יומן גרמניה, פרק רביעי – ד"ר שטיינר, פרופסור שירין

יום רביעי, 26.9, 10:30 בבוקר

הכפר הקטן אלפטר (Alfter), שבפאתי העיר בון, הוא משכנה של אוניברסיטת אלאנוס (Alanus), הראשונה מבין שלוש אוניברסיטאות וסמינרים שביקרתי בהם. לאוניברסיטה, בה לומדים כאלפיים תלמידים, שני קמפוסים סמוכים: הראשי, החדש מביניהם, שוכן בעמק, ולומדים בו, בין היתר, חינוך, כלכלה וארכיטקטורה; השני ממוקם במעלה גבעה המשקיפה לנוף ציורי, ובו לומדים אמנות. את ביקורי התחלתי במשרדו של פרופ' יוסט שירין, דיקן המחלקה לחינוך.

שירין הוא האדם הראשון בעולם שקיבל תואר פרופסור באנתרופוסופיה; נכון לרגע זה אלאנוס היא האוניברסיטה היחידה שבה ניתן לקבל תואר דוקטור לאנתרופוסופיה, ומוסדות אנתרופוסופיים מכל העולם מבקשים לשתף עמה פעולה. "מטרתנו היא להביא את הוולדורף לאקדמיה, ואת האקדמיה לוולדורף. חשוב לנו להראות שלגישה האנתרופוסופית, ששמה את האדם במרכז, יש פואנטה אקדמית. היום הקולות הללו נשמעים במקומות רבים בגרמניה ובעולם, אך במשך שנים רבות המתנגדים הכי גדולים הגיעו מתוך האנתרופוסופיה עצמה".

מי שמעמיק בתוך האנתרופוסופיה יכול בקלות ליפול לתחושה שיש בה הכול, ושאין צורך לחפש חוכמה מחוצה לה.

"כן, הרבה שנים ביקרו אותי בקהילת ולדורף. כשאנחנו נתנו את התואר הראשון בחינוך ולדורף, הכשרת המורים הוותיקה בשטוטגרט אמרה לנו שלא לעשות זאת. 'זה פשוט לא עובד ככה', הם אמרו. אחרי שלוש שנים הם עשו את מה שאנחנו עשינו. גם כשקיבלתי תואר פרופסור באנתרופוסופיה, אנתרופוסופים ותיקים הזדעקו."

אני משער שזה נבע בעיקר מקנאה.

"אולי. למרות זאת, הכשרות רבות בגרמניה כבר יישרו קו עם החזון שאנחנו מובילים, וזה רק יתגבר, כיוון שלשם העולם צועד, לטוב ולרע. כיום, ברוב העולם, כדי ללמד בבית ספר צריך תעודות."

גם בישראל. עברנו תהליך של הכרה ממלכתית, ועכשיו מורים רבים נדרשים להשלים את התעודות שלהם, ועיקר הבעיה היא עם המנהלים, שצריכים לעבור קורס מיוחד של משרד החינוך.

"זאת הסיבה שהגעתי לישראל בשנת 2016, בהזמנת יו"ר הפורום הארצי דאז, ד"ר גלעד גולדשמידט (ראיון עם פרופ' שירין התפרסם בגיליון "מדע", ינואר-פברואר 2017). יש לנו פרויקט משותף. הרבה מהמורים בחוג לחינוך ולדורף בדוד ילין אינם בעלי תארים אקדמיים, ודרכנו הם יכולים לקבל תארים רשמיים שמתחשבים בניסיון האנתרופוסופי שלהם."

האם כל המורים והסטודנטים באוניברסיטה הם אנתרופוסופים?

"לא. במקצועות כמו כלכלה וארכיטקטורה, וגם בחינוך, חלק גדול מהמורים אינם אנתרופוסופים, וניתן לומר גם שרוב הסטודנטים אינם בעלי זיקה לאנתרופוסופיה. לגבי המורים, גם אם הייתי רוצה, לא הייתי יכול להחזיק סגל מלא של מורים אנתרופוסופים, פשוט כי אין מספיק מורים בעלי תארים שיכולים ללמד באוניברסיטה. ולגבי הסטודנטים – הם יודעים שזאת אוניברסיטה בעלת זיקה אנתרופוסופית, והם בוחרים ללמוד כאן עם או בלי קשר לזה. עבורם, הלימודים הם בסטנדרט של מערכת ההשכלה הגבוהה בגרמניה, בתוספת ניחוח ולדורפי, אותו הם יכולים אחר כך לקחת אל בתי הספר הממלכתיים שבהם הם ילמדו. ואם הם רוצים להעמיק לתוך חינוך ולדורף, הם כמובן יכולים."

ספר לי בבקשה על ההתחלה של האוניברסיטה.

"האוניברסיטה נוסדה בשנת 1973, כמקום מבודד וחלומי על גבעה מרוחקת שהוקדש ל'אמנות אנתרופוסופית'. מלאכים, צבעי מים, אוריתמיה, מוזיקה, פיסול, כל האומנויות היו שם ביחד. בשנות השמונים פעל ולימד בדיסלדורף, שנמצאת במרחק 45 דקות נסיעה מפה, האמן יוזף בויס[1], והייתה סביבו התעוררות חברתית ופוליטית של סטודנטים. הסטודנטים באלאנוס רצו להביא אותו ללמד כאן, אבל המורים המייסדים לא הסכימו. זה הפך למרד סטודנטים. בשנות התשעים, אותם סטודנטים מורדים הפכו למורים פה, והרימו תנועת נגד לאנתרופוסופיה ה'ישנה'. הם אמרו שהם רוצים לעשות אמנות שמופרית על ידי האנתרופוסופיה, ולא 'אמנות אנתרופוסופית'. במקביל, הייתה חתירה להפוך את בית הספר למוסד אקדמי מוכר, אך לשם כך היה צריך כסף, אז הם פנו לקרן [2]SOFTWARE AG, שתומכת ביוזמות אנתרופוסופיות בגרמניה ובעולם. אנשי הקרן אמרו שישמחו לתמוך בהם, אך הם אינם נותנים מימון לאמנות, ושאם תיפתח מחלקה לחינוך הם יקבלו תמיכה. בשנת 2003, מקום האמנות החלומי הפך למוסד אקדמי מוכר."

 מתי אתה הצטרפת לאלאנוס?

"בשלב הזה. באותו זמן הייתי מורה ולדורף בדורטמונד והייתה לי הכשרה קטנה למורים. הזמינו אותי להקים פה את ההכשרה האקדמית, והצטרפתי. במשך ארבע שנים רק כתבתי תוכניות לימודים. ב-2007 הוספנו תואר שני בוולדורף, ב-2008 תואר שני בחינוך מרפא, ב-2010 הוראה לגיל הרך, ובאותה שנה הגיע גם ההישג הכי גדול שלנו ‒ הרשאה להעניק תארי דוקטור. זה היה צעד גדול בשבילנו ואנחנו נלחמים כדי לשמור על זה."

עכשיו אתם יכולים לעזור להכשרות אחרות.

"כן, גם בהענקת תארים וגם בפתיחת שלוחות."

הכשרת המורים ויטן-אנן נראית כמו קיבוץ הרדוף על סטרואידים. דמיינו את הקמפוס הכי אנתרופוסופי שאתם יכולים לדמיין, ואז תוסיפו עוד קצת

יום חמישי, 27.9, 10:00

במשך כל הטיול, אפליקצית וייז הובילה אותי בנאמנות לכל יעד שחפצתי בו, דבר שגרם לי לחוש גאווה ישראלית רבה. אך בבוקר הזה הכתובת אותה הזנתי, שהייתה אמורה להוביל אותי להכשרת מורי ולדורף ויטן-אנן (Witten-Annen‎‏), הביאה אותי לנקודה אקראית באמצע כביש מהיר. עשרים דקות ומספר שיחות טלפון אחר כך כבר הייתי בהכשרת המורים, שנמצאת כמה עשרות מטרים מאותו כביש, אך מבודדת ממנו לגמרי בזכות יער קטן שעוטף אותה. הדרך אליה מתפתלת דרך כפר ציורי, והקמפוס עצמו גבוה מסביבתו וצופה למרחק.

הכשרת המורים ויטן-אנן נראית כמו קיבוץ הרדוף על סטרואידים. דמיינו את הקמפוס הכי אנתרופוסופי שאתם יכולים לדמיין, ואז תוסיפו עוד קצת. לצד בית חווה גרמני עתיק עומדים מבנים מעוצבים במיטב האדריכלות האנתרופוסופית. לצדם – חממות, שדות חקלאיים (מעובדים בידי הסטודנטים לגינון, באופן ביודינמי בתקן דמטר, כמובן) ואף דיר קטן בו פועות כבשים צמריריות. כשנודע לי שכל מבני המתחם נבנו על ידי הסטודנטים עצמם, הפכה פליאתי לתדהמה.

נפגשתי עם שתיים ממנהלות הסמינר, אׇנְטְיׇה בֶק ומַרִיון קוּרְנֵר וזו האחרונה, מתברר, הכירה את האנתרופוסופיה בישראל דווקא. "זה היה בסוף שנות השמונים, בהרדוף," היא מספרת. "הגעתי לישראל כמתנדבת. עוד לא היה שם חינוך, רק חקלאות. אורי עברי וגלעד גולדשמידט רק חזרו מלימודיהם בחו"ל."

עולם קטן. אתמול הייתי באלאנוס וקיבלתי רושם חזק של השתלבות בעולם האקדמי. אפשר לומר שהם נוטים להתייחס לחינוך כאל מדע, ואתם מתייחסים אליו כאל אומנות.

"כן, אנחנו עושים דבר אחד: מכשירים מורי ולדורף. אנחנו לא אקדמיים, ובזכות זה יש לנו חופש לעשות מה שאנחנו רוצים, ולא לעשות מה שאנחנו לא רוצים. אצלנו, לדוגמה, אין ציונים. כמובן שיש תוכנית לימודים מסודרת, אבל יש לנו בתוכה גם הרבה חופש."

הסטודנטים יוצאים מפה עם תעודות?

"בוגרי הסמינר מקבלים תעודה שלנו והחוק מאפשר להם ללמד רק בבתי ספר ולדורף."

האם גם בגרמניה יש מחסור במורי ולדורף?

"כן. הרבה מורים הזדקנו, ואין מספיק מורים צעירים."

אז גם אצלכם לוקחים מורים ללא הכשרה?

"כן, אבל רק בתיכון. יש עכשיו גם טרנד של 'הכשרה תוך כדי עבודה', כלומר לוקחים אנשים בלי ניסיון ומכשירים אותם כמורים תוך כדי העבודה שלהם בכיתות. אין לאנשים זמן וכסף להכשרה ארוכה ומעמיקה. כמובן שאיכות החינוך נפגעת ואת המחיר בסוף משלמים הילדים."

כיצד בנויה תוכנית הלימודים שלכם?

"הכשרת המורים אורכת חמש שנים, חמישה ימים בשבוע. אחרי שלוש שנות לימודים יוצאים לשנת התמחות בהוראה באחד מבתי הספר, ואז חוזרים לשנה נוספת של סיכומים. לא שמעתי על בוגר שלנו שלא הצליח ללמד כיתה."

בישראל רבים מבוגרי הסמינרים לא רוצים או לא מצליחים לקחת כיתה.

"אצלנו בחודש הראשון ללימודים, הסטודנטים משתתפים בפרויקט בנייה בקמפוס. זה כל מה שהם עושים: בונים משהו בידיהם. כל המבנים שאתה רואה פה, כולל הגדולים ביותר, נבנו על ידי סטודנטים, בהדרכת אנשי מקצוע כמובן. הרעיון הוא להראות להם איזה דברים גדולים הם מסוגלים לעשות, ולקחת כיתה או בכלל להיות מורה ולדורף, זה בהחלט אתגר משמעותי. רק אחרי החודש הזה הם מתחילים בקורסים כלליים ובהתמחויות."

אילו התמחויות יש אצלכם?

"מחנך כיתה נחשב להתמחות, ויש מוזיקה, אומנות (מלאכת יד, ציור ופיסול), אוריתמיה, גינון, אנגלית (כשפה זרה), צמר ולבֶד. כל אחד צריך לבחור שני נושאים להתמחות – זה חוק של המדינה. זה מקשה במיוחד על המתמחים בחינוך כיתה, כי הם ממילא צריכים ללמוד הכי הרבה חומר. כדי להרחיב את הספקטרום של המחנך, מלמדים אותם גם פדגוגיה בטבע ‒ איך להורות מחוץ לכיתה."

עד כמה אתם רואים שהצעירים שמגיעים אליכם בוחרים באנתרופוסופיה כדרך רוחנית?

"אני רואה שתי קבוצות. יש כאלה שמאוד מתעניינים ברוח, וגם בקריאת טקסטים. הם באמת רוצים ללמוד ולדעת. ויש אחרים, שמתחברים יותר מהצד של הפרקטיקה. אלו שתי דרכים, אחת מהרוח אל המעשה, והשנייה מהמעשה אל הרוח. יש כמובן מקום לשתי הקבוצות."

יום חמישי, 27.9, 16:30

מהכשרת המורים נסעתי לבית החולים האנתרופוסופי בהרדקה (ראו פרק 2 של היומן בגיליון "היריון ולידה") ולאחר הסיור נלקחתי לאוניברסיטת ויטן-הרדקה (Witten-Herdecke). האוניברסיטה הוקמה בשנות השמונים, במטרה לייסד לימודי רפואה שבהם משולבת הרפואה האנתרופוסופית בתוכנית הלימודים מהרגע הראשון ‒ בהתאם לחזון של ד"ר גרהרד קינלה, מייסד בית החולים. זו הייתה האוניברסיטה הפרטית הראשונה בגרמניה, כלומר, הראשונה שבה נתבקשו הסטודנטים לשלם שכר לימוד. כדי לגשר בין התקדים למציאות, הציעו ראשי האוניברסיטה מודל לפיו הסטודנט מתחיל לשלם על לימודיו רק לאחר שסיים אותם, וכאחוז מסוים משכר עבודתו. השיטה הצליחה והיא עובדת עד היום. רֵבֶּקׇה בּוּטְנֶר, רופאה צעירה בבית החולים בהרדקה (ובוגרת חינוך ולדורף בעצמה), שליוותה אותי בסיור באוניברסיטה, סיפרה לי שכך היא משלמת על לימודיה.

מאז שהוקמה האוניברסיטה זרמו הרבה מים בריין, והאוניברסיטה גדלה, נהייתה עשירה מאוד, והתרחקה מהאימפולס האנתרופוסופי המקורי שייסד אותה. כיום ניתן ללמוד בה גם רפואת שיניים, כלכלה ותרבות. באוניברסיטה לומדים אלפי סטודנטים, אך באחר הצהריים שביקרתי בה היא הייתה כמעט ריקה. נותר רק להתרשם מהמבנים החדשים ומהמדשאות המוריקות.

שלוש דרכים אפשרויות

שלושת מוסדות הלימוד שפגשתי מייצגים שלוש דרכים שבהן יכולה האנתרופוסופיה להתקיים.

הראשונה, שמיוצגת על ידי האוניברסיטה בוויטן-הרדקה (זו השלישית שבה ביקרתי), היא היטמעות מלאה בחברה שסביבה, עד כדי איבוד הזהות העצמית. אם המגמה הזאת תימשך, אפשר והאימפולס האנתרופוסופי ידולל עד שיאבד מהשפעתו.

הדרך השנייה, שמיוצגת על ידי הכשרת המורים בוויטן-אנן, היא הסתגרות מפני העולם. ההכשרה בוויטן-אנן היא כמו עולם אלטרנטיבי שמי שמסוגל להיכנס בשעריו זוכה במסלול חיים כמעט אידילי, אך מוגבל למיקרו-אקלים האנתרופוסופי. אומנם בגרמניה העולם הזה רחב מאוד וניתן לחיות בתוכו חיים כמעט מלאים, אך אורח חיים מסוגר שכזה נוגד בעיניי את מהותה הבסיסית של האנתרופוסופיה.

הדרך השלישית, שמיוצגת על ידי אוניברסיטת אלאנוס, היא דרך דיאלוג עם העולם מתוך זהות אנתרופוסופית פנימית, ברורה ומוצהרת. אלאנוס לא ויתרה על הזהות האנתרופוסופית שלה, אך עשתה מה שצריך כדי להתאים את עצמה לכללי המשחק בעולם "שבחוץ". כדי לעשות זאת היא הייתה צריכה לעבור דרך התנגדות חריפה מצד הממסד האנתרופוסופי הוותיק, אך מהר מאוד הוא יישר איתה קו וחלקו אף הלך אחריה. היום היא מחלקת תארי דוקטור באנתרופוסופיה, ומהווה מגדלור עבור הכשרות אנתרופוסופיות בכל העולם. ברור שאם אנו רוצים שהאימפולס האנתרופוסופי ימשיך להיות בעל השפעה ותהודה במאה השנים הבאות, כולנו, או לפחות רובנו, צריכים להיות אלאנוסים.

[1] יוזף בויס ) 1921 – 1986 ( אמן חזותי גרמני שנחשב כאבי האמנות החברתית. מייסד מפלגת הירוקים. הושפע עמוקות מהאנתרופוסופיה אך סגנונו האמנותי היה בלתי אנתרופוסופי בעליל. להרחבה על בויס ראו מאמרי בגיליון 1 של מגזין אדם עולם, "רודולף שטיינר, יוזף בויס ויוהנס מת'יסן – סיפורה של שושלת רוחנית".

[2] ראו כתבתו של רונן האן בגיליון "כסף".

בתמונה למעלה: הרוהר-ויאדוקט בהרדקה, גרמניה. מקור: שאטרסטוק