שבט ערוגות החסה

בין חמישה לעשרה אחוזים מבני הנוער בישראל נושרים מבתי ספר תיכוניים. ההערכות לגבי מספרם עמומות וקשה לקבל תמונה מהימנה, אך כך או כך, אם נתעמק רגע בנתון היבש הזה נגלה מאחוריו מצוקה עצומה וצורך בהול בסיוע. הסיבות לנשירה מגוונות: מאי התאמה, לקויות למידה והפרעות קשב שאינן מקבלות מענה ועד עוני והזנחה, משפחות בלתי מתפקדות, התמכרויות, סביבה בורה או אלימה, עבריינות, בעיות נפשיות והתנהגותיות, פגיעות מיניות ועוד. התוצאות של הנשירה גם הן נעות מחוויית כישלון, שיעמום ריקני ורביצה מול מסכים, עד לדיכאון, ניתוק והידרדרות לחיי רחוב.

לנוכח תמונת המצב הזאת הוקמה רשת חוות "קיימא", שמנסות לתת מענה הוליסטי לבני הנוער הנושרים ולהוות סביבות שונות בתכלית מבית הספר, תוך הימנעות מאותם דפוסים וטריגרים שמפעילים את אותן תגובות פוסט טראומטיות למערכות ולסמכות, שלצערנו מוכרות לנו כל כך.

יוני יפת רייך, מנכ"ל חוות האם בבית זית ומתווה הדרך החינוכית של רשת החוות מסתייג מהעמדה ה"טיפולית". תחת זאת הוא מציב במרכז את הקהילה ואת הבחירה להשתייך אליה מתוך סולידריות, מוטיבציה פנימית ושותפות.

עושר חושי שמציעים ימים שלמים תחת השמש

החוות מגדלות ירקות בשיטות גידול טבעיות ומשווקות אותם בשיטת "חקלאות בשיתוף הקהילה", כלומר, על ידי מכירת סלי ירקות למנויים. הן עמותות ועסקים חברתיים, וכמו כל עסק הן מעוניינות ברווח ויציבות כלכלית, אבל כמו כל עסק חברתי הן מציבות את טובת המועסקים לפני הרווח. בני הנוער ממשיכים להתגורר בבית ההורים ומגיעים לחוות בתחבורה ציבורית. כמו כן מעסיקות החוות בני שירות. הם עוזרים לעמוד בקצב התובעני של העבודה הפיזית בחוות, מגיעים לעתים קרובות לתפקידי ניהול ומהווים חוליה חשובה במרקם החברתי, בין הנוער לצוות הבוגר. רב-הגילאיות של החוות היא חלק מההבדל המהותי בינן לבין בתי ספר: בניגוד לכיתות, שהן קבוצות גיל אחידות ומבודדות המנוהלות על ידי מבוגרים, החוות מורכבות מאנשים על רצף גילים רחב, שפועלים, אוכלים וחיים יחד ומתמודדים יחד עם אותם אתגרים, כמו שבט.

מניסיוננו, הפורמט של החוות מתאים רק לחלק קטן מבני הנוער הנושרים, אבל אותם בני מזל שמתאימים, זוכים לקבל בחוות מתנה ייחודית שעשויה להיות משנת חיים. כיום פועלות ארבע חוות בארץ: חוות האם בבית זית, ושלוש "בנות" - בבארותיים, חוקוק ונהלל. לאחרונה החלה לפעול גם "בת" צעירה בטנזניה שבאפריקה. המרפא שמציעות החוות עומד על שלוש רגליים: אדמה, עבודה ושייכות.

לכרוע ברך בבוץ, להירטב בגשם, להפעיל את הגוף, להחזיק זיקית, לטמון זרעים, לחזות בנביטתם ולחוות את כל התהליך עד הנגיסה הראשונה... היום, אחרי שנתיים וחצי של עבודה בחוות קיימא בחוקוק, אני כבר מזהה אצל חלק מבני הנוער החדשים את אותה השתאות של מי שעולם שלם וגנוז נפתח בפניהם פתאום

אדמה

רוב בני הנוער מורגלים במזגנים, מסכים, ושאר מכשירים, ואינם מעוניינים כלל בעבודה הדורשת שהות בחוץ, זיעה, לכלוך, גשם ושמש, או מפגשים אפשריים עם כל מיני בעלי חיים... עבור רבים מהם זה מוקצה, מפחיד או מגעיל. חוות קיימא מתאימות רק לאלה הנכונים לפגוש בטבע על כל היבטיו: לכרוע ברך בבוץ, להירטב בגשם, להפעיל את הגוף, להחזיק זיקית, לטמון זרעים, לחזות בנביטתם ולחוות את כל התהליך עד הנגיסה הראשונה. לחוש מרקמים, עומס, עדינות וכאב - את כל העושר החושי שמציעים ימים שלמים תחת השמיים. היום, אחרי שנתיים וחצי של עבודה בחוות קיימא בחוקוק, אני כבר מזהה אצל חלק מבני הנוער החדשים את אותה השתאות של מי שעולם שלם וגנוז נפתח בפניהם פתאום, והם משחקים עם הבוץ שדבק באצבעותיהם בהפסקה במין חולמנות חושנית, כמו קדם-תרבותית.

שבט קטן של אנשים שפועלים, אוכלים ומתמודדים יחד עם אתגרים

עבודה

החוות אינן מוסדות חינוכיים או טיפוליים אלא מקומות עבודה: המשכורת, תחושת המסוגלות והכבוד העצמי שהן מספקות הם בעלי ערך חינוכי וטיפולי. רבים מבני הנוער הנושרים לוקים בהבנה של מסגרות, ארגונים ועולם העבודה. לרבים מהם קשה להפנים עמידה בלוח זמנים ותקשורת ברורה וכנה — שיש להודיע על איחור או היעדרות, למשל, ושאם לא תודיעי, יחכו לך לשווא בצומת. כשמעורבים בכל זה גם סערות של נעורים, פיזור נפש וקשיי הסתגלות, בילויים אל תוך הלילה, סמים ואלכוהול, יכול לקחת זמן רב עד שנער או נערה מפנימים מוסר עבודה מהו. אם וכאשר מתרחשת הפנמה זהו הישג יקר מפז, שמעלה את הסיכוי להשתלבות בכל מסגרת אחרת של לימודים או עבודה.

השתייכות

להיות אחד עם הגוף והעבודה

התפיסה החינוכית מדגישה שותפות וחוסר היררכיה. בני הנוער האלה ספגו בדרך כלל הרבה יחס מחנך, מכתיב ומטפל. חלקם מצויים במשבר אמון בעולם המבוגרים שנתפס כזר ומתנשא. בפני אנשי הצוות הבוגר ובני השירות עומד אתגר מתמיד: מחד לדרוש מבני הנוער דרישות ברורות, אחריות ומוטיבציה, כמו בכל מקום עבודה, ומאידך לא לטפח יחסים של מעסיקים ואלה הכפופים להם, אלא חברות ושותפות אינטרסים.

בסביבה שוויונית, כנה ונטולת סודות שמחים בני הנוער להניח את קלפיהם הנסתרים על השולחן והאישי הופך לפוליטי. שיח חופשי רב גילאי, שהיה שגרתי וברור מאליו בעברה של האנושות, הפך לנדיר בחברה המתועשת שאבדה את מרקמה השבטי. לשיח רב גילי יש פוטנציאל מרפא עצום, כי הוא מייצר השתייכות לא רק ל"קבוצת השווים", כי אם לשבט כולו. כשמספר נערות למשל, מספרות בזו אחר זו סיפורים דומים על אפליה מגדרית, הטרדות או פגיעות מיניות, אני נותנת להן כלים להבין באמצעות סיפוריהן מציאות פוליטית רחבה ומוסיפה גם נדבך מסיפור נעוריי שלי בפרספקטיבת הזמן. כשאנחנו חוות יחד התבהרות של המפה החברתית ותחושת התמצאות, כמו משתחררת בערוגה הקלה גדולה מהבידוד המייסר, ובעקבותיה באים ההשתטות והצחוק. ההבנה שאנחנו חולקות את אותם כאבים מאותן סיבות מייצרת סולידריות בין בנות, בנים, דיסלקטים, היפר אקטיביים, חוזרים בשאלה, מכורים, ילדים להורים לא מתפקדים, וכן הלאה.

בני הנוער מצויים בדרך כלל במצב של בלבול עמוק, שסעים והתלבטויות. יותר מכל הם זקוקים לחברים מנוסים מהם שאינם מתנשאים או מטיפים, שמשוחחים איתם בגובה העיניים. אין שום איש מקצוע חינוכי או טיפולי, מצוין ככל שיהיה, שעשוי לבלות גם עשר שעות שבועיות ויותר בחברתו של נער מסוים שהתפתחה איתו תקשורת כנה ומיטיבה. אין לכך תחליף ואין דרך לאמוד את ערכם של המון שיחות נפש, לימוד וחילופי מידע, ויכוחים, וידויים וסודות, שרוחשים בין הערוגות בזמן עישוב החסה או קטיף הפטרוזיליה, בזוג או בקבוצה. אני זוכרת, למשל, נער היפראקטיבי בלב ערוגה בקיץ יוקד של עמק הירדן. הוא השמיע מוזיקה ורקד תוך כדי עבודה קדחתנית, כשהוא מחייך, מגיר זיעה כברז פתוח ומשוחח איתי על המוזיקה ועל חייו לסירוגין. הוא דיבר איתי כחברה ולא הסתיר ממני גם פרטים מפוקפקים. הוא היה אחד עם גופו, המוזיקה והעבודה. לא היה לו דבר להסתיר.