים של עיבוד ממוכן ועתיר רעלים. כך, דרך שימוש נבון בגללים ובשאריות מזון, מוחזר הכבוד לאדם ולאדמה. פרוקטור האמין שהבשורה והגישות יעברו מאיכר לאיכר, והתוצאות בשטח מראות שהוא צדק.

ההוגה האקולוגי פול הוקן (Hawken) מדבר על "התנועה הגדולה בעולם אשר אין לה מנהיג". תנועה זו מורכבת מסטודנטים, חקלאים, בני המקום, אמנים, מחנכים, אנשי עסקים, אנשי דת ועוד. תנועה גדולה ומגוונת זו היא בעיני הוקן תגובת הנגד החיסונית של האנושות להרעלת כדור הארץ. כשנשאל האם הוא אופטימי או פסימי לגבי עתיד כדור הארץ והאנושות, ענה: "אם אתה מתבונן במצב כדור הארץ מנקודת המבט של המדע וממצאיו ואינך פסימי – אתה לא מבין את הנתונים. אבל אם אתה פוגש את האנשים העמלים לשיקום האדמה ולשיקום חיי העניים, ואינך הופך אופטימי – אז לבך כבר לא פועם".

ייתכן שאי פעם בעתיד המאוד רחוק יתבטל או יידחה מאוד המוות. עד אז, חשבו כמה חופשיים נהיה בלי הפחד המתמיד והמשתק מפניו

קפה הפוך

שעבוד נוסף שהפעם לא ארחיב עליו את הדיבור הוא השעבוד הכלכלי. בפלטפורמות שונות הרחבתי על תחלואיה של כלכלה מבוססת חוב, על שליטתו של איל הממון ועל הנזקים שיוצרת מערכת כלכלית שבה הרווח תמיד פרטי וההפסד הוא נחלת הכלל (למשל בגיליון "כסף", אדם עולם, מרץ-אפריל 2019). רוב אוכלוסיית העולם משועבדת בחובות לבנקים, רוב מדינות העולם משועבדות בחובות למדינות אחרות. ברור שכולנו מפסידים כאשר הפרדיגמה השלטת בעסקים היא יצירת רווח כספי בעזרת ניצול יתר של משאבי הטבע ושעבוד האנשים בתחתית שרשרת המזון. גם אם נדמה לנו משום מה שהמחיר שהם משלמים שווה את ההנאה שלנו מכוס אספרסו מהביל, ברור שבתוך זמן קצר הצונאמי של הזיהום והעוני ישטוף גם את חופינו. אין לנו כדור ארץ חלופי, הגיעה השעה להפוך את היוצרות, ליצור מודל כלכלי מרומם אדם ואדמה.

השעבוד האחרון והמודע ביותר לכאורה, מתרחש בתרבות הדיגיטלית, תרבות המבוססת על מהירות האור כקבוע; מהירות המאפשרת לחבר אנשים במרחק אלפי קילומטרים בשבריר שנייה.

בכדי לפעול מתוך חירות צריך להבין את העולם שבו אנו חיים, מהי תפיסת האדם וכיצד כוחות התרבות מעצבים אותנו. טשרניחובסקי אמר: "האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו". מהי היום תבנית נוף המולדת אשר משפיעה וחודרת את כל ישותנו? המציאות היום מורכבת ממציאות רבודה: מציאות אנלוגית ומציאות דיגיטלית, אור שמש ואור מסכים, צליל המכונות והמיית הלב.

משבר טוב

כאנושות אנו בתנועת הגירה שלא נראתה כמוה מעולם, כמעט שמונה מיליארד איש מהגרים לתרבות הדיגיטלית, כאשר להבנתי, חציית הסף לתוכה התרחשה בשנת 2006, עם הצגת הסמארטפון הראשון.

צ׳רצ׳יל אמר: ״לעולם אל תבזבז משבר טוב״. משבר הקורונה הוא הזמנה והזדמנות נדירה לחשוב ולחשב מסלול מחדש. רוב מוחלט של קוראי מאמר זה מחוברים דיגיטלית ומבחינתנו שאלת החירות שלנו ברשת מתבטאת בראש ובראשונה באופן שבו נעשה שימוש מסחרי ופוליטי ציני במידע עלינו, מידע שאנחנו מוסרים במודע ושלא במודע. ההתמכרות שלנו למדיה הדיגיטלית, כמו כל התמכרות, פוגעת אנושות בחופש האישי שלנו, כמעט מכל אספקט אפשרי. אנחנו חיים במטריקס והמטריקס חי בנו. ועדיין מתקיים כאן, לפחות בפוטנציאל, אלמנט של בחירה. לכאורה, בכל רגע נתון אנחנו יכולים לסגור את המכשיר, או לפחות לצאת לגינה עם כוס קפה (ההוא, הזול, מהפרק הקודם) ולהשאיר את הסמארטפון בבית. מצומצמת ככל שתהיה יכולתנו כמכורים לבחור, עדיין יש לנו בחירה, מה שלא ניתן לכמאתיים אלף משפחות בישראל שמנותקות דיגיטלית.

המעבר ללמידה מרחוק שנכפתה על החברה בישראל, חשף פער חברתי עצום. פער כואב זה גרם, מתחת לרדאר, לנשירה דיגיטלית של עשרות אלפי תלמידים – נשירה שמשמעותה הגברת הדלות בזהות, שייכות וחלומות.

לנשירה זו יש, כידוע, השלכות קשות בתחום החברתי-רגשי, כמו גם בהעלאת גורמי סיכון ובסטייה לעבריינות, חסם נוסף למוביליות חברתית וכלכלית בעתידם של אותם ילדים ובני נוער.

התמזל מזלי להיות חבר ועד בקרן לעידוד יוזמות חינוכיות, קרן התומכת בחמש מאות מורים יזמים מדי שנה. כשבוע לפני פסח ביקשתי מיוספה דאר, מנכל"ית הקרן, לבדוק כמה מתלמידי המורים שאנו תומכים בהם נשרו דיגיטלית. תוך 24 שעות התברר שמעל 1000 מחשבים חסרים.

כך יצא לדרך פיילוט בשלושה בתי ספר בפריפריה החברתית שחסרים בהם כ-600 מחשבים. לכאורה עלינו להשיג מחשבים, לתת אותם למשפחות ולחברם לרשת. חשיבה כזו תדרוש מאיתנו השקעה של מעל מיליון שקלים. גם אם נשיג את הכסף, האם נסגור את הפער החברתי, או שמא חלוקת המחשבים למשפחות הנזקקות דווקא תעמיק את תודעת הנזקקוּת של המקבלים ותנקה את מצפונם של התורמים?

נקודת השינוי

מסענו המזורז דרך שאלות עכשוויות ועתידיות בחירות האדם מגיע כמעט לסיומו, וכיוון שאני מאמין שצ'רצ'יל צדק, חברנו יחד, אנשים וארגונים, בכדי לפתור משימה מורכבת: להשיג כ-600 מחשבים משומשים, להשמישם ולחלק אותם. איך לעשות זאת באופן שייצור שינוי תודעתי אצל המשפחות המנותקות דיגיטלית?

בהרכב היזמים: ״מגדל״, תנועת TOP, חברת ויקונומייז והקרן לעידוד יוזמות חינוכיות, ביחד עם המכללה האקדמית תל-אביב יפו ומכללת דוד ילין. בנוסף, יצרנו שותפות עם נתן גולדפרב, בן 17, מייסד ומנהל פרויקט תמי״ד מזה 4 שנים. פרויקט תמי״ד הוא פרויקט התנדבותי שאוסף מחשבים ישנים ומשמיש אותם לשימוש חוזר על ידי בני נוער.

נקודת השינוי בנרטיב המוכר של "תרומה" הוא אופן מסירת המחשב, שהופך תרומה לתמורה. לשם כך, מקים כל בית ספר שמשתתף במיזם בנק קהילתי. כל משפחה שחסרה מחשב מוזמנת לספר על יכולותיה וכישוריה, ובמקביל מכין בית הספר רשימת צרכים ומשימות שיעזרו לשפר את איכות החיים של הקהילה.

בעת המסירה, תיתן המשפחה עד 50 שקלים דמי רצינות ותתחייב ל-30 שעות עשייה בקהילה במשך כשלושה חודשים. חלוקת 600 מחשבים תייצר כ-18,000 שעות עשייה בקהילה. אם נחשב זאת לפי שכר מינימום של כשלושים שקלים לשעה, יצרנו שפע השווה ל-540,000 שקלים. כך, בלי משים, עברנו מכלכלה מבוססת חוב לכלכלת שפע, והפכנו אשפת מחשבים לזהב חברתי, המחבר משפחות לעצמן ולקהילתן. כיצד? למשל דרך פרויקט נוסף שהמשפחות יוכלו לתמוך בו בעשייתן: "אדנית מזון בכל חלון". חשבו על תחושת המסוגלות והביטחון שמשרה אדנית עגבניות או צמחי תבלין בביתו של קשיש שיכול פתאום לגדל לעצמו נענע לתה, או קשישה שיכולה לתבל את רוטב העגבניות שלה בבזיליקום שגידלה בעצמה.

צעד ראשון בדרך לחירות האדם היא השאלה מה משעבד ומה מנתק אותנו מעצמנו ומסביבתנו, צעד שני הוא לשאול מה מקרב אותנו לעצמנו, לעולם ולקהילה. ולא פחות חשוב, לזכור שלרוב אנו משתעבדים מרצון, תמורת נוחות, מבלי להבין את המחיר.

בתמונה מעלה: חקלאות ביודינמית בהודו. צילום: לירון ישראלי

[1] אפוס הודי קדום, רחב יריעה, שמעלה שאלות של פילוסופיה, תיאולוגיה, מוסר וממשל, דרך תיאור המלחמה הגדולה בין שתי שושלות ממלכת קוּרוּ.

[2] למשל תבעה בהאג (בשנת 2005) את מונסנטו כשניסו להוציא "פטנט" על עץ ה"נים" ההודי, וניצחה.