הסליחה במעשה החינוכי

"בית הספר הוא מקום שלומדים בו, וככזה הוא מקודש. אין הכוונה רק ללימוד העולם שמסביבנו, אלא בעיקר ללימוד האדם. לכן חשוב שתהיה בו אווירה של התכוונות שאינה רק מסקנה שכלית ורעיונית, אלא משמעות של חיים בהווה. ההתכוונות היא הפתילה הדולקת בצלוחית השמן. היא בלתי מתכלה ואין כוח שיכול לכבותה. הפתילה עקשנית והשמן אינו ניזון משום מקור חיצוני. לכן הלהבה, הפתילה והשמן הם נצחיים. הלהבה מלאת החיים של ההתכוונות נועדה להביא ליצירת ישות אנושית חופשית, טובה, נבונה ורבת יכולת."

(ג'ידו קרישנמורטי, מתוך על החינוך)

משחר ההיסטוריה היו החמלה והסליחה המתוסכלות שברגשות, ולכן הן קיבלו מקום של כבוד בכל הדתות, וכן בפילוסופיה ובפסיכולוגיה. המכשול הראשון שעמד בפני לחוש ולהבין אותן היה הפחד שאולי הוא טועה וסולח לאדם הלא נכון. המכשולים האחרים היו הכעס, הרצון בנקמה או חוסר הרגישות לאחר. בשל כך, לאורך השנים פירושו של "חינוך טוב" היה לדעת מתי לחמול ולסלוח ומתי לרסן את הרגש הזה. אך כידוע, כל הניסיונות לארגן את הרגשות הללו לכלל שיטה שבה כל אחד מהם הוא שווה-ערך רידדו אותם עד דק. כל מוסדות החינוך מאז ומעולם רצו שהסליחה תהיה חובה, תוך התכחשות לכך שהיא מצריכה תהליך מורכב יותר של יחסים אישיים. החינוך לא תמיד בטח ברגשות: הם נראו לו לא אמינים מספיק כבסיס לצדק. אולם כיום, כאשר הולכים ומתאפשרים סוגים אחרים של מערכות יחסים בן בני אדם, אנו חווים שינוי. ראשית – עלייתה של הפסיכולוגיה, אשר אפשרה לעבד בצורה עמוקה את הרגשות האנושיים, ובתוכם את החרטה ואת בקשת הסליחה. שנית – התפתחות אמצעי התקשורת המודרניים, ובמיוחד הרשתות החברתיות ותוכנות המסרונים, אשר מאפשרת לכל בני האדם לחלוק מחשבות ורגשות בזמן אמת. ושלישית - העולם כיום מכיל מספר עצום של נשים משכילות שהפכו את היחסים מהסוג הישן לבלתי-אפשריים. היחסים במשפחה אינם יכולים עוד להתבסס על שליטה ועל תלות, ולכן החמלה והסליחה  מקבלות משמעות חדשה. במקום להיות רק מתת של הטבע, שחלק ניחנו בהן ואחרים לא, הן הופכות לַמעלה העיקרית שעל השותפים ליחסים לפתֵח כדי שהשותפות תצליח. כאשר מערכת היחסים האידיאלית בין בני אדם נעשית מערכת של שוויון ושיתוף, יש לשמור על גחלת החמלה ובעקבותיה מגיעה הסליחה.

היכולת לסלוח חשובה ביותר לעיצוב הקארמה. אם אנו יודעים לסלוח, אנו לוקחים את הקארמה שלנו בידיים. כאשר אדם סולח, הוא פועל מתוך הניצוץ האלוהי עצמו שנכנס לתוכו דרך האני, ובכך הוא משנה את הקארמה שלו. הסליחה לא רק עוזרת לו או לאדם שלו הוא סלח, אלא מביאה חסד ומרפא לכל העולם, זאת משום שכאשר בני אדם משתדלים לנהוג ברכות זה אל זה הם משנים באופן טבעי גם את יחסם לזרים ואפילו לאויבים. הניסיון האישי ולא צו הרָשות משמש השראה הולכת וגדלה להתנהגות בציבור, משום שסליחה היא חלק מן המנעד של התנהגות אחראית - התנהגות שאנו לומדים ומפתחים עוד משחר ילדותנו. במקום הזה אולי נוכל למצוא את הקשר בין היכולת לסלוח לבין מסרים וערכים שקיבלנו בילדותנו בבית ובמערכת החינוך.

הסליחה בילדות המוקדמת

כיצד מתגבשת יכולת הסליחה לאורך השנים יחד עם התפתחות החשיבה, הרגש והרצון?

במשך שבע השנים הראשונות, ואולי מעבר להן, הסליחה עבור הילד היא מושג מופשט. הוא אמנם מבקש סליחה מעת לעת, אך הוא עושה זאת ממקום חיצוני: כך אמרו לו שצריך לעשות, או כך ראה שהמבוגרים עושים. זהו קוד חברתי שהוא רוכש בשנותיו הראשונות מהמשפחה ומהסביבה שבה הוא חי. הוא עדיין אינו מבין את מלוא המשמעות של בקשת סליחה, כמו-גם את מעשיו. הסליחה והמחילה עדיין לא קיימות בשלב ההתפתחותי שבו הוא נמצא. הוא אינו לומד על פי הוראות והסברים, אלא על-ידי חיקוי. יתר על כן, תפיסת הזיכרון אצלו עדיין שונה משל המבוגר: היא מעגלית יותר ומחוברת לתנועת העולם שמסביבו - אל המחזוריות הריתמית של היום והלילה ושל עונות השנה. זאת לעומת הזיכרון הלינארי הנע בזמן ממקום למקום, אשר יתפתח אצלו מאוחר יותר.

כדי "להוליד" את איכות הסליחה העתידית אצל הילד, אנו מפתחים אצלו יראת כבוד לכל הסובב אותו. לא בדיבורים, אלא על-ידי מעשים. המטרה היא לפתח מקום המאפשר לילד לצמוח בחברת דמות סמכותית שאותה הוא מעריך ובה הוא מאמין. אלו הם הוריו ומוריו, אשר מחנכים אותו כך שכל המושגים שהוא רוכש יהיו דינאמיים, משתנים ובעלי יכולת צמיחה. ניתן להשיג זאת על-ידי פיתוח הרצון של הילד בדרך אמנותית, אשר מצמיחה מתוכה את היכולת הרגשית לחוות את האחר בחייו הבוגרים יותר. יכולת זו היא תנאי בסיסי לסליחה.

"איננו יכולים לחוות אנשים אחרים דרך מושגים מתים", מדגיש שטיינר, "אנו יכולים להבין אחרים רק אם נפגוש אותם באופן כזה שהם הופכים עבורנו לחוויה שתופסת אותנו מבפנים, שמהווה משהו עבור הישות הפנימית שלנו. ולשם כך נחוצה פעילות בישות הפנימית."[1]

האנתרופוסופיה מפנה את תשומת לבנו לכך שהיכולת לסלוח היא הנושא החשוב ביותר לעיצוב הקארמה. אם אנו יודעים לסלוח, אנו לוקחים את הקארמה שלנו בידיים

את הפעילות הזאת יש להביא אל הילד והילדה כבר מראשית דרכם בגן ובשנים הראשונות לבית הספר, כאשר כל סביבתם חיה ומדברת. היא מועברת אליהם באמצעות המשחק, הפנטזיה וסיפורי אגדות ומשלים היוצרים אצלם קשר והיכרות עם העולם. נחוצים להם מראות חיים אשר יעוררו רגשי הערצה בנפשותיהם, ובכך ימריצו אותם למעשים. חינוך העובד בדרך שכזאת מעורר בהם חוש של הכרת תודה על כל דבר: הכרת תודה על מה שבני אדם עושים עבורם וגם הכרת תודה על המתנות שמעניק הטבע. זה מה שידריך את נפשם המתפתחת אל הנתיב הנכון. אז הם יגלו שיש בעולם שבו הם חיים איכויות שהם רוצים להכיר, ללמוד ולאהוב: אהבת הפרחים, אור השמש והגשם, הציפורים המדברות בשירה, ואפילו מזג האוויר שמאיר לנו פנים לקראת הטיול השבועי. אין כאן חיצוני ואין פנימי, אלא השלם בלבד. זאת המהות של הילד בגילאים אלה: החוֹוֵה הוא הנחוָוה.

הסליחה בעת חציית הרוביקון

אם הכרת התודה והאהבה מתפתחים כך עד גיל תשע, הרי שבהמשך נוכל לפתח חושי הבנה אמיתיים של החובה. שטיינר מזכיר לנו במקומות רבים כי פיתוח טרם זמנו של חוש החובה על-ידי פקודות וצווים, לעולם לא יוביל לפנימיות מוסרית. כך גם עם הסליחה: אם נלמד את הילד הצעיר מדי שחובה עליו לסלוח - חובה זו לא תאחז בכל ישותו, אלא תישאר צורת ביטוי חיצונית בלבד, מושג נוקשה ותו לא. הסכנה היא שבילד יתגבש רגש כוזב של סליחה, אשר ימשיך להתקיים בו בצורה מכנית ונוקשה לאורך חייו. זאת במקום זרימה מלאת חיים אשר תחדור ותמלא את רגשותיו כלפי האחר והעולם.

בכיתה ג', סיפורי התורה הם אמצעי נפלא בידי המורה לחזק את מוסריותו של הילד. בשנה זו - התשיעית לחייו - הוא לומד את ספר בראשית בזמן שגם בו עצמו נולד משהו חדש. הוא מתחיל להרגיש את המשמעות של אני והעולם. הוא מתחיל לזהות את האחר. והתנ"ך - מתחילתו ועד סופו - מטפל בעומק רב בשאלות הסמכות, המוסר והסליחה. הדמויות התנ"כיות מפגישות אותו עם הבעיות שהוא מתמודד עמן בקרבו. דוגמא טובה לכך אנו מוצאים בסיפורו של יוסף בן יעקב, הסולח לאחיו על כל העוול שגרמו לו. הוא מוכן לסלוח להם ולשכוח את העבר כדי לתת סיכוי לעתיד טוב יותר. סיפור הדרמה הזה מהלך קסם על הילדים וזורע בלבם את משמעות הסליחה המביאה לאיחוד המשפחה. גם דמות האלוהים מרשימה אותם: האל יוצר, מצווה, מעניש, מרחם, סולח ובעיקר שומר. האדם אינו לבד: יש מי שמכוון את דרכו. להרגשה כזאת זקוק מאוד הילד בגיל הזה, כאשר לראשונה הוא חווה את העולם שמחוצה לו.

פיתוח טרם זמנו של חוש החובה על-ידי פקודות וצווים, לעולם לא יוביל לפנימיות מוסרית. כך גם עם הסליחה. אם נלמד את הילד הצעיר מדי שחובה עליו לסלוח, חובה זו לא תאחז בכל ישותו, אלא תישאר צורת ביטוי חיצונית בלבד

חינוך לקראת סליחה

הנה כי כן, ראינו כי בחיי היום יום של הילד, ההורים והמחנכים בבית הספר הם הסמכות שצריכה לשמור, לכוון ולבנות את מוסריותו. עוד הראנו כי לילד בן התשע או העשר אין שום צורך או רצון לבקש סליחה. אכן, בקשת הסליחה היא מיומנות המאפשרת לו לקיים קשרים חברתיים לאורך חייו. אין ללחוץ עליו לומר סליחה, אלא לסייע לו להכיר בטעות, לחכות שיירגע ולהסביר לו שיש אפשרות לבקש סליחה.

בגיל הגן, לעומת זאת, נגיב אחרת. במידה ויפגע הילד בחברו, נשים את הדגש על הפעולה המתקנת את הנעשה. אם הוא חטף משחק מידיו של ילד אחר, נחזיר לו את המשחק. לאחר מכן האווירה לרוב חוזרת לקדמותה, כי הרי ילדים קטנים אינם שומרים טינה לאורך זמן וחיים בשלמות אחד עם השני. אצל הילדים והילדות הבוגרים יותר זה כבר אחרת: הם צריכים להתגבר על פגיעות, על כעס ועל בושה. לכן קיימים הבדלים בין היכולת של ילדים שונים לסלוח - כל אחד על-פי המבנה הנפשי שלו ועל-פי תפיסת הסליחה שהתעצבה אצלו לאורך השנים. חלק נוטים לשמור טינה ואינם מעוניינים לסלוח, כדרך להעניש את הצד שפגע בהם, אחרים סולחים בקלות, וישנם ילדים שזקוקים לתיווך ולגישור של המבוגר. במקרים כאלה יכול המחנך להוות דוגמא. הוא יכול להביא סיפור דומה מילדותו, כיצד הוא נהג במקרה דומה, וכיצד הרגיש אז. למידע הזה יש השפעה חיובית שיכולה להביא לשינוי בתפיסת הסליחה אצל הפוגע או הפגוע. אפשר גם להביא דוגמאות דומות ממקרים שקרו לאחרים שהוא מכיר - מבוגרים וילדים כאחד.

בקבלות השבת נהגתי לספר לילדים סיפורים חסידיים או סיפורי-עם ברוח החסידות המביעים את מהות הוויתור והסליחה בחיים. הדמויות בסיפורים הם אבירי האמונה שיודעים לחיות כאן ועכשיו, נהנים מהרגע ומשתדלים לא להיאחז במה שנלקח מהם. ואז, דווקא ברגע הויתור מתחולל שינוי ולפעמים גם נס.

בכיתה ד', כאשר אנו לומדים בשיעורי תורה על מעמד הר סיני וקבלת עשרת הדברות, אני מנצל את הזדמנות הפז הזאת כדי להציע לילדים ליצור בעצמם את עשרת הדברות האישיות שלהם. בין שלל הרעיונות, אני מוצא אצלם את האפשרויות לטעות ולסלוח. בשיחה בכיתה אנו בודקים כיצד תודעת החטא צריכה להכיל לצדה גם את יכולת הסליחה. מתי טעיתי, מתי פגעתי באחר, מתי ראוי לבקש סליחה - לא כציווי אלא כדרך להבנה וראיית האחר.

אם זכה הילד שהוריו ראו בילדותו המוקדמת את מתנתו, וסלחו לו על טעויות בלתי נמנעות, סלחו על טעויות שתיקן וזקפו לזכותו נקודות על מעשים נכונים; זכה הילד שהוריו שיבחו אותו, הרשו לו לבקש ונתנו לו הרגשה שהוא בסדר ואפילו נפלא – הרי שלילד שזכה בכל אלה יהיה יתרון בפיתוח יכולת הסליחה האמיתית, כי בין השאר, סליחה לומדים מאנשים שסלחו לנו - אלו שראו אותנו במידתנו האמיתית גם כאשר כשלנו.

הסליחה בעידן הטכנולוגי

בכיתה ה' אפשר כבר לראות שהמודעות העצמית אצל הנערים והנערות מתחזקת, ותחושת הזמן מתפתחת. כוחות חדשים מזינים את הזיכרון, והוא  מאפשר לילד להסתכל לאחור ולתכנן את העתיד כשהוא משולב עם רגשות עמוקים הבונים לראשונה את תחושת המצפון והאחריות.

כעת הסליחה היעילה ביותר היא זאת שהמניע לבקשתה קשור בהבנתו של הפוגע כי פגע באדם אחר. מטרתה היא לטפל בכאב הנגרם לאותו אדם כתוצאה ממעשיו או ממחדליו, ולא להיטיב עם עצמו בניסיון להיחלץ מעונש. סליחה כזאת אפשר לפגוש תכופות יותר בכיתות הגבוהות של בית הספר היסודי, כאשר כוחות המצפון והשיפוט מתעצבים באישיותם של המתבגרים. המתבגר בדרך כלל אינו רואה את חולשותיו וחושש מאוד מרגש הבושה. הוא יעשה הכל כדי שלא להעמיד את עצמו במצב שבו ירגישו בחולשתו אם יודה בטעות או בכישלון. אלו בדיוק המקומות שבהם הוא מרגיש מבולבל וזקוק למבוגר מכוון. זוהי שעתם הטובה של המחנכים ליצור את המרחב המתאים להבנה ולסליחה. לעיתוי בקשת הסליחה יש משקל גדול בדרך שבה היא תתקבל אצל הנפגע. בפגיעות קלות מטפל המחנך בסוגיית העניין סמוך למועד הפגיעה, אולם בפגיעות קשות יותר, כגון בגידה באמון או השפלה, רצוי להתעכב עם סוגיית המחילה והסליחה. המקרים המורכבים יותר מחייבים השקעה של מחשבה ושל הפנמה. הם מחייבים תהליך שבו הפוגע יפתֵח הבנה לעוצמה שבה מעשיו גרמו לכאב אצל האחר. ההתנצלות המתעכבת משקפת לנפגע שאמירת הסליחה כנה ובאה בעקבות מחשבה עמוקה. האיזון הנכון בין מחשבה לעשייה הופך את האדם לישות מוסרית.

לצערנו, כיום, בעידן הטכנולוגי המואץ, פועל המתבגר ומתחנך גם מתוך רשמי הרשתות החברתיות וכך מופר האיזון. את כל תפיסתו החברתית שאמורה להתפתח במישור התודעתי באמצעות פעולה אנושית, הוא עושה יותר ויותר במישור הווירטואלי באמצעות הסמרטפון שלו. כך, אפילו ריב קטן בין חברים עלול להסתבך ולקבל גוון מפלצתי בוואטסאפ, היות וטכנולוגיה מוחקת מגבלות של מקום וזמן בתקשורת בין-אישית. וכשאלו מצטמצמים, אין הזדמנות להפעיל מנגנוני חשיבה גבוהים כמו מוסר וערכים, אשר גם כך עדיין לא הגיעו לבשלות. בעבר, בתום הריב בבית הספר הלכו הילדים הביתה, והזמן שחלף עד למחרת הקהה את הכעס. אז נוצרה הזדמנות להרהר במה שקרה ונסללה הדרך למחילה ולהתנצלות. כיום, הזמינות התמידית מבטלת את פסק הזמן החשוב הזה.

כאן בא לידי ביטוי אחד מתפקידיו של המחנך: לזהות מתי נכון לקיים דו-שיח עם הנצים, ומתי נכון לנצל את ההזדמנות כדי לקיים שיעור חינוכי עבור כל הכיתה. כאשר המחנך מפנה לכך זמן הוא עוזר לתלמידיו לפתח את רגישותם כלפי צערו של האחר, לפחדיו, לדאגותיו ולהתמודדויות שלו בחיי הכיתה. באווירה חיובית שכזאת הוא יכול להשתמש בהומור להמחשת מצבים אבסורדיים, הואיל והומור הוא הגשר החזק והיציב ביותר שהאדם יכול לבנות כדי לנוע מעל לתהום שבין המצוי לרצוי. הצחוק מפוגג חששות אצל המתבגרים שמא הדבר שבו אנו דנים אינו בר-ביצוע ולא יתממש לעולם.

בסיטואציה שכזאת חייב המחנך להכיר בכך שהוא האחראי לכך שתלמידיו יהיו לאנשים המשוחחים אחד עם השני ומקיימים שיח עם העולם גם כשהדבר קשה ומביך. העולם אולי רחב מדי, אבל הוא נמצא במקום שהמחנך נמצא בו. רק מכאן יצמחו התחשבות טבעית, חיבה כלפי הזולת, אדיבות, התנהגות שאינה גסה ואלימה ובקשת סליחה אמיתית.

[1]
רודולף שטיינר, הדור הצעיר, פרק 11, GA217.

תמונה: פסל "ידיים מושטות מעל תהום", Maurice Harmon: Hands Across the Divide , אירלנד הצפונית