5 שאלות עם עופר שגיא

5 שאלות עם עופר שגיא

נולדתי בקיבוץ גבעת חיים איחוד ב-1967, אח בכור לשתי אחיות. אבי הוא מילדי המייסדים של גבעת חיים, עבר את הפילוג של 1952 וחי שם עד היום. לאחר הצבא עזבתי את הקיבוץ והתחלתי מסע של חיפוש ולימודי משחק ואומנות בארץ ובחו״ל. בגיל 28 החלטתי שצריך לעבד את המסע ובזכות חברים יקרים, הגעתי לארבע שנים לדורנאך, ללימודי שנת מבוא של גאורג גלצר ותואר בחינוך ולדורף. בשנת 1999 שבתי להרדוף בכוונה להקים מרכז תרבות, חָבָרתי לתיאטרון ״המילה״, ותוך כדי הכשרת הדיבור ודרמה הקמנו את מרכז תרבות אלוני אבא. בשנת 2009 יצאתי עם המשפחה לתקופה בצרפת, שם ייסדתי עמותת תרבות ובתוכה התיאטרון שלנו, ARYA. בשבע השנים מאז שובנו להרדוף הייתי קשור להתפתחות הוולדורף בסין, והשתתפתי בהפקות שונות בבתי ספר בארץ ובהוראת תיאטרון ואנתרופוסופיה. אני נשוי למוריאל, מורה לציור בחינוך ולדורף, ואב לשלוש בנות.

1. איך הגעת לאנתרופוסופיה?

כמו אצל רבים בגיל התיכון, התחילו שאלות קיומיות להדיר שינה מלילותיי. בזמן הצבא הכרתי את צבי שיר, דרכו פגשתי את החשיבה והתפיסה המורכבת של המציאות, ובהמשך גם את ספרי היסוד של רודולף שטיינר. כעבור כחמש שנים, בעת משבר מאתגר לקראת גיל 28, צבי הציע לי לבוא לעשות שנת מבוא מסודרת אצל גאורג גלצר. תוך 11 יום קיפלתי את הוויית חיי בירושלים ונחתי עם מזוודה ו-500 דולר בדורנאך. הרגשתי שאם לא אייסד בתוך נפשי משהו מעוגן ומסודר יותר, לא אוכל לשרוד את אתגרי החיים. המפגש עם הלימודים המסודרים של האנתרופוסופיה ועם קבוצת התלמידים ששהו באותן שנים בדורנאך, היה בהחלט הדבר לו הייתי זקוק. למדתי גרמנית ועשיתי שנתיים אצל גאורג גלצר, שעזר לי לעשות סדר בכאוס שהשתרר בתוכי ובחווייתי את המציאות סביבי. המשך לימודי הוולדורף הביא גם לפתיחת מרחב פעילות של תיאטרון בחינוך, אשר הפך לשדה פורה של עבודה עבורי. כשחזרתי לארץ הבנתי שחסרים לי כלים של התיאטרון האנתרופוסופי. הצטרפתי למחזור השני של הכשרת ״עיצוב דיבור ודרמה״ בהרדוף, והשלמתי את ארבע שנות ההכשרה. זה היה בערך השלב שבו הבנתי ש"הגעתי״ לאנתרופוסופיה. ב-17 השנים שחלפו מתום הכשרת הדרמה, אני מגדיר את עצמי כ״אנתרופוסוף״, מושג שלצערי פגשתי כמרתיע עבור אנשים לא מעטים. בשבילי האנתרופוסופיה היא העוגן, המעיין, הנחמה והתקווה של חיי. ישנה הבחנה חשובה בעיניי, בין האנתרופוסופיה כישות לבין האנתרופוסופים – אוסף עשיר ושונה של אינדיבידואלים, אשר כל אחת ואחד מאיתנו חי ומנהל את חייו על פי מצפן האני שלה ושלו. יש לנו במשותף את האוצר ששטיינר (ועבורי גלצר) הביאו לעולם, אבל כל אחת ואחד עושה בו כהבנתו וכהבנתה!

2. ספר על הקשר שלך עם עולם התיאטרון.

בשנות ה-70' היו מגיעים לגבעת חיים איחוד במאים להעלות הצגות. בגיל 11 השתתפתי לראשונה בהצגה כזו, שהעלה מיכאל גורביץ', ובעקבותיה בעוד כמה הפקות. לאחר הצבא עברתי לתל-אביב ומלצרתי בפאבים, בהם פגשתי הרבה אנשי תרבות. בעקבות שיחה עם השחקן ארנון צדוק ב-1988 הלכתי להיבחן ללימודים ב״ניסן נתיב״ והתקבלתי. משם לקח אותי התיאטרון למסע בין-יבשתי והפך לחלק ממני. הפקה בשם The Dragon's Trilogy של תיאטרון ״אקס מכינה״ שראיתי בלונדון השפיעה עליי עמוקות. במשך שש שעות חוויתי את הכוחות הטרנספורמטיביים של התיאטרון, ומאז אני מחפש לייצר אירועים דומים. הפגישה עם מחזות המסתורין של שטיינר נתנה לחיפוש כיוון, אך לא את המענה לגשר המיוחל בין התיאטרון לאדם המודרני, גשר בו התיאטרון יכול להפוך לאירוע טרנספורמטיבי, המאפשר לאדם המודרני, השותף לאירוע התיאטרון, להגיע אל קודש הקודשים ודרכו אל האני.

3. איך הגעת לסין?

הוזמנתי על ידי חבר מתקופת הלימודים בשוויץ, לעזור בהקמה של סמינר חינוך ולדורף בבייג׳ין. לסמינר הגיעו סטודנטים מכמה ערים שונות, ובתום הסמינר, לאחר שהסטודנטים שבו לבתיהם, הם יצרו איתי קשר והזמינו אותי לעזור להם להקים בתי ספר מקומיים. משם סדנה הולידה סדנה, וביקור גיבש ביקור נוסף. מזה שבע שנים אני טס כל חודשיים-שלושה לתקופה של 4-3 שבועות ומעביר סדנאות והרצאות בכל סין. הלימוד מתקיים באנגלית, עם מתורגמן/ית.

4. איך התרבות הסינית פוגשת את האנתרופוסופיה, את הוולדורף?

שאלה מורכבת מאוד. יש תרבות סינית ויש אינדיבידואלים שבחרו להיוולד כסינים בהתגשמות הזאת. בקצרה, התרבות הסינית עתיקה מאוד. אני מוצא קשר עמוק עם היהדות, בעומק ובעושר שהתפתחו בשתיהן במשך אלפי שנים. הקהילתיות, המשפחתיות, בשתי התרבויות, יוצרות זיקה המזינה את הפריחה שאפשר לראות בקשרים בין ישראל לסין בעשור האחרון. אומנות, ספרות, פילוסופיה, רפואה ומדע – ידע עצום, הנשען על ידע ישן, שמקורו בזמנים שבהם התודעה האנושית הייתה במקום אחר. זה מפגש בין שתי תרבויות ירחיות. נשאלת השאלה כיצד הן פוגשות את התודעה המודרנית שלנו, שנתונה, כמובן, להתפתחות העולם-אדם כפי ששטיינר מיטיב לתאר.

ב-2004 נפתח בית ספר ולדורף הראשון בצ'נגדו. חינוך ולדורף בסין הוקם על-ידי אימהות שמאסו בחינוך המוכר להן. נשים אינדיבידואליות, שבעקבות השינויים הפנימיים שעברו, החלו ״להתעורר״ ולחפש חינוך אחר, שבעקבותיו עלו שאלות רוחניות. אליהן חברו אינדיבידואלים שהחיפוש הרוחני שלהם הביא אותם לאנתרופוסופיה, והם החלו מזמנים מורים מערביים שיביאו להם הכשרות, סדנאות וידע חדש. במפגש בין סין לבין מה שנוצר מהאנתרופוסופיה (ולדורף, אומנויות, חקלאות וכן הלאה) יש מתח מובנה חזק (שמזכיר את המצב אצלנו) של ישן מול חדש, מוכר מול זר, נעים מול מאיים. בתוך המתח הזה אפשר לפגוש יוזמות אנושיות מדהימות, מלאות השראה ויצירתיות, אך כמו אצלנו בארץ, תלויים מעליהן סימני שאלה: כיצד הן יתפתחו? מה יוביל את הצעדים הבאים? זה האתגר הסיני, להבנתי, אך בעקבות משבר הקורונה אינני יודע אם אוכל להמשיך לקחת חלק בהתרחשות המיוחדת הזאת.

5. תוכניות לעתיד?

כשהעולם נחלק לחלקים באופן כה דרמתי בחורף האחרון, והסף עלה לפני השטח באופן כה חריף, נותר לי רק לשאול מהסינים את המשפט המפורסם: הדבר היציב והקבוע  היחידי, הוא השינוי. במצב זה, העתיד שלי פתוח לחלוטין. ביולי עלתה באוניברסיטת חיפה הצגה שכתבתי, ״סטויקי מוז׳יק ומחייך״, ננוח עכשיו כמה ימים ונראה מה יבוא.

מצטרפים במבצע לעיתון הילדים אדם צעיר data-lazy-src="https://adamolam.co.il/wp-content/uploads/2018/10/מודעה-לאתר-אדם-עולם-min.jpg" ><noscript><img src=

תגובות

כתובת הדואר האלקטרוני שלך לא תפורסם. שדות החובה מסומנים *

*

העגלה שלך