הוצאת אדם עולם אנתרופוסופיה וחינוך וולדורף בישראל
חרדה מוגדרת כתגובה לסכנה (אמיתית או מדומה), אשר ממנה מנסה האדם להימנע באופן פעיל. החרדה היא רגש בסיסי שקיים כבר בגיל הינקות, והוא אינו פתולוגי. בעיות של חרדה, ביישנות והימנעות מכבידות על הורים ואנשי חינוך רבים בתהליך גידול הילד. שטיינר חזה כי סוף המאה העשרים תתאפיין במספר רב של אנשים שיסבלו מחרדות ועצבנות. ואכן הנתונים מראים זאת באופן ברור: באירופה לבדה כ-60 מיליון איש סובלים מחרדות על בסיס קבוע; הסטטיסטיקה מדברת על אחד מכל חמישה ילדים מעל גיל 8 הצפוי לפתח התנהגות חרדתית בצורה כזו או אחרת; בארה"ב אחד מכל 8 תלמידי תיכון מאובחן כבעל חרדות או פחד חברתי.
אצל מבוגרים קל להבחין בין חרדה מוצדקת לבין הפרעת חרדה המשפיעה על התפקוד ואין לה סיבה מוצדקת במישור הפיזי. המצב בקרב ילדים מורכב יותר, כיוון שחרדה היא חלק מהתפתחות תקינה. כל חיי הילד הם בעצם התנסות בעולם שמקיף אותו, והתנתקות הדרגתית מההורים ומהסביבה המוגנת הטבעית (הורים ומשפחה קרובה). זהו תהליך של התעוררות הדרגתית ושל רכישת החופש האינדיבידואלי. כך, למשל, בגילאי 12-18 חודשים חרדת נטישה היא דבר נורמלי. הדבר נכון גם לגבי פחד מברקים ורעמים בגילאי שנתיים עד ארבע שנים.
כיפה אדומה. איור: Jessie Willcox Smith
גיל 9 מהווה נקודת מפנה בהתפתחות הילד: האני והאסטרלי של הילד עוזבים לראשונה את הביטחון והחום של ההורים, גם אם לפרקי זמן קצרים של יציאה לבד לעולם. אז מופיעים הפחד והחרדה מן האפשרות להיות לבד. הפחד מהמוות גם הוא מאפיין גיל זה.
באופן בסיסי ניתן לומר כי תגובת החרדה היא כלי הסתגלותי המסייע לנו מול סכנות, אך הוא הופך להיות לבעיה כאשר אינו מאוזן ואינו תואם מציאות.
חרדות נפוצות בקרב ילדים
הפרעת חרדה כללית (Generalized Anxiety Disorder) - מתאפיינת בדאגנות יתר ובפחד לגבי אירועים מהעבר או מהעתיד. היא מלווה בתסמינים כגון כאבי ראש, כאבי בטן, הקאות, בחילות והפרעות שינה.
חרדת נטישה - חרדה מהיפרדות מאנשים בסביבה המשפחתית הקרובה כמו הורים, סבתא וכדומה.
פוביות ספציפיות – למשל פחד ממחטים, גבהים, כלבים, חושך, מקומות פתוחים ועוד.
חרדה חברתית - החשש להיות מובך או מושפל במפגשים עם ילדים או עם אנשים בכלל.
הפרעה פוסט טראומטית - הופעה של חרדה קשה אחרי אירוע טראומטי כמו תאונה או מלחמה או חוויה של סכנה גדולה עד לרמה של סכנת חיים.
במהלכו של התקף פחד או חרדה מופיעים באופן פתאומי אחד או יותר מהתסמינים הבאים: הזעת יתר, האצת קצב דפיקות הלב, נשימות שטוחות ומהירות, רעד בגוף, חיוורון, בחילות, הקאות, הרטבה, תחושת חנק, כאב ראש וסחרחורת.
על חיקוי וחרדות
בשבע שנותיו הראשונות של הילד, הוא מתבסס בעיקר על חיקוי המבוגרים בסביבתו, ולכן התנהגות המבוגרים היא זו שתשפיע על החרדות שלו. למטפלים ולמחנכים חשוב לנסות ולהבין מה עומק החרדה הנוכחת בחייהם של המבוגרים הקרובים לילד כדי להבין טוב יותר את מצבו הנפשי.
לדוגמה, מחקרים שנעשו בלונדון במהלך מלחמת העולם השנייה, כאשר העיר הייתה תחת הפצצות הגרמנים, מצאו כי ילדים עד גיל שנתיים הראו סימני פחד רק אם הוריהם היו מפוחדים. אחרת התנהגותם הייתה נורמלית לגילם. הפסיכיאטר וויליאם ניסן (Nissen) בספרו פסיכיאטריה של הילד כותב: "גורל החרדות בילדות תלוי באופן ברור בהתנהגות ובגישה של סביבת הילד."
הבעיה יכולה להתחיל עוד בהיריון, כאשר ישנה חרדה של האם מפני ההורות, חרדה מאיבוד הקריירה ומהמצב הכלכלי, מפני בדיקות שונות ותוצאותיהן וכן הלאה. חשוב כבר לפני הלידה לטפל בכך כדי למנוע קשיים עתידיים מההורים ומהילד.
אחרי הלידה - הורים מגוננים מדי, חרדים, מפוחדים או שחווים קונפליקטים קשים בינם לבין עצמם או מול סביבתם, הורים פרודים ביחסים גרועים או מצב בו אחד מבני המשפחה הרחבה יותר חודר ומשתלט על חיי בני הזוג וגורם להם לחרדות (גם אם לא מודעות) - כל אלו עלולים להעלות את מפלס החרדה אצל הילד המצוי במצב של חיקוי.
בעיה נוספת שעלולה לפתח חרדה היא גישה מבוגרת מדי לילד, המבקשת ממנו לקחת אחריות בגילאים בהם עדיין אינו מסוגל לעשות זאת.
גם חשיפה למסכים גורמת לנזק קשה בגילאים הצעירים, ומעלה משמעותית את מפלס החרדה בילדים.
הליכה, דיבור, חשיבה וחרדה
לימוד ההליכה נובע מחיקוי - בעיקר של היציבה והדינמיקה של ההליכה: בקרב הפעוט עולה צורך עז לחקות את כל הסביבה שלו שהולכת על שתיים ויודעת להתמודד עם כוחות המשיכה ועם המרחב הפיזי התלת ממדי.
כוחות האני של הילד עושים עבודה מאומצת מאוד כדי להתגבר על כוח המשיכה ולשחרר את הידיים לחלוטין מהשפעתו. ברגע שהילד למד ללכת, עולים כוחות מהגפיים כלפי מעלה, ומעצבים את מרכז הדיבור במוח. העוצמה והריתמוס של תנועת הילד מכניסה ריתמוס גם לתוך הדיבור, ומאפשר לאסטרלי של הילד לבוא לידי ביטוי דרך הרגש הקיים בדיבור. כעת כוחות נוספים הזורמים מהגפיים מופנים דרך הגוף האתרי לבניית המוח ומסייעים להפיכתו לכלי חשיבה.
התערבות שגויה בכל אחד מאבני דרך אלו תגרום לקשיים בהמשך. למשל, שימוש בהליכון כדי שהילד ילמד ללכת יותר מהר, דיבור תינוקי במקום דיבור רגיל עם הילד או הנחיות של ההורים שמשתנות כל הזמן ומעידות על בלבול וחוסר קוהרנטיות מחשבתית. כל אחד מהמצבים הללו מביא אל הילד מצב של חוסר אמת, שגורם לשינויים מבניים ברקמות הגוף. הדבר עלול להגביל את החופש שלו כילד וכאדם בוגר, ולהוות בסיס לחרדות.
בהרצאה השישית במסגרת סדרת ההרצאות A Modern Art of Education[1] שניתנה באוגוסט 1923 מתבטא שטיינר: "איברי הילדים וכלי הדם שלהם מעוצבים על פי הדרך בה אהבה, אמת ובהירות מצויים בסביבתם. מחלות מטבוליות מתפתחות מלימוד הליכה ללא אהבה, מחלות במערכת העיכול יתפתחו מחוסר אמת כאשר הילד לומד לדבר, עצבנות (כולל חרדות) תופיע כתוצאה ממחשבה מבולבלת בסביבת הילד."
הוא מוסיף: "הטעויות הגדולות בהתנהגות של כל דור הן השתקפות אמיתית של הדור הקודם... אם תסתכל כמה העצבנות נפוצה ב-1920, אתה חייב להגיע למסקנה כי המורים בתחילת המאה היו מאוד מבולבלים. המחשבה המבולבלת של אז באה לידי ביטוי היום (1920) כעצבנות."
בהתייחסות של שטיינר לעצבנות הוא כולל את נושא החרדה כחלק ממנה.
הנזל וגרטל. איור: Arthur Rackham
בשבע שנותיו הראשונות של הילד, הוא מתבסס בעיקר על חיקוי המבוגרים בסביבתו, ולכן התנהגות המבוגרים היא זו שתשפיע על החרדות שלו
פגיעה בחושים התחתונים כבסיס לחרדות
כיום - בשל אורח החיים המערבי העירוני-טכנולוגי - החושים התחתונים, המתבססים ומתפתחים בילדות,מוזנחים אצל רוב הילדים, ובכך מייצרים תשתית לחרדות אצלם הן כילדים והן כמבוגרים. להלן אסקור את ארבעת החושים התחתונים, ואת הדרך בה התפתחות לא נכונה שלהם עלולה לגרום לחרדה:
- חוש המגע
מתבסס על מכנו-רצפטורים. אלו הם מבנים עצביים מיוחדים אשר מגיבים ללחץ או לפיתול. הם ממוקמים בעיקר על העור ומדווחים לנו על תחושת המגע עם גוף חיצוני.
חוש המגע נותן לנו מושג לגבי הצד החומרי של העולם שנמצא מחוץ לגופנו, ומקשר אותנו עמו. כאשר אנו נוגעים בעצם מסוים נוצרת בתוכנו תגובה. דרך חוש זה אנחנו "מתנגשים" בעולם החיצון, בעולם הפיזי, ולכן חוש זה קשור מאוד לגוף הפיזי.
חוש זה מעורר בנו תודעה לגבולות הגופניים שלנו. דרך חוש המגע אנחנו לא מתמזגים עם העולם החיצון, אלא משתמשים בעולם החיצון כדי לייצר תודעה עצמית. דרך הגוף אנחנו מייצרים תודעת נפרדות.
חוש המגע מסייע לילד לרדת מגן העדן לאדמה. עובדה מעניינת היא שרק בגיל בו הילד מסוגל לומר "אני" - הידיים שלו ארוכות מספיק כך שיוכל לגעת בכל נקודה בגופו.
2 חוש החיים
בעזרת חוש זה אנחנו יכולים לחוות לאורך כל שעות הערות את חווית החיים בתוכנו (חווית הפעילות האתרית). חוש החיים מדווח לנו כל הזמן שהכל בגופנו תקין, שאנחנו בריאים ושהחיוניות שלנו טובה. עליה או ירידה בתחושת החיוניות היא ביטוי של חוש החיים, אשר מביא מידע זה לרמת התודעה. חוש החיים בא לביטוי בקיום שיתוף פעולה הרמוני בין כלל איברי הגוף שלנו.
רודולף שטיינר: "הטעויות הגדולות בהתנהגות של כל דור הן השתקפות אמיתית של הדור הקודם... אם תסתכל כמה העצבנות נפוצה ב-1920, אתה חייב להגיע למסקנה כי המורים בתחילת המאה היו מאוד מבולבלים. המחשבה המבולבלת של אז באה לידי ביטוי היום (1920) כעצבנות."
הבסיס הפיזי לחוש החיים הוא מערכת העצבים הסימפתטית והפארא-סימפתטית (מערכת שאינה רצונית).
חוש זה מייצר את תחושת הרעב והצמא, תחושת הכאב הפיזי, תחושת העייפות ותחושת המחלה. אצל הילדים חוש זה מסייע לפתח תחושת כוליות, הבסיס לאמונה, סבלנות ויכולת לפתור בעיות לאורך זמן. הוא מעניק להם, עם הזמן, את היכולת להתמודד עם הסתירות אותן הם פוגשים בחיי היומיום ואת הגמישות הפנימית. חולשה ביכולת להתמודד עם סתירות אלו גורמת בהמשך לנוקשות ולפיתוח חרדות.
חוש החיים מאפשר לילד לפתח את תחושת הפליאה ואת היכולת לפתח יראת כבוד.
חיזוק כוחות החיים מחזק גם את חוש החיים. ניתן לתמוך בכוחות החיים בעזרת תזונה בריאה, סדר וריתמוסים נכונים, וביציאה לטיולים בטבע הירוק.
פגיעה בכוחות החיים תיגרם כאשר הילד נדרש להחליט החלטות בגיל צעיר ומקבל יחס כאילו הוא מבוגר. יפגעו בהם גם חשיפה למדיה ולמציאות וירטואלית, וככלל - חיים נוחים מדי, כאלה שאינם דורשים מאמץ פיזי מהילד. גם חוסר משחק או מגע מועט עם הטבע יפריעו להתפתחות תקינה.
מכאן ברור, שבהתייחס לבריאותו העתידית של הילד, יש חשיבות עצומה בשימוש נכון בחוש המגע. חסכים במגע (בשל ישיבה ממושכת מול מסך, למשל) יגרמו לחוסר ביטחון, לבעיות התמצאות בעולם הפיזי, לחרדות ולקושי להביט מעבר לרגע.
המגע עם האנשים הקרובים לילד מסייע לו לבנות בסיס איתן לנוכחות האני בהמשך.
כיום ילדים נשלחים לפעוטונים כבר בגיל כמה חודשים, וכתוצאה מכך נוצר חסך משמעותי במגע. להורים מומלץ לקחת זאת בחשבון, ולהשלים ככל האפשר את החסר.
- חוש התנועה הפנימית
הבסיס הגופני לחוש זה נמצא בחיישני תנועה הנמצאים בשרירים ומעלים לרמת התודעה, דרך המוח, את מצב התנועה של השרירים על-פי ההתארכות או ההתכווצות שלהם (muscle spindles), ובגידים על פי רמת המשיכה שלהם.
חוש התנועה מאפשר לנו להיות מודעים לאופן בו חלקים בגופנו נעים זה ביחס לזה, ולא לתנועה של כל הגוף בחלל. חוש התנועה מאפשר לנו להיות מודעים לכל התנועות הפנימיות, בהן מיקומם של אברים בגוף המשתנה ביחס לאברים האחרים. חוש זה נותן לנו מידע לגבי תנועות שרירים, תנועות של איבר הדיבור וכו'. זהו החוש שמדווח לנו על פעילותו של הגוף האסטרלי באורגניזם התנועה.
ילדים זקוקים לתנועה מרובה וחופשית על מנת להתפתח. תחושת החופש התנועתי בילדות מסייעת לפתח את החופש הפנימי בבגרות. ישיבה ממושכת ברכב או מול המדיה מונעים את ההתפתחות התקינה של חוש התנועה. היא פוגמת בחופש הפנימי ומייצרת תלות באחר וחרדת נטישה תמידית שאינה מודעת.
- חוש שיווי המשקל
הבסיס הפיזי לחוש זה היא המערכת הווסטיבולרית שנמצאת ליד האוזן הפנימית בעצם הרקתית. היא בנויה משלוש תעלות עגולות למחצה, שנמצאות בשלושת הכיוונים של המרחב, מנאדון ומשקיק. כל אחד מהמבנים האלה מלא בנוזל ובו שערות. כאשר הראש נע, גם הנוזל בתעלות נע (בכיוון ההפוך) וגורם לשערות שבו להתכופף. בנוסף לתעלות הרגישות לתנועה סיבובית, ישנם באוזן הפנימית גם איברים הרגישים לתנועה קווית. מערכת שיווי המשקל מזהה תנועות של הראש, ושולחת אותות למערכת העצבים, ששולטת על תנועות הראש והעיניים, ועל השרירים שאחראים על היציבה. כמו כן היא מפקחת על תנועת העיניים באמצעות הרפלקס הווסטיבולרי-אוקולרי כדי לספק לרשתית תמונה יציבה.
חוש שיווי המשקל קשור לפעילות האני במרחב ברמה הגופנית. הוא מסייע לנו למצוא בו את מיקומנו מבחינת ימין ושמאל, ולמעלה ולמטה. הוא מרכיב חשוב בשמירה על זקיפות ויציבה טובה, ומייחס את גופנו באופן מתמיד מול העולם החיצון.
חוש זה מסייע לנו בבניית האיזון הפנימי, במתח שבין ריכוז ושחרור; בין הערצה לגבוה מאיתנו לבין החיים המעשיים. חולשה בחוש זה תגרום להסתגרות, לחוסר מעשיות ולפחד מפני היציאה החוצה.
זהו חוש שמסייע לפתח את התזמון הנכון ואת הבריאות של המערכת הריתמית.
בילדים חשוב לפתח את שיווי המשקל באמצעות הליכה על קורות, טיפוס, ריצה במעגלים, וביסוס חווית הריתמוסים היומיים, השבועיים, החודשיים והשנתיים. התפתחות תקינה של חוש שיווי המשקל יכולה להיפגע ממבוגרים כאוטיים, עייפים או עצבניים, וכן מביטויים של סרקאזם. גם הימנעות מתנועה פוגעת בחוש זה.
טיפול מונע חרדות
חשוב לדאוג לתנועה מספקת אצל ילדים, ולהקפיד מאוד לפתח כראוי את החושים התחתונים, במיוחד בשנותיהם הראשונות.
טוב להימנע ממסכים, אשר גורמים לכאוס נפשי ומחשבתי, ופוגעים בכל החושים התחתונים.
חשוב להימנע מסביבה תחרותית אצל ילדים, הן בבית והן במסגרות השונות (כולל חוגים), ולהשאיר מספיק זמן מדי יום למשחק חופשי במגרש המשחקים.
טיפולים כמו עיסוי ריתמי ואוריתמיה מרפאת מומלצים בשנים הראשונות כדי לצמצם נזקים, אם כבר ניכרו בילדים.
לסיכום, ניתן לומר כי לעלייה ברמת החרדות בקרב ילדים גורמים רבים, אשר כמעט כולם קשורים לאורח החיים המערבי ולקושי של האדם למצוא את הנכון לעשות במציאות המתעתעת המקיפה אותנו ומציפה אותנו בידע, אך אינה נותנת לנו ביטחון. עבודת התפתחות עצמית של המבוגרים והבנת צרכי הילדים תסייע מאוד במניעת חרדות אצל ילדים.
[1] GA307
תודה, אחלה מידע!