זה רק הופ

דפנה ואמנון (שמות בדויים), מתייעצים איתי בעזרת תוכנת "זום" שבאמצעותה אנחנו נפגשים אחת לשבוע להדרכה הורית. כשמוסדות הלימוד סגורים (קורונה), משאירים ההורים את שני בניהם, בגילאי ארבע וחצי ושש, באחריות הסבים.

"תשמעי, אני פשוט משתגעת!" משתפת אותי דפנה, "אמרתי לאמא שלי, סבתא שלהם, מאה פעם: ׳בלי מסכים!׳ מה לא ברור? אז היא מתחילה להגיד לי שהקטן מבקש להסתכל בטלפון שלה, ושזה רק שיר לראש השנה ביו-טיוב, וזה רק 'הופ ילדות ישראלית' ואלוהים יודע מה! ואז כשהגדול רואה סרט שלם, שלם!! היא מסבירה לי שזה סרט חינוכי על טבע..." פניה על מסך המחשב שמולי רותחות מכעס. אמנון מנסה להרגיע אותה: "את צודקת, אבל זה רק עד סוף הסגר."

אם לסכם את המצב, הסבים אינם מכירים את העקרונות של חינוך ולדורף, וגם לא נוטים לקבל הנחיות מבתם. לטענתם הם בהחלט הצליחו בחינוך של דפנה, ולכן אינם זקוקים להוראות כאשר הם שומרים על נכדיהם, הילדים שלה.

השיחה עם דפנה ואמנון נמשכה עד שגיבשנו אסטרטגיה שתאפשר לסבים לעזור בטיפול בילדים, בהתחשב בהבדלי התפיסות החינוכיות ביניהם לבין ההורים.

שוב דוחן וקינואה?

למחרת פגשתי את אחת משכנותיי, בדיוק כשיצאה מביתה. היא נראתה מותשת וסיפרה לי, כמה זה מעצבן שהבן שלה נשוי ל"גננת אנתרופוסופית": "אני עדיין עובדת, כן? מקבלת ילדים בבית לשיעורים פרטיים. עכשיו, הבן שלי מבקש שאני אקח את שני הגדולים שלהם כל בוקר, כדי שהיא תוכל לעבוד עם כמה קטנטנים בבית. ואני לא התכוונתי להיות אמא שוב! ועוד אמא אנתרופוסופית! חשבתי שאגיע אליהם פעם בשבוע עם שוקולדים וצעצועים, אולי אוציא ילדים מהגן פעם פעמים בשבוע, או ארוחת ערב ביום שישי, אבל להיות אחראית לכל המשימות ההזויות שנותנים להם בבית ספר האנתרופוסופי? ולבשל אחר כך ארוחה של דוחן וקינואה?!״

אז מה עושים כשההורים דוברים ולדורפית רהוטה והסבים פחות?

משוחחים. שיחה פתוחה, אוהבת ומלאת כבוד עם ההורים שלכם, הסבים. זה קשה מאוד, אני יודעת, אבל גם מאוד חשוב ומתגמל. גישה קיצונית לחינוך היא כמו אדמת קיץ יבשה. קשֶה לצמחים הרכים, ילדינו, לגדול בה. אפשר ורצוי לעדור את אדמת הדעות שלנו ולהכניס שמש-אהבה, חמצן-נשימה ומים-זרימה.

סבתא היא לא מֵסי

קודם כל, חשוב לנו להבהיר לעצמנו שילדים צריכים לגדול בתחושה שהם אהובים ואוהבים. אולי סבא מבטא את אהבתו בקניית מכונית מצפצפת ומהבהבת, אבל הילדים ייפגעו הרבה יותר אם ננזוף בסבא בנוכחותם, ובפעמים הבאות הוא יימנע מלהגיע בפנים מוארות משמחה להעניק להם מתנה.

עוד משהו חשוב: ילדינו אינם כלי שבעזרתו נפתור את כל הקונפליקטים שהיו (וכנראה עדיין יש לנו) עם הורינו.

כשהילדים אינם בסביבה, נפתח בדיאלוג חם, חי ופורה עם הסבים. זו יכולה להיות הזדמנות טובה לפתוח אפיקים שחסומים כבר שנים בתקשורת בינינו לבינם. לכן כדאי קודם כול להסביר את הרקע לבקשות שלנו: למשל, לשלוח להם קישורים באינטרנט לסרטונים ולכתבות קצרות בנושא חינוך ולדורף, וגם להסביר בעל פה: חינוך ולדורף טוען שילדים גדלים מצוין כאשר הם פועלים, מתנסים, חוקרים, משחקים ובוהים. נסביר שככה הם גדלים עם כוחות משל עצמם, ושאם נחשוף אותם להמון גירויים צבעוניים, רועשים ומבלבלים, הם עלולים לפתח קשיים בקשב וריכוז, להיות חלשים פיזית ועם שמחת חיים פחותה. נוכל גם לתת לסבא ולסבתא דוגמאות מה כן אפשר לעשות: צאו עם הילדים לגן שעשועים, תכינו אוהל מסדינים, שחקו איתם בכדור...

הסבים יטענו, בצדק, שהם אינם יכולים להיות "צוות הווי ובידור" כמו בבית מלון באילת. הם צריכים את הזמן שלהם להכין ארוחה, לנקות, לנוח. לכן הם מניחים לילדים לצפות בסרטונים או לשחק במשחקי מחשב. כאן האתגר הגדול של ההורים: אי אפשר להטיל וֶטו. אי אפשר להכתיב לסבתא שהיא צריכה לשחק כדורגל בחצר... לכן נדון עם הסבים ונחליט ביחד איזה סרטונים, באיזה אורך, כמה פעמים במהלך הביקור וכו'. נגיע להסכמות ונקווה שהילדים יבינו את הדרישה, ולא ילחצו על הסבים לשבור את הכללים שהסכמנו עליהם.

מה רע בקצת שוקולד?

בניגוד לאסכולות חינוכיות אחרות, אשר אינן עוסקות בתזונת הילדים והילדות, חינוך ולדורף בהחלט מתייחס לאיכות החומרים אשר נכנסים לגוף הגדל והמתפתח. אמנם בעת האחרונה גובש קוד בריאותי להזנה גם בגני ילדים ובבתי הספר של משרד החינוך, ובנוסף, חטיפים מסומנים בתוויות אדומות אשר מתריעות על מלח, סוכר ושומן, אבל בגני ולדורף וכן ברוב הבתים אשר דוגלים בחינוך הזה, אכן מקפידים הקפדה יתרה בנושא.

ייתכן שסבא הכין כל החיים שניצלים, וזה המאכל שגם אתם הכי אהבתם בילדותכם (ולכן עוד יותר קשה לכם לעמוד בפרץ), אבל כעת, כהורים, החלטתם ש"שניצל זה לא אוכל". אם חשוב לכם: דברו עם הסבא. הציעו משהו אחר שהוא קרוב, אבל מקובל עליכם. למשל: שניצל מפרוסות חציל, או שניצל אפוי ולא מטוגן.

"ומה רע בקצת שוקולד?" שכנתי אומרת, "זה לא שאני מלעיטה אותם בשקיות עדשים עם צבעי מאכל! אבל עוגת שוקולד שאני מכינה? או כדורי שוקולד שעשינו יחד?! תהרגי אותי אם אני מבינה מה רע בזה!"

אנחנו צריכים להבין למה סבתא נותנת ממתקים. פשוט, כי היא אוהבת את הנכדים ורוצה לשמח אותם! לפעמים היא גם מרגישה צורך להרגיע או לנחם.

האם כך היא תיצור בנכדיה "הפרעת אכילה" ובכל עת שהם יהיו עייפים או מתוסכלים − הם ילכו לארון הממתקים? ייתכן. אבל רוב הסיכויים הם, שאם נשכיל לגדל ילדים בעלי מודעות לתזונתם ויחס נפשי מאוזן ורגוע למזון − לא יקרה שום אסון אם יכינו יחד עם סבתא כדורי שוקולד.

מה כן חשוב? לקבוע יחד עם הסבים (שוב... לא נברח מדיאלוג!) מה, מתי וכמה. אולי נציע מתכון ומצרכים לכדורי תמרים במקום שוקולד? אולי נביא קרם קוקוס במקום שמנת מתוקה? אולי השיחה בכלל תפתח בפני הסבים אפשרות להילחם במחלות וברגישויות שהיו להם כל חייהם, כמו מחלת הסוכרת ורגישות ללקטוז?

באופן פרדוקסלי, העת הזאת, שבה הקורונה מביאה לבידוד ולסגירות, מאפשרת גם לזמן אלינו כוחות של חיים, תקשורת, קִרבה נפשית, חום ואהבה.