הוצאת אדם עולם אנתרופוסופיה וחינוך וולדורף בישראל
הקדמה
לפני כעשר שנים הסתיימה, במשבר אמון ובמפח נפש, מערכת היחסים שלי עם המורה הרוחני אנדרו כהן.[1] מערכת יחסים זו נמשכה מעל 21 שנים, בהן חייתי בקהילה שלו בארה"ב, במסגרת דומה לאשרם או למנזר. שנים אלו היו עבורי המשמעותיות, המאתגרות והמתגמלות שבחיי הבוגרים, וכאשר הסתיימו נותרתי עם שאלה: מה היה כל זה? מתוך שאלה זו צמח, כשבע שנים לאחר מכן, מחקר מקיף שערכתי על יחסי מורה-תלמיד במסורות ובדרכים רוחניות שונות.
בשתי שנות המחקר ערכתי ראיונות עם 32 מורים ומספר כפול מזה של תלמידים שלהם, וביליתי אלפי שעות בקריאה, עריכה, חשיבה וכתיבה. את ממצאיי על אופיים של יחסים אלו העליתי בספר מערבולות רוח: סתירות ולבטים ביחסי מורה-תלמיד בדרך הרוחנית. הספר מחולק לשלושה-עשר פרקים, שכל אחד מהם עוסק בפרדוקס, בסתירה או בשאלה פתוחה ביחסי מורה-תלמיד בדרך הרוחנית. כל פרק מתחיל בציטוט או שניים מהספרות, שקשורים לנושא שלו, ומכיל מספר קטעי ריאיון, שממחישים ומדגימים אותו. מאמר זה מכיל שלוש דגימות מפרקי הספר.
תקוותי היא שמחקר זה יעזור לכולנו, תלמידים ומורים כאחד, להכיר ולבחון יחסים אלו, ומתוך כך להבין טוב יותר את משמעותם בחיינו, את האפשרויות, את האתגרים ואת הסכנות הטמונים בהם.
מהלך המחקר
כאשר גמלו בי הנכונות וההחלטה לחקור לעומק את היחסים בין מורים לתלמידים רוחניים, לא ידעתי עדיין מהן השאלות הספציפיות שלי בנושא. הגישה המחקרית שמתאימה במקרה כזה היא "תיאוריה מעוגנת בשדה" (grounded theory), בה החוקר מפתח את השאלות שלו תוך כדי התקדמות, בתהליך ספירלי של איסוף נתונים — ניסוח שאלות — איסוף נתונים — ניסוח מחדש של השאלות — וכן הלאה.
את המחקר התחלתי בסדרת ראיונות שערכתי בארץ עם כעשרה מורים, ממורי זן ומורים במסורת הבודהיזם הטיבטי ועד לרבנים ראשי ישיבות, וגם עם כמה מתלמידיהם. בתהליך הראשוני יצרתי רשימה של כעשר שאלות בסיסיות. הן שימשו כעמוד התווך של הריאיון, שממנו סטיתי בשמחה כל אימת שעלה נושא מעניין. עד מהרה גיליתי שהמורים היו בדרך כלל רוויים בתובנות ורהוטים יותר מתלמידיהם ביחס לתלמידוּת, בהסתמך על ניסיונם שלהם עם מוריהם. גם עם המורים הוקדש, לכן, חלק ניכר בשיחה לניסיונם כתלמידים.
לאחר סבב הראיונות הראשון בישראל יצרתי קשר עם מורים ברחבי העולם בבקשה ללמוד מהם על יחסיהם עם מוריהם ועם תלמידיהם. היקף התגובות החיוביות שקיבלתי הפתיע אותי. תוך חודשים ספורים ערכתי שלושים ראיונות, רובם באמצעות הסקייפ ומיעוטם בפגישות פנים-אל-פנים בעת ביקוריי בארצות הברית ובבריטניה. בשלב זה, שהערכתי אותו כנקודת האמצע של שלב הראיונות, הקדשתי כמה שבועות לתמלול הראיונות, לסקירה ולגיבוש רשימה של תמות חוזרות. כל זאת במטרה להחליט אם אני ממשיך באותו קו או משנה כיוון.
בעת שעברתי על החומר שהצטבר, התבהר לי שאת תשומת לבי משכו יותר מכול הראיונות שבהם חשתי בקיומם של פרדוקס, סתירה או דילמה בלתי פתורה. פעמים רבות עורר מצב זה אצל המרואיין היסוס מתלבט, חוסר עקביות, סתירה עצמית או בלבול. בנקודה זו החלטתי שליבת הספר תהיה הלבטים והסתירות שביחסים בין המורים לבין תלמידיהם.
המשכתי לערוך ראיונות רבים נוספים. אבל מנקודה זו הם השתנו כי כבר ידעתי מה אני מחפש. מכאן ואילך התעמקתי רק ביחסים "עתירי סתירות ולבטים." פירוש הדבר שחיפשתי רק יחסים המאופיינים ברמת מחויבות גבוהה, מעורבות ואינטנסיביות המגולמת באינטימיות או באהבה בין המורה לתלמיד; ויחסים שממוקמים בחברה המודרנית ולא בתוך חברה מסורתית, שבה אופיים מוגדר וברור יותר והם מורכבים, לכן, הרבה פחות.
אחרי שערכתי קרוב למאה ראיונות — מתוכם כשליש הוקדש למורים ושני-שלישים לתלמידים — איתרתי וגיבשתי רשימה המונה שלוש-עשרה סתירות והתלבטויות, שמטילות אור מזוויות שונות מעט על יחסי מורה-תלמיד. כל פרק בספר מוקדש לאחת מתוכן.
מעורבות אישית במחקר
כדי להבהיר את מעורבותי האישית בנושא המחקר אפתח במספר פרקי יומן, המציינים את תחילת, אמצע וסוף יחסיי עם אנדרו כהן.
22 ביוני 1987, ירושלים
בבוקר קיצי חם ולח אחד, בגיל 29, בסוף השנה החמישית ללימודי הרפואה בהדסה ירושלים, הרגשתי מטולטל עד עמקי נשמתי, במערבולת של החלטה גורלית. החלטה זו הייתה קשורה ליחסיי עם אדם בשם אנדרו כהן. אנדרו, שהיה "בחור יהודי נוירוטי רגיל מניו יורק" (כך חשבתי עליו אז בחיבה), היה מבוגר ממני בשלוש שנים. בשבועות שקדמו לאותו יום ישבתי מדי ערב בקבוצה לא גדולה של אנשים שהתכנסה להיפגש איתו בחדר האורחים בבית ידידה בירושלים. הקשבתי לו עונה בפשטות גמורה ובישירות על שאלות בנושאים כמו הארה, חופש, העל-זמני והמציאות המוחלטת. מדי פעם התפתחה בינינו שיחה, בין אם בפגישות הציבוריות ובין אם באישיות, וכל אחת מהן הייתה משמעותית בשבילי. השהות במחיצתו של אנדרו כמו יצרה תנועה תת-קרקעית בתוכי; הייתי מודע לה, אבל לא הבנתי את טיבה. ערב אחד, כרעם ביום בהיר, צצה והבזיקה בי מחשבה עיקשת, וזו סירבה לעזוב: אולי אנדרו הוא המורה שלי?
לא היה לי מושג מאין הופיעה המחשבה הזאת. לא היה בה כל היגיון. בתריסר שנות החיפוש עד אז (יתוש ההארה עקץ אותי כשהייתי בן 16) התייחסתי בחשדנות, ואף בסוג של עוינות, לרעיון התלמידוּת אצל מורה רוחני. תלמידוּת נראתה לי מתכון בטוח לעבדות רוחנית, ההפך הגמור מהחופש שביקשתי. למרות שחייתי כבר במשך שנתיים עם מורה זן ביפן, והתכוונתי לחזור ולמדוט במקדש שלו אחרי שאסיים את לימודיי, לא החשבתי אותו כ"המורה" שלי. אבל הנה מצאתי את עצמי חושב על האפשרות שבאנדרו פגשתי את המורה שלי; המחשבה הזאת הטריפה אותי: איך אני יכול לדעת? איך בכלל אפשר לדעת? ומה כל זה אומר?
באותו בוקר, חשתי שאני נסחף עמוק לתוך מערבולת, עד שבלימודים בבית החולים כבר לא יכולתי להביא את עצמי לחבור לצוות שלי, שלמד באותו היום הרדמה במחלקה הכירורגית. אני חייב להגיע להחלטה, אמרתי לעצמי, בלי דיחוי נוסף. חיי תלויים בכך. אבל איך אוכל לדעת?! שכלי היה חסר ערך בפני השאלה הזו. צעדתי הלוך ושוב במשך שעות על פני המדשאה מאחורי בית החולים במצב מוטרף. ברגע מסוים, מתוך ייאוש, חשבתי: אנסה לחטוף תנומה. אולי התשובה תבוא בשנתי. שכבתי מתחת לעץ וניסיתי להירדם, אבל החום, הזבובים וזמזום המחשבות בראשי לא אפשרו זאת. אני נכנע, חשבתי, זה לא יקרה היום. עדיף שאצטרף לצוות שלי ואנצל את שארית היום כדי ללמוד משהו. התחלתי לקום, ובחצי הדרך לעמידה נשאבתי למצב של תודעה אחדוּתית.
אין לי מושג כמה זמן שהיתי כך, כי למעשה לא היה אני וממד הזמן לא פעל. נראה לי שאם מישהו היה עומד לידי עם שעון עצר, הוא היה מודד לא יותר משבריר שנייה, אבל אני הייתי ב"ממד" או "במצב קיומי" שבו אין הבדל בין שבריר שנייה לבין נצח. איני יכול להשתמש במילים "חוויה" או "ידיעה" ביחס למצב זה, כי בשביל "חוויה" או "ידיעה" נחוץ פיצול בין סובייקט (אני) ואובייקט (מושא החוויה או הידיעה), ובאותו מצב לא היה פיצול כזה. יש שמייחסים טוּב מוחלט, אינטליגנציה קוסמית, קדוּשה וכולי לאותו ממד או מצב קיומי, אבל מושגים ומילים אלו שאולים מהחוויה האנושית המוכרת ואינם מתאימים כלל למצב שבו הייתי. במהלך אותו שבריר שנייה השתנתה הווייתי.
כשמצאתי את עצמי שוב בעולם האני והזמן, מייד נהייתי ער לשני דברים: החושים שלי חדים יותר; ואני יודע שאנדרו היה מאז ומעולם ויהיה תמיד המורה שלי. למעשה, תמיד ידעתי זאת, אך הפגישה בינינו אפשרה לי להכיר בכך במודע.
המום צעדתי לתא הטלפון בכניסה לבית החולים והתקשרתי לבית שבו אנדרו התגורר.
"הלו," אמר הקול המוכר.
"אנדרו?" אמרתי, "זה אנדרו. כלומר, היי אנדרו, זה עמיר." התקשיתי לחבר מילה למילה.
"אני שלך," אמרתי.
יכולתי לשמוע את אנדרו מחייך מעברו השני של הקו.
"ידעתי זאת מאז שנפגשנו," הוא אמר, "בוא וספר לי מה קרה."
נובמבר 1990, סנטה קרוז ומיל ואלי, קליפורניה
באמצע שנת 1988 עברתי עם אנדרו ועם כמאה מתלמידיו האירופאים לארצות הברית. התגוררנו בבוסטון במשך שנה, ומשם עברנו למחוז מארין שבצפון קליפורניה. באמצע שנת 1990 הלחץ הנפשי שהפעילו עליי אנדרו וחבריי בקהילה, להתמודד עם התניות "המאצ'ו הישראלי" שלי (כך הם כינו את נטייתי להתקשח ולהתבצר מול כל קושי ואתגר ולבטוח בכוח הרצון שלי ובנחישותי כמקורות כוחי העיקריים), הפך לבלתי נסבל בעבורי. יכולתי לזהות חלק מהדברים ששיקפו לי, אך בה בעת הרגשתי שלחלק גדול מההתניות שלי כלל אינני מודע ואין לי יכולת בחירה ביחס להן. שקעתי בייאוש. שקלתי לוותר על ה"שאיפות הרוחניות" שלי ולחזור "לחיות בעולם". בשלב מסוים עזבתי את הקהילה ועברתי לגור בסנטה קרוז, במרחק של כשעתיים-שלוש נסיעה. שכרתי חדר בבית, עבדתי שם חודשים מספר ותהיתי מה ברצוני לעשות עם חיי. המשבר הזה הסתיים בפתאומיות בזכות חלום:
אנדרו ואני ישובים זה מול זה, קרובים מאוד, ואני מספר לו בפירוט רב כל שראיתי והבנתי ביחס למצבי הנפשי והרוחני; מהם המכשולים בדרכי, על איזה מהם התגברתי, על מה אני מאמין שאוכל להתגבר, ועם איזה מהם אין לי ביטחון שאצליח להתמודד. אנדרו מקשיב לי מבלי להגיב, ולאחר שאני סוף-סוף מסיים את דבריי, הוא משיב לי בפשטות ישירה: "הכול תלוי במה שאתה רוצה."
התעוררתי. בחוץ הכול עוד היה חשוך לגמרי. החלום נראה כה ברור ומוחשי, עד שיכולתי להאמין שהוא התרחש במציאות. ידעתי שבמצב של חלום ניסחתי תובנות ביחס לעצמי בבהירות רבה יותר משאני מסוגל לנסח בהיותי ער, והחלתי לרשום אותן ביומני בקדחתנות ובשטף כדי לא לאבד דבר.
שעתיים מאוחר יותר נערמה מולי ערימת דפים גדושים, ואני ריק ומשוחרר מספקות והיסוסים. קראתי בעיון כל פסקה שכתבתי על עוד מכשול בדרכי, וכבר ידעתי: גם בו לא יהיה כדי לעצור אותי. בסוף התהליך כל המכשולים היו פרושים על דפי היומן, ואף אחד מהם לא נראה עוד כמכשול. ידעתי מה אני רוצה.
בשעה תשע בבוקר התקשרתי ל"משרד" הקהילה וביקשתי להעביר לאנדרו את המסר — אני מבקש לחזור. לא עברו יותר מדקות ספורות, ואנדרו התקשר אליי. סיפרתי לו הכול וביקשתי את רשותו לחזור לקהילה. "אני מציע שתבוא לביקור ותיפגש איתי ועם כמה מחבריך, ואז נראה," השיב. ימים ספורים לאחר מכן הייתי שוב חבר בקהילה.
26 בדצמבר, 2008, פוקסהולו,[2] מסצ'וסטס, ארה"ב
"בשנים האלו בזבזנו עליו אינסוף אנרגיה, זמן וכסף, והמרכז מעולם לא התרומם מעל הקרקע," אמר אנדרו, "כך שעם כל האכזבה שכרוכה בזה, לי ולכולם, החלטתי לסגור את המרכז
בישראל. אני רוצה שתחזור לפוקסהולו ותהיה חלק מקבוצת הליבה של הפרויקט העולמי שלנו."
שקעתי בכיסאי, כאילו התרוקן גופי מאנרגיה. האם החשיך פתאום? תחושה נוראה של כישלון נחתה עליי. לא רק כישלון של המרכז הישראלי ושלי כמנהל-שותף שלו; הרגשתי שהיה זה כישלון יחסיי עם אנדרו והתנפצות ההבטחה שהייתה טמונה בהם.
מבחינות רבות זה היה סמן לתקופה של חצי שנה, שבמהלכה גדל וגבר חוסר האמון שלי במניעים של אנדרו — חוסר אמון בנכונותו לתמוך בעצמאות, בכושר המנהיגות, ביצירתיות ובאחריות שגיליתי בעצמי. ככל שפרחתי והפכתי עצמאי, כמנהיג המרכז הישראלי וכפעיל חברתי, כך חשתי יותר ויותר במתח שנוצר בינינו. חזרה שלי לפוקסהולו, לתחום שליטתו המוחלטת של אנדרו, נראתה לי מכה ניצחת לתהליך הצמיחה והעצמאות שלי.
מתחתית הבור האפל שמעתי עצמי ממלמל: "אני לא יכול לעשות זאת. אני לא יכול לעזוב את ישראל ואת כל הפרויקטים שאני מעורב בהם. זה יהיה לגמרי לא לעניין."
"אני מציע שתחשוב על זה ונדבר שוב מחר," אמר אנדרו. "אני חושב שיהיה לך טוב כאן, עם אחֶיך ואיתי. הפכת למנהיג, וכאן תהיה חלק מהובלת המהפכה העולמית, במקום לבזבז את זמנך בישראל."
"אני לא יכול לעזוב את ישראל," אמרתי שוב, הפעם בנחישות, "אני לא יכול לאכזב את כל האנשים שהפכו לחברים ושותפים שלי. זו תהיה בגידה בהם ובעצמי. לא אעשה זאת."
כשיצאתי ממשרדו אל תוך הרוח הקרה והלכתי לעבר הבית שהתגוררתי בו, ידעתי ששיחה זו סימנה את סוף יחסיי עם אנדרו כמורה שלי. הייתה זו פעם ראשונה במהלך ה-22 השנים שלנו יחד שהעזתי לומר לו שהוא טועה ושלא אציית להוראותיו. בטחתי בעצמי יותר משבטחתי בו, ואם כך, הסתיים ה"חוזה" בינינו. ברגעים ההם משמעות הדבר בשבילי הייתה לא אחרת זולת כישלון צורב, אכזבה וכאב לב.
***
לאחר סיום היחסים ביני ובין אנדרו חזרתי לישראל. למרות הכאב והאכזבה הגדולים שחוויתי, ידעתי בביטחון שעשיתי את הדבר הנכון. כעשרה ימים לאחר מכן פגשתי את האישה שכיום היא בת זוגי לחיים, וחודשים ספורים לאחר מכן הקמתי, ביחד עם אנשי חינוך מובילים, את התנועה להעצמת הרוח בחינוך. המשבר ביחסיי עם אנדרו לא ערער את המחויבות העמוקה והבסיסית שלי למסע הרוחני, ובאופן מפתיע, אף לא את הכרתי בערך הרב שטמון בהתמסרות למורה.
סתירות ולבטים
מורה שאינו מורה
הייתי פעם עם מורה טיבטי ידוע, ותלמיד שאל אותו, "אם ההארה כולה נמצאת כבר בך, בשביל מה צריך גורו?" והמורה ענה לו, "אתה צריך גורו כדי שיאמר לך שאינך צריך גורו!"
(Mirabai Bush)
היחסים בין אנדרו כהן לבינינו, תלמידיו, התאימו במידה רבה למודל הקלאסי של יחסי גורו-דיסייפל, שמקורו בהודו. הרעיון שמאחורי המודל הזה הוא שדמות הבשר ודם של הגורו רוויה בתודעה אחדותית אינסופית, ושהתמסרות התלמיד לו, להנחייתו ולהשפעתו מאפשרת למורה להאציל את התודעה הזו על התלמיד. אנו חווינו כך את אנדרו, התמסרנו לו ולהנחייתו, והוא מילא ברצון את תפקיד המורה. כיוון שחוויתי וראיתי את הערך הרב שבמודל זה, הפליאה אותי תמיד עמדתו השלילית הנחרצת אליו של אחד המורים המוארים ורבי-ההשפעה ביותר במאה העשרים, יידו קרישנמורטי.[3] קריאה בספריו וצפייה בו בשעה שהוא מרצה בפני קהל או משוחח עם אדם אחר לא הותירה ספק בלבי שאם מישהו ראוי לתואר "מורה רוחני", הרי הוא האיש. מדוע אפוא השתמש קרישנמורטי לעיתים קרובות בסמכות ובכריזמה שלו כדי לטעון שאין מורה ואין תלמיד, והתרגז כאשר אנשים התייחסו אליו כמורה או אפילו רמזו על כך? הדבר היה תמיד חידה בעיניי. בראיון הראשון שערכתי במסגרת המחקר, עם פיטר חכים יאנג,[4] ניתנה לי ההזדמנות לגעת בפרדוקס זה.
שנים לפני כן כבר שמעתי על חכים, הבריטי השקט והצנוע שהיה ממשיך דרכו של המיסטיקן התורכי הססגוני בולנט ראוף[5] ומנהל בית הספר בשארה שבצ'יזהולם, בקרבת גבול אנגליה-סקוטלנד. לפיכך, כאשר שמעתי מחברים שהוא מגיע לביקור בארץ עם אשתו הישראלית לשעבר, ביקשתי להיפגש איתו, ולשמחתי הוא נעתר. פגישתנו התקיימה בבית קפה ברחוב שנקין בתל אביב.
כהכנה לפגישתנו חיפשתי ברשת מידע על בולנט, ומה שמצאתי סִקרן אותי מאוד. תיאורו באתר של צ'יזהולם מתחיל כך: "בולנט ראוף (1911—1987) היה אדם שבמתכוון חמק מכל הגדרה, אבל התאים להרבה תיאורים: ג'נטלמן, מיסטיקן, טבח ברמה עולמית, ארכיאולוג, סופר ומתרגם, אזרח תורכיה ואיש העולם הגדול, אוהב יופי ומחנך איזוטרי דגול." גיליתי שהמיסטיקן והסופר הבריטי רשאד פילד ראה בו מורה שלו, ושספרו הידוע המחסום האחרון הוא על היחסים ביניהם. הגעתי לפגישה עם חכים בציפייה לשמוע על יחסיו ועל קשריו עם המורה המופלא הזה.
***
עמיר: התהיה מוכן לספר לי על יחסיך עם בולנט, המורה שלך?
חכים: אתחיל ואומר שבולנט מעולם לא התייחס לעצמו כמורה. הוא נהג לומר "יש רק מורה אחד [מצביע כלפי מעלה]. ואני תלמיד-חבר, בדיוק כמוך."
עמיר: איך אתה מבין זאת?
חכים: את "אי-היותו מורה" אפשר להבין בשתי רמות: הראשונה היא שהמציאות עצמה, שאנו יכולים לקרוא לה גם "אלוהים", היא המורה האחד והיחיד. כל הדרכה מגיעה בסופו של דבר מאותו מקור אחד. אתן לכך דוגמה פשוטה: אם אני שרברב, ואני נתקל בבעיה בצנרת שאיני יודע לפתור, ואז מגלה בהבזק אינטואיטיבי איך לתקן אותה, אתייחס אפילו להדרכה שקיבלתי בפתרון הבעיה כנובעת מאותו מקור אחד.
עמיר: מהי הרמה השנייה של "אי-היותו מורה"?
חכים: אני חושב שבולנט היה יותר ממורה. יש אנשים שאנו קוראים להם "מורים", שעוזרים לאחרים להגיע למקור האחד, אבל הם עצמם אינם התגשמות בגוף של אותו מקור. בולנט היה למעשה התגשמות בגוף של המקור, וזו הסיבה שהוא אמר שלא הוא המורה. אז מצד אחד יש אמת מטפיזית, שיש רק מורה אחד; ומצד אחר יש אנשים המגשימים בגוף את האמת המטפיזית הזו. אני חושב שהוא היה אחד מאלו.
עמיר: האם ייתכן שאמירתו "יש רק מורה אחד ואני תלמיד-חבר" הייתה דרכו להפנות את תשומת לבו של התלמיד ממנו אישית אל המקור?
חכים: כן, זה נראה כך. אבל זה לא היה "טריק". הוא באמת לא רצה להיות מורה, אלא להיות כלום. הוא רצה להיות במצב של התגלות משתנה ללא הפסק של המציאות. אם אתה כבר יודע, אינך יכול להיות במצב זה; אבל אם אתה תלמיד של המציאות, אתה לומד כל רגע. לפיכך אמירתו שהוא תלמיד לא נועדה להפחית מערכו שלו, אלא להעלות את ערך העמדה של התלמיד, את ערך הפתיחות לקבלה של הדרכה אלוהית.
עמיר: אז המורה, במקרה של בולנט, לימד למעשה באמצעות היותו דוגמה ל"תלמידוּת" של המקור, של אותו ידע גבוה.
חכים: נכון. הוא לא לימד, הוא פשוט היה נוכח. [...]
עמיר: אתה מרגיש שהוא ממשיך להדריך אותך בצורה כלשהי, להיות המורה שלך, גם אחרי שנפטר?
חכים: כן, אבל כאשר אתה אומר "הוא" אנחנו צריכים לחזור למקור האחד שהוא מגלם. אני מאמין שזה הוא, אבל מיהו אותו "הוא"? יש לשאול את השאלה הזו כמו שיש לשאול "מי אני?" אם אני שואל "מי אני?" עליי לשאול גם "מי הוא?" מובן שההדרכה אינה מוגבלת אליו. היא יכולה לבוא מכל מקום, וזה עדיין הוא, רק בצורה אחרת. אתה מבין על מה אני מדבר?
עמיר: אני מבין, אבל האם אינך מרגיש שיש משהו ביחסים שלך עם בולנט האיש, שמנגיש לך יותר את ההדרכה הזו?
חכים: כן, ואספר לך איך זה ממשיך כיום. יש חשיבות ל"מקאם", מקום פיזי או רוחני. בשבילי זהו "האנדרטה לאדם" שיש בצ'יזהולם, במקום שבו בולנט קבור. למזלי, אני יכול ללכת לשם בכל עת, אפילו אם רק באמצעות הכוונה שלי. זה הפך להיות מקום דמיוני בתוך הכוונה שלי. העובדה שזהו מקום דמיוני לא אומרת שהוא אינו אמיתי. דברים אמיתיים מתרחשים שם, במקום הדמיוני הזה, בדיוק כאילו שאני נמצא פנים-אל-פנים איתו. אז כן, ההדרכה ממשיכה. זה לא חייב לקרות באנדרטה, אבל האנדרטה עוזרת לי מאוד כייצוג פיזי של ההדרכה שלו. כשאני מבקר בה, אני נזכר במי שאני וחוזר אל מי שאני. כל העניינים השטחיים, כל הדאגות הקטנות, אולי לא נושרים מייד, אבל חשיבותם פוחתת, ואני רואה אותם מנקודת מבט שונה. אז כן, ההדרכה ממשיכה להיות זמינה לי.
***
הקטעים שהבאתי מהריאיון עם חכים ממחישים היטב את הפרדוקס של מורה שאומר לתלמידיו שהוא איננו מורה, כאשר כל הווייתו עומדת בסתירה לטענות אלו. לי ברור שבולנט תִפקד כמורה והיה מורה לחכים ולחבריו. אפילו הסיבות שחכים פירט לכך שבולנט לא היה מורה הסבירו למעשה מדוע הוא אכן היה מורה, והביעו את הערכתו הרבה של חכים לכך. גם לאחר הסבריו של חכים, השאלה לא נפתרה בשבילי.
וכך כותבת מריאנה קפלן (Mariana Caplan), בספרה The Guru Question:
מספר הולך וגדל של מורים אומרים שאינם מורים. העניין שחשוב להיות מודע לו, בנסיבות כאלו, הוא זה: כאשר שני אנשים מתפקדים כמורה ותלמיד בעולם המערבי, באופן בלתי נמנע כמעט מתחילות להיווצר ביניהם השלכות פסיכולוגיות ודינמיקה של מרות וכוח, שאינן תלויות בתואר שהמורה מעניק או לא מעניק לעצמו. כאשר היחסים מורה-תלמיד אינם זוכים להכרה או אינם מוגדרים באופן ברור, נוצר חוסר במבנים שאמורים לעזור לתלמיד ולמורה לנווט את דרכם במורכבות הפסיכולוגית ששניהם מתמודדים עמה.
פסיכותרפיסט או מורה רוחני?
בבסיסה, פסיכותרפיה היא קשר דיאלקטי בין הרופא למטופל. היא מפגש, שיחה בין שתי ישויות רוחניות שלמות, שבה הידע משמש
רק ככלי. המטרה היא שינוי — אומנם לא כזה שנקבע מראש, אלא כזה שלא ניתן להגדירו, שהקריטריון היחיד לו הוא היעלמות חוויית האגו
(קארל יונג)
כיוון שאני משתמש בחופשיות ובתדירות, הן בדיבור הן בכתיבה, במושגים כמו "המסע הרוחני", "החיים הרוחניים", "התפתחות רוחנית" ו"תרגול רוחני", פעמים רבות אותגרתי בשאלות שתמציתן אחת: איך אתה מבדיל בין ה"פסיכולוגי" ל"רוחני"? אני מוצא לרוב שניסיונותיי להבהיר את ההבחנה ביניהם אינן מסברות בקלות את אזנו של השואל, בפרט אם מאחורי השאלה חבויה ההנחה שה"רוחני" אינו אלא האדרה רומנטית של הפסיכולוגי.
גם בזמן העבודה על הספר ובשיחות עם אנשים על תוכנו, נשאלתי לא פעם איך אני מבדיל בין "טיפול פסיכולוגי" לבין "הדרכה רוחנית", ומה ההבדל בין יחסי פסיכותרפיסט-מטופל לבין יחסי מורה-תלמיד בדרך הרוחנית. האומנם היחסים בין מורה רוחני לתלמידיו אינם אלא גרסה ייחודית של יחסי מטפל-מטופל?
עם שאלות אלו פניתי לראיין גם את מורה הזן, הפסיכותרפיסט והפסיכואנליטיקאי בארי מגיד,[6] שפרסם מאמרים וספרים רבים על השילוב בין פסיכואנליזה וזן. הריאיון איתו התקיים בקליניקה שלו בסנטרל פארק ווסט בניו יורק.
***
עמיר: האם נהיית מורה זן ופסיכותרפיסט בו-זמנית או שהתחלת עם האחד והוספת את השני?
בארי: למעשה, התחלתי לקרוא ספרים על מדיטציה באותו זמן שהתחלתי לקרוא על פסיכותרפיה ופסיכואנליזה, כך שכבר מההתחלה התעניינתי בדרכים ששתי המערכות הללו, העוסקות בהתמרה אישית, יכולות להדהד זו את זו. במקור, בשנות החמישים של המאה ה-20, כאשר אנשי מקצוע כמו אריך פרום למדו זן בודהיזם, הם עשו זאת כי רצו לפתוח ולהרחיב את הפסיכואנליזה ולאפשר לה להתאוורר. אתה מבין, כשאתה פוגש משהו כמו זן, אתה נוכח שהתמרה רדיקלית של האופי אפשרית גם בלי כל הדברים שהפסיכואנליזה מסתמכת עליהם, והבנה זו פותחת את השאלה מה הכרחי ומה מספיק כדי שתתחולל התמרה, שאלה שעניינה אותי מאוד.
אז כמו שאתה יודע, בדור שלי היו הרבה בעיות עם מורי זן, בעיקר שערוריות מיניות חוזרות ונשנות, שהציבו את השאלה איך יכלו אותם אנשים מוארים להתנהג בצורה כל כך מחפירה. במקרה זה היה לפסיכואנליזה מה לומר על החלקים הלא-מודעים שעלינו להכיר, ועל תהליכי ניתוק מחלקים בנפש, שהתרגול הרוחני לא נגע בהם. אבל בתקופה שבה התחלתי רווח הרעיון שחוויות הארה מחלחלות למכלול האישיות שלך וגורמות לך להתמרה ספונטנית. זה היה אמור לבטל את הצורך בעבודה פסיכולוגית, שמורי הזן נטו באותם הימים להתייחס אליה בזלזול כ"רק פסיכולוגית". הרעיון היה שקיימת היררכיה רוחנית, ושגם אם לפעמים אתה צריך לרדת לרמה הפסיכולוגית, הרמה החשובה היא העליונה, הרוחנית. אני חושב שזה שטויות.
עמיר: למה אתה חושב כך?
בארי: ברור לי שכל פנטזיות ההתעלוּת הללו נובעות משנאה עצמית. אנשים לא סובלים את השכל ואת הגוף שלהם ויוצאים למסע של היחלצות מהם, מסע שיכול להימשך כל החיים. הם רוצים להיפטר מהפגיעוּת, מהכעס, מהמיניות, ומהתלותיות שלהם, ומאמינים שבאמצעות רוחניות יצליחו להגיע ליציבות בלתי חדירה ושאיש לא יוכל עוד לפגוע בהם.
פנטזיה קלוקלת אחרת שמורים רוחניים רבים נענים לה היא של ה"על-אדם". בגלל שלהיות סתם בן אדם איננה כזו מציאה [מגחך]. זו השלכה של כל הטוּב אל מחוץ לך, עד שאתה מרוּקן מעצמך אבל מלא כוונות טובות. זו העמדה האופיינית של המחפש הרוחני, שה"רוחני" נמצא "שם". התפקיד העיקרי שלי הוא לגרום לתלמידים שלי להחזיר את מקור המשמעות והערך מהשמיים אל הקרקע של חייהם היומיומיים. מבחינה זו אני תופס את עצמי ואת תפקידי כדתי ולא כרוחני, ההפך מהנטייה של רוב האנשים בימינו.
עמיר: האם אינך מוצא הבדלים במניעים של האנשים שבאים אליך לתרגל זן לעומת אלה שבאים לטיפול פסיכולוגי?
בארי: כפי שאמרתי בריאיון לפני כשנתיים, כולם באים לתרגל מהסיבות הלא נכונות. אני מנסה להטיל אור על האג'נדה הפסיכולוגית המכונה "רוחניות", כשהכוונה היא לרוב "נעלה מהרגיל". הרבה אנשים באים לתרגל זן כשיש להם בראש פנטזיה רוחנית של התעלות, ייחודיות, עצמאות, כמיהה לחיות בממד "גבוה". מטרת התרגול היא לעזור להם להשתחרר מהפנטזיה הזו.
הייתי אומר שאצל 99 אחוזים מהאנשים תרגול הזן מוּנַע מבעיות נפשיות. אנשים באים אליי כי חייהם מורכבים מדי בשבילם וטעונים בכאב ובסכסוכים, והם מחפשים מקום פשוט לחלוטין ונטול כאבים. הם באים כי הם מתקשים מאוד לקבל את עצמם כמו שהם. רבים מהם מתאימים לקטגוריה שאני קורא לה "אנורקסיה רוחנית", כי הם מנסים להיפטר מחלק כלשהו בעצמם שהם שונאים וליצור דימוי עצמי מושלם, אידיאלי. אנשים באים ורוצים להשתמש בתרגול דתי או רוחני כדי לממש את הפנטזיות שלהם. מעט מאוד אנשים מרגישים משיכה לחיים הדתיים כייעוד, והם מוצאים את הכניסה לתרגול קבוע וארוך טווח טבעית ומספקת.
עמיר: אינך מאמין בכמיהה להתעלוּת ובחיפוש רוחני, שאינם מונעים על ידי התחושה שמשהו אינו כשורה?
בארי: איני חושב שיש דבר כזה. אתה יודע, בצעירותי רבים חיפשו אחר הארה, אבל חיפשו אותה כי היו אומללים וחיפשו הקלה לסבלם. ייתכן שקיימים אנשים שנמשכים לחיים הרוחניים לכשעצמם, בגלל סיבות שאינן פסיכולוגיות, אבל אני עדיין לא פגשתי אותם. אולי אתה אחד מהם. אנשים מונעים על ידי הבעיות האישיות שלהם. נכון שאנשים לפעמים חווים חוויות יוצאות דופן באופן ספונטני, כשהם צעירים, ואז הם מנסים להבין אותן. הם חווים פער גדול בין אותו רגע של פליאה לבין החיים האפורים שהם חיים, והם מחפשים דרך לחבר ביניהם.
עמיר: האם היחסים איתך ממלאים תפקיד שונה אצל תלמידים שבאים אליך כמורה זן ואצל מטופלים שבאים אליך כפסיכולוג?
בארי: אין הבדל, רק המעטפת שונה. ביחס לרוב האנשים גישתי הבסיסית היא "מה לא בסדר? מה אתה חושב שחסר לך? מה אתה חושב שמקולקל? מה קשה לך לקבל בעצמך? האם נוכל ליצור מרחב בו תוכל לקבל את החוויה שאתה נוטה לברוח ממנה?" זה אותו הדבר. אנשים שונים נמשכים לכיוונים שונים, אבל בעיניי אין הבדל גדול.
***
בראיונות שערכתי בעקבות הריאיון עם בארי סיפרתי למרואיינים על טענתו, על שאין הוא רואה הבדלים במניע הבסיסי בין אנשים הבאים אליו לטיפול פסיכולוגי לבין הבאים אליו כדי לתרגל זן. שאלתי אותם אם הם קולטים דברים דומים אצל תלמידיהם. בריאיון עם מורה הוודאנטה[7] ג'יימס שוורץ[8] הוא ענה לי כך:
אני מסכים שכולם מונעים על ידי דבר אחד ועל ידי דבר אחד בלבד, ואם לכך הוא התכוון, אז אני מסכים איתו. אבל מהו אותו דבר אחד המניע את כולם? זו הכמיהה להיות חופשי. לפיכך אדם המחפש סיוע בפסיכותרפיה רוצה להיות חופשי — ממה? ממגבלות סובייקטיביות. ואדם שבא לוודאנטה רוצה גם הוא להיות חופשי ממגבלות סובייקטיביות. ומה ההבדל בין ודאנטה לפסיכותרפיה? שבשבילנו האני אינו אותו אדם הסבור שיש לו מגבלות פסיכולוגיות. אנחנו עושים לו היכרות עם האני-שמעבר-לאני, עם
המודעות עצמה. ידע זה שֹם במקום את אותו אדם קטן שהוא חושב שהוא, ואז הבעיה הפסיכולוגית מצטמקת. לכן בפסיכותרפיה יכולים אומנם לשחרר אותך מבעיות מסוימות, אבל לא יכולים לשחרר אותך מעצמך! [צוחק], כי אני רוצה להיות חופשי מעצמי,
ממני, מאותו אדם שאני מאמין שאני. בפסיכותרפיה מניחים שאותו אדם הוא אמיתי ורוצים לתקן אותו. זהו עיקר ההבדל בין ודאנטה לפסיכולוגיה. אבל זה נכון שהמניע הוא אותו מניע אצל כולם, והוא הרצון להיות חופשי.
נקודות המבט השונות מאוד, המנוגדות אפילו, של בארי מגיד וג'יימס שוורץ בנוגע למטרת ההתפתחות וההתעוררות הרוחנית, מזמינות סדרת שאלות: למה מורים רוחניים רבים מדגישים ומבליטים את ההבדלים (או את ההבדל האחד החובק כל) בין ההבנה, הגישה והתורה שלהם לבין ההבנות, הגישות והתורות של מורים אחרים? איזו מטרה הדבר משרת? ומה מוקרב על מזבח ההבלטה של ההבדלים האלו?
קל לייחס את הדגשת ההבדלים ל"נרקיסיזם של ההבדלים הקטנים",[9] אבל אם כך נעשה, אנו עלולים להחמיץ אפשרות לקו מחשבה אחר, והוא שהמורה צריך לעשות זאת כדי למלא את תפקידו. הביקורת של בארי וג'יימס, למשל, כלפי גישות ומורים אחרים, משרתת היטב את מטרותיהם בהנחיית האנשים שבאים אליהם, וייתכן שהיא אפילו חיונית לשם כך.
בארי רוצה שהאנשים הבאים אליו יזנחו את חלומם להגיע למצב של "יציבות בלתי חדירה", ושיתמסרו עם כל הלב לחיי היומיום שלהם. הגחכה של "פנטזיות ההתעלוּת" יכולה לדידו לשרת היטב את שיטת ההוראה שלו. ג'יימס לעומתו רוצה שאנשים יגלו חופש מהצורך להיצמד לאני דמיוני. הדגשת ההבדל בין המטרה של הפסיכולוגיה — לשחרר את האדם מבעיות ספציפיות, לבין המטרה של הוודאנטה — "לשחרר אותך מעצמך", יכולה להיות אמצעי לגילוי חופש זה.
לכל מורה יש הטיות — פסיכולוגיות, תרבותיות, פילוסופיות ורוחניות — שהוא על פי רוב מווסת את רמת הדגשתן לפי רצונו וצרכיו, מהסיבות שתוארו לעיל ואחרות. מה השפעת ההטיות האלו על התלמידים? אם תרופה לאדם אחד יכולה להיות רעל מסוכן לאחר, אזי כיצד ההטיות של המורה עשויות לשרת את כל תלמידיו השונים? האם יכול בכלל המורה לראות את התלמיד ואת צרכיו הנפשיים והרוחניים מבעד להטיותיו ולנטיותיו? האם יש באפשרות התלמיד לזהות את הטיות המורה ככאלה, להבין שראייתו של המורה אינה חפה מעיוותים, ועם זאת להפיק את מלוא התועלת מיחסיו עם המורה?
של מי בעצם התובנה הזאת?
[לודוויג ויטגנשטיין] היה סבור שהשפעתו כמורה הזיקה בסופו של דבר להתפתחותה של חשיבה עצמאית בתלמידיו. חוששני שצדק בכך, ונראה לי שאני מבין רק באופן חלקי מדוע זה לא יכול היה להיות אחרת. בגלל עומק ומקוריות חשיבתו, קשה מאוד להבין את רעיונותיו של ויטגנשטיין, ועוד יותר קשה "לייבא" אותם לתוך חשיבתך העצמאית. אישיותו וסגנונו כובשי הלב היו, לעומת זאת, מזמינים ומשכנעים מאין כמותם. הסכנה היא שהרעיונות עלולים להפוך לז'רגון. תורותיהם של הוגי דעות דגולים ניחנות בפשטות ובטבעיות, הגורמות גם לרעיונות קשים להבנה להיראות כמובנים מאליהם. מסיבה זו תלמידיהם הופכים על פי רוב לחקיינים בלבד.
(Norman Malcolm and G. H. von Wright)
מתחילת החיפוש הרוחני שלי בגיל 16 ועד שפגשתי באנדרו, תריסר שנים לאחר מכן, הונעתי על ידי הגילוי המטריד שהקשר שלי עם המציאות מתוּוך, מעוות ומוגבל באמצעות התניות ומסננים ש"הלבישו" עליי סביבתי, הוריי ומוריי. מרגע שהכרתי בזאת גמלה בלבי ההחלטה להיות בקשר ישיר עם המציאות, חופשי מהשפעתם המעוותת והמגבילה של התניות ומסננים כלשהם. מסיבה זו, למשל, בתקופה שבה תרגלתי מדיטציית זן עם מורה ביפן, דחיתי את הצעתו ללמד אותי את עקרונות הבודהיזם. נימקתי זאת בכך שמטרתי היא להסיר באמצעות התרגול את המסננים הקיימים שלי, ולא להחליף אותם במסננים בודהיסטים.
בעקבות התוודעותי לאנדרו וכתוצאה מהתובנות והתגליות שבאו בעקבותיה, חדלתי להיות "מחפש רוחני" והייתי ל"מוצא רוחני": טעמתי את טעמה של תודעה אחדותית ויכולתי להעיד, מניסיוני האישי, על נוכחותה העל-זמנית של המציאות המוחלטת. העניין הוא שהייתי מודע לכך שכאשר עשיתי זאת, השתמשתי באותם המושגים, אפילו באותן המילים, שאנדרו השתמש בהם. "אהבה", למשל, שקודם לכן נעדרה לגמרי מ"המילון הרוחני" שלי, הפכה פתאום למושג מרכזי בו. כיצד זה קרה?
כאשר התבוננתי באירועי התודעה האחדותית שעברתי, הם היו נטולי מילים, מושגים, דימויים או רגשות; אבל כאשר דיברתי עליהם לא מצאתי מילים, מושגים, דימויים ורגשות, זולת אלה שאימצתי מאנדרו. לא היה לי ברור מה באמת ידעתי מתוך עצמי — האם התובנות שלי היו שלי או של אנדרו? שאלה זו הוסיפה לרדוף אותי עד אשר החלטתי ביום בהיר אחד שדי לי ממנה. המתח שהצטבר סביב השאלה אומנם השתחרר, אבל כשהתבוננתי בהחלטה ההיא ממרחק של שלושים שנים הבנתי, שעם ויתורי עליה ויתרתי, לפחות באופן זמני, על החשיבה הביקורתית שלי.
במסגרת המחקר הזדמן לי לראיין את חבריי סטיב ברט[10] ומרי אדמס,[11] שהיו מתלמידיו הקרובים של אנדרו כהן. ראיינתי את הזוג בדירתם בלונדון, ומתוך הריאיון הנרחב בחרתי להביא כאן את דבריו של סטיב על פגישתו עם אנדרו ואת החלק שבו שלושתנו בחנו מחדש את השאלה הזו.
***
עמיר: סטיב, נתחיל בפגישתך עם אנדרו. האם היה לך מושג מה עומד לקרות לפני שפגשת אותו?
סטיב: למען האמת, לא ציפיתי להרבה כשפגשתי אותו. חברים קרובים סיפרו לי עליו, וזה עורר את סקרנותי — בדרך כלל היה לי עניין לפגוש מורים אותנטיים, כי הייתי בחיפוש רוחני רציני. אנדרו ידע, מן הסתם, משהו על הרקע שלי — שתרגלתי מדיטציה בודהיסטית וחייתי תקופה ארוכה בהודו.
בכל אופן, נסעתי לפגוש אותו בבית הקטן בדרום אנגליה, שבו התגורר באותו זמן, וניהלנו שיחה ארוכה בחדרו בקומה השנייה. הוא שאל אותי המון שאלות על החיים הרוחניים שלי וכל זה. אנדרו נראה אדם מאוד צנוע, והתרשמתי מהנינוחות ומחוסר היומרה שלו. מלבד זה לא הבחנתי בשום דבר יוצא דופן.
היינו שקועים בשיחה, הוא שאל אותי שאלות שונות על חיי, ופתאום המחשבות שלי עצרו לגמרי. בלי שום סיבה נראית לעין, שכלי הפסיק לפעול, פשוטו כמשמעו, באמצע השיחה שלנו. זה המם אותי. היו לי הרבה חוויות רוחניות לפני כן, אבל דבר כזה לא קרה לי מעולם. אנדרו קלט את המתרחש ושאל אותי: "מה קורה?" ואני עניתי "השכל שלי הפסיק לפעול." קשה לתאר את זה, אבל באותו רגע נעלמה כל תחושה של נפרדות, והייתה הכרה מלאה בכך שכל הקיים הוא אחד. זו הייתה חוויה עמוקה מאוד, אבל לא מצאתי לה מילים. אז אמרתי לאנדרו שהשכל שלי הפסיק לפעול, והוא אמר "אז עכשיו אנחנו מתחילים לתקשר באמת," והוסיף: "הרגע קפצת לתוך הנהר, ועכשיו עליך להחליט אם זה מה שאתה רוצה. אבל יכול להיות שכבר אין לך ברירה." בחווייתי, שנינו היינו יחד במרחב האחדותי הזה; אלא שבניגוד לאנדרו, שהיה רגוע לחלוטין, אני הייתי בהלם, וכל גופי רעד. ההכרה הזו באחדות כל הקיים טלטלה אותי מהיסוד.
עמיר: האם יכולת לדבר בזמן שהיית במרחב הזה?
סטיב: הו כן, המשכתי לדבר עם אנדרו במשך כל ההתרחשות הזאת. תיארתי מה קורה, והוא תחקר אותי על כך. זה היה אירוע חריג מאוד בשבילי. מעולם לא חוויתי משהו כזה. ומה שהפך את זה למיוחד עוד יותר, הייתה העובדה שהיינו בזה ביחד. זה היה לי מאוד ברור. בכל אופן, אחרי כמה רגעים השכל חזר פתאום לפעול בקצב מאוד מהיר, ופרצתי בשטף שאלות בניסיון להבין מה קרה. זה המשיך זמן מה, ואז ירדנו לקומה הראשונה לארוחת ערב עם כל האנשים שהתגוררו בבית. ואני הייתי כל העת במצב תודעה אחר לגמרי, כלומר הייתי ער לכל מה שמתרחש, אבל הייתי במקום אחר. נראה לי שהחוויה כבשה את כל ישותי.
עמיר: האם הרגשת שזה מה שחיפשת כל השנים?
סטיב: ובכן, העניין הוא שלא הייתי מסוגל לחשוב כך באותו זמן, כי זה המם אותי. באיזשהו אופן ידעתי שזה הכול, אבל לא הייתי מסוגל לקחת צעד אחורה ולחשוב על זה. למחרת נסעתי חזרה ללונדון והלכתי לעבודה. באותה תקופה עבדתי כתרפיסט. אבל אז התחושה הזאת של התרחבות אינסופית התחילה לקרות באופן ספונטני, בלי שום אזהרה. כך קרה למשל שישבתי באוטובוס בדרך לעבודה, ופתאום זה הציף אותי, ומצאתי את עצמי במדיטציה עמוקה. או שהלכתי ברחוב ופתאום הדבר הזה כבש אותי. לעיתים זה היה עוצמתי ביותר; פעם זה תפס אותי כששכבתי במיטה והרגשתי שאני מרותק למקומי על ידי כוח אקסטטי ללא יכולת לזוז. כאילו המקור של היקום זורם דרכי.
אז התחלתי להתקשר לאנדרו ולספר לו מה קורה איתי, והבנתי שאני בעצם מתאר את החוויה שחיפשתי במשך שנים, וכעת היא נובעת ישירות מתוכי. זה לא בא בכלל מהשכל שלי. תמיד הופתעתי שאני יכול לתת לזה ביטוי במילים. בכל פעם שדיברתי איתו החוויה התחזקה יותר, והיה ברור לי שהוא המקור שלה.
עמיר: איך ייתכן שהיא נבעה ישירות מתוכך ושאנדרו היה המקור שלה?
סטיב: בגלל שחוויתי את החוויה הזו כאשר פגשתי אותו, מעולם לא יכולתי לראות אותו כאדם נפרד ממני. אני מתכוון לכך שהחוויה של אי-נפרדות הייתה קשורה לגמרי אליו, והיא הייתה הבסיס ליחסים בינינו. כמובן שתחושת האי-נפרדות הייתה גם עם אנשים אחרים, אבל עם אנדרו היה לה אופי שונה, פשוט בגלל שהוא היה המקור שלה.
עמיר: אז מעולם לא היית צריך לקבל אותו למעשה כמורה שלך, פשוט מצאת את עצמך במצב הזה.
סטיב: למעשה, דבר נוסף קרה באותו זמן שהיה מאוד משמעותי, וזה משונה כי גם זה קרה באופן ספונטני לגמרי. הייתי עם אנדרו בביתו ופתאום אמרתי לו, "אני רוצה להיות איתך כל חיי." ההצהרה הזו יצאה ממני בלי שום הכנה מוקדמת. לא התכוונתי לומר אותה, אתה תופס? מעולם לא הייתי מסוגל לחשוב אפילו על דבר כזה. אבל זו הייתה הצהרה מוחלטת, שהרגשתי שעליי לומר באותו רגע מסוים. אני זוכר שזה מאוד נגע ללבו.
עמיר: זו הצהרה חזקה מאוד של התמסרות וכניעה; האם חשת פחד או ספקות ביחס אליה?
סטיב: הו, בהחלט. כשעברנו לארצות הברית ולאחר שהתגוררתי בביתו של אנדרו כשבועיים, אני זוכר שהתעוררתי באחד הלילות בבעתה, מכוסה זיעה קרה, יודע שהשארתי את חיי מאחור. החרדה הזו הציפה אותי ולא יכולתי לעשות כלום בעניין, ואז היא עברה. אני חושב שהיא הייתה קשורה ישירות בהצהרה שהצהרתי בפני אנדרו.
עמיר: אני רוצה לשאול אותך משהו, סטיב, המבוסס על הזיכרון שלי ממך באותה תקופה. הכרתי אותך חודשים ספורים לאחר שפגשת באנדרו, ואני זוכר שהתרשמתי מאוד מעומק התובנה שלך ומהיכולת שלך להביע אותה בבהירות ובדיוק. האם אתה תופס גם את העומק ואת הבהירות כנובעים ממנו, כלומר כתוצאה משהייתך ב"שדה ההשראה" שלו, אם אפשר לקרוא לזה כך?
סטיב: החוויה שהתחוללה בי כשפגשתי באנדרו, אף שהוא שגרם לה, הייתה בהחלט שלי. ועם זאת, לחוויה כזו יש השלכות עצומות, ששנים יכולות לחלוף עד שהאדם מסוגל להפנים אותן. תראה, אתה סתם אדם רגיל, עם חוזקות וחולשות, ופתאום אתה חווה חוויה מרעידת סיפים שכזאת, שאינה קשורה בכלל למי שאתה כאדם. התמודדות עם ההשלכות של אירוע כזה דורשת תהליך של התבגרות והפנמה ושל סגירת הפער בין מה שגילית לבין מי שאתה כאדם. התהליך הזה יכול להתרחש ב"שדה ההשראה" של המורה, אבל לא בהכרח.
מרי: למען האמת, סטיב, אני חושבת שבאותה תקופה היית מסוגל לבטא ולהפגין הבנה שלא שיקפה במדויק את המקום שבו עמדת. אני לא אומרת שזייפת, אלא שזה היה המצב מפני שההתעוררות הרוחנית שלך תוגברה על-ידי היחסים עם אנדרו. זה כמעט בלתי נמנע, שבזמן שאתה בקרבת מורה כמו אנדרו, רמת התודעה שלך תישאר מוגבהת, הודות לקשר שלך עם המורה. זה קורה באופן טבעי, ולא בהכרח משקף את העומק, הבגרות הרוחנית או אפילו הבהירות שיש לך בפני עצמך.
עמיר: את צריכה להביא בחשבון, מרי, שבאופן כללי קשה מאוד, ואולי אפילו בלתי אפשרי, להפריד את החוויה מהפרשנות שנותנים לה; ואם המורה מכוון אותך, אז החוויה שלך מפורשת דרך המסגרת המחשבתית והשפה שאותו מורה מספק.
מרי: אני מסכימה וסבורה שזו אחת הדילמות או אחד האתגרים הבסיסיים של היחסים האלה. בחוויה הרוחנית אתה מגלה משהו שהוא במהותך, שהוא טבעך המקורי; אבל אז עליך לחיות, לחקור, להבין ולהרחיב את מה שגילית, וזה כרוך בתהליך ארוך. אם במשך התהליך אתה נמצא בקרבתו של המורה — סופג ממנו את התורה שלו ונמצא ביחסים קרובים איתו — יכול להיות לך קשה מאוד להבחין בין מה שהוא "שלך" לבין מה ש"אינו שלך". כתלמיד, חשוב שתזכיר לעצמך, שלמרות החוויה של התעוררות רוחנית, "זו עדיין לא ההבנה שלי, אלא מה שאני סופג מהמורה שלי". חשוב שתהיה מודע לפער שעדיין קיים.
***
הסיפורים של סטיב, מרי ושלי, בדומה לסיפורו של כל מי ששהה תקופה במחיצתו של מורה או הוגה דעות כריזמטי, מדגימים כיצד אחרי פרק זמן במחיצתו קשה מאוד להפריד בין ההבנה שלך לבין זו של המורה. הדבר נכון לא רק ביחס למורים רוחניים ותלמידיהם; הציטוטים בתחילת הפרק, של תלמידי הפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין, מעידים על ההשפעה הגדולה שהייתה לו עליהם. כפי הנראה, דינמיקה זו יכולה להתרחש בכל מערכת יחסים היררכית באשר היא. בהקשר של יחסי מורה-תלמיד, מתבקשת השאלה: האם תלמיד יכול הן לחוות והן להיות פרשן עצמאי של חווייתו בעודו מתהווה ביחסים עם מורה?
אחרית דבר
מאז שהתחלתי את החיפוש הרוחני שלי בגיל 16 היו בלב החיפוש הזה שאלות רוחניות-קיומיות: מי אני? מה כל זה? בשביל מה אני חי? הרגשתי שכל עוד איני יודע את התשובות לשאלות בסיסיות אלו אני מבזבז את חיי. נזקקתי נואשות לגלות את התשובות להן.
ואז, בגיל 29, עברתי אירוע של תודעה אחדותית וכל שאלותיי התמוססו לתוך תובנה מסדר גודל אחר לגמרי. בשבריר שנייה הפכתי ממחפש למוצא רוחני. גיליתי ששאלות אלו אינן אלא השתקפויות חיוורות של התעלומה הגדולה של הקיום, ובגילוי זה התפוגגו השאלות כעשן.
אך כשהתפזר העשן מצאתי ששאלות חדשות, לא פחות עוצמתיות ומשמעותיות, שנבעו מהגילוי של תודעה אחדותית, תפסו את מקומן של הישנות.
שאלות, כך הבנתי, אינן כדי שיפתרו אותן אלא כדי שיחיו אותן; ותשובות אינן אמורות להביא קץ לשאלות, אלא לאפשר לחדשות ורעננות להחליף את הישנות.
חיים במצב של שאלה, חיפוש וחקירה הפכו לי למשאת נפש, במקום אמצעי למטרה; ובמצב זה אני ממשיך לחיות עד היום.
אין זה מפתיע, לכן, שהלימוד והחקירה שלי בנושא היחסים בין מורה רוחני ותלמידיו הביאה אותי לתובנה דומה: שהסתירות והלבטים, שטבועים ביחסים אלו, לא אמורים להיפתר אלא להישאר פתוחים, דינמיים ובלתי פתורים ככל שרק ניתן.
למעשה, סתירות ולבטים הם הלב הפועם של היחסים בין מורה רוחני לתלמידיו; כל עוד הם חיים ורוטטים בעוצמה, כך גם היחסים.
מקורות ביבליוגרפיים
פריימן, עמיר (2018), מערבולות רוח: סתירות ולבטים ביחסי מורה-תלמיד בדרך הרוחנית. הוצאה עצמית.
Bush, Insight Newsletter (1993), Barre Center for Buddhist Studies. (.תרגום: ע.פ).
Caplan, Mariana (2011), The Guru question: The perils and rewards of choosing a spiritual teacher. Boulder, Colorado: Sounds True Publishing.
Jung, Carl (1969), Foreword to Suzuki’s “Introduction to Zen Buddhism”, Collected Works of C. G. Jung, Vol. 11. 2nd edition. Princeton, New Jersey: Princeton University ress. (.תרגום: ע.פ).
Mirabai Malcolm, Norman (1984), Ludwig Wittgenstein: A Memoir, with “A Biographical Sketch” by Georg Henrik von Wright. New York: Oxford University Press. (.תרגום: ע.פ).
[1] אנדרו כהן (Andrew Cohen, 1955), נולד בניו יורק והפך למורה רוחני ב-1986. אנדרו יצר תורה מקורית הנקראת "הארה אבולוציונית", ייסד את הארגון העולמי EnlightenNext והיה העורך הראשי של כתב העת EnlightenNext. הארגון התמוטט ב-2013 לאחר שתלמידיו הבכירים הדיחו אותו מתפקידו כמורה, והועלו נגדו האשמות של התעללות נפשית וניצול כספי. לאחר שנתיים של התבודדות חזר אנדרו ללמד ולהנחות ריטריטים.
[2] באחוזת פוקסהולו (Foxhollow) שבמערב מסצ'וסטס שכן המרכז העולמי של EnlightenNext, הארגון הבין-לאומי והקהילה הרוחנית שצמחו סביב אנדרו ושכללו כעשרה מרכזים באירופה, אמריקה, ישראל, אוסטרליה והודו. במקום התגורר אנדרו עם כששים עד שבעים מתלמידיו, והוא תיפקד גם כאשרם או מנזר. החיים בו כללו תרגול מדיטציה ותרגולים גופניים ומנטליים שונים במשך מספר שעות ביום, וחקירה רוחנית-קיומית אינטנסיבית ביחידות ובקבוצות.
[3] יידו קרישנמורטי (1986–1895, Jiddu Krishnamurti) היה פילוסוף ומורה רוחני ממוצא הודי שקיים שיחות ברחבי העולם על חופש, טרנספורמציה של התודעה ושינוי חברתי, כשהוא חוזר ומדגיש שכל אלו תלויים בשחרור האדם מכל סמכות חיצונית.
[4] פיטר חכים יאנג (Peter Hakim Young, 1949), יליד לונדון, הגיע באמצע שנות השבעים כתלמיד לבית הספר בשארה בצ'יזהולם (www.chisholme.org) וכיהן כמנהל בית הספר מ-1984 ועד שנת 2015 וכמנהל צ'יזהולם לאחר פטירתו של בולנט ראוף. בשנים האחרונות הוא מפתח את כישוריו בעבודות עץ. (www.greenashchairs.com)
[5] בולנט ראוף (Bulent Rauf, 1911–1987), מיסטיקן תורכי-בריטי ומורה סופי. הנשיא הראשון של הארגון Muhyiddin Ibn Arabi Society והעומד בראשו עד מותו. מייסד בית הספר בשארה ללימודים איזוטריים בסקוטלנד. (www.chisholme.org)
[6] בארי מגיד (Barry Magid, 1949), מורה זן, פסיכותרפיסט ופסיכואנליסט המקדיש את חייו לאינטגרציה בין פסיכותרפיה וזן. מייסד מרכז הזן Ordinary Mind בניו יורק ומלמד בו. (www.ordinarymind.com)
[7] ודאנטה (Vedanta) היא אסכולה פילוסופית-מיסטית בהינדואיזם אשר עוסקת בטבע המציאות וממוקדת בחקירה והתבוננות פנימית. היא כוללת מספר אסכולות, הנבדלות בגישתן כלפי היחס שבין עולם הזמן והחומר לבראהמן, מהותו המוחלטת והאינסופית של היקום.
[8] ג'יימס שוורץ (James Swartz, 1941), מורה אמריקאי וסופר של ודאנטה מסורתית. למד אצל סוואמי צ'ינמאיאננדה. (www.shiningworld.com).
[9] "הנרקיסיזם של ההבדלים הקטנים" (narcissism of minor differences) הוא ביטוי שטבע פרויד ב-1917 כדי להסביר את הבחנתו, כי אנשים וקהילות החולקים ביניהם הרבה מהמשותף ושונים רק מעט זה מזה, נוטים להיות עוינים זה לזה יותר מאשר אנשים וקהילות שההבדלים ביניהם גדולים. לטענתו, הם נוטים להגזים ולהגחיך את תכונותיו של "האחר הסמוך" בגלל רגישות יתר נרקיסיסטית לפרטים המייחדים ומזהים אותם.
[10] סטיב ברט (Steve Brett, 1952), יליד בריטניה, חי כמחפש רוחני במשך שנים מספר בהודו ולמד אצל מורים בודהיסטים לפני שפגש במורה שלו, אנדרו כהן, ב-1987. מאותה עת היה לאחד מתלמידיו הבכירים עד להתפרקותו של ארגון EnlightenNext ב-2013. חוקר עצמאי ומייסד-שותף של פרויקט הדיאלוג הבין-תרבותי 3rd Space.
[11] מרי אדמס (Mary Adams, 1953), ילידת אוסטרליה, למדה פילוסופיה של דרום אסיה. בילתה שנים רבות בהודו במחיצתם של מורים רוחניים שונים, ביניהם ניסרגדתה מהרג' (Nisargadatta Maharaj, 1897–1981). עברה לבריטניה ועבדה כפסיכותרפיסטית עד שפגשה באנדרו כהן ב-1987. מאותה עת הייתה לאחת מתלמידותיו הבכירות עד להתפרקותו של ארגון EnlightenNext ב-2013. בימים אלו כותבת ספר על מנהיגות פוסט-פטריארכלית.
