הוצאת אדם עולם אנתרופוסופיה וחינוך וולדורף בישראל
רודולפוס ג'וזפוס לרנטיוס שטיינר נולד ב-27 בפברואר 1861 בכפר קרלביץ' (Kraljević), השוכן בגבול שבין הונגריה לקרואטיה של היום. הוריו, יוהאן ופרנצ'יסקה שטיינר, שמקורם באוסטריה-תחתית [1]הסמוכה לצ'כיה וסלובקיה, נדדו לכפר בעקבות עבודתו של יוהאן, שהיה מפעיל טלגרף, והוצב בתחנה הקטנה שבקו הרכבת הדרום אוסטרי. בשנים הבאות המשיכה המשפחה לנדוד בעקבות עבודתו של האב, עד שכשמלאו לרודולף שנתיים, מונה אביו למנהל התחנה בכפר פוטשצאץ (pottschach), שבאוסטריה תחתית, שם בילה שטיינר את שנות ילדותו עד גיל 8. שם גם נולדו למשפחה שני ילדים נוספים: האחות ליאופולדין והאח הצעיר גוסטב.
באוטוביוגרפיה פרקים בנתיב חיי: 1861–1907,[2] שהיא מקור המידע המרכזי על חייו של רודולף הצעיר, מזכיר
שטיינר את אביו במספר מקומות, וניכר שהוא היווה עבורו דמות הורית משמעותית. כך, למשל, הוא מתארו כאדם "בעל רוח טובה במיוחד, אך לעתים מזגו היה עשוי להתלקח מעוצמת רגשותיו." (פרק ראשון). יוהאן השתוקק שרודולף ילמד לקרוא ולכתוב בגיל צעיר, וכשזה הגיע לגיל המתאים הוא נשלח לבית ספר שמנהלו היה "אדם זקן שעבורו עבודת ההוראה הייתה מעמסה, ועבורי הייתה זו מעמסה ללמוד אצלו". בעקבות מקרה שבו הואשם רודולף, על לא עוול בכפו, במעשה קונדס שאותו ביצע בנו של המורה, החליט אביו להוציאו מבית הספר ולקחת אחריות על לימודיו של בנו בכורו. "הייתי יושב לידו במשך שעות והיה עליי לכתוב ולקרוא בזמן שהוא עסוק בענייני משרדו. אבי לא עורר בי עניין בחומר הלימוד, אבל התעניינתי מאוד במה שכתב. חיקיתי את כל מעשיו ובאופן הזה למדתי הרבה." (פרק שני).
לעומת אביו של שטיינר, מוזכרת אמו בביוגרפיה בשורה אחת: "אמי הקדישה עצמה למטלות הבית, כי היו לנו מעט מיטלטלין גשמיים. היא דאגה לילדיה באהבה וטיפלה במשק הבית, וזה מילא את ימיה".
האם הנעדרת
ההתייחסות הכה דלה של שטיינר לאמו באוטוביוגרפיה הביאה את הביוגרף הבריטי גרי לצ'מן, שהביוגרפיה של שטיינר פרי עטו התפרסמה בהוצאת פנגווין,[3] לכתוב את הדברים הבאים: "העובדה שנישואיו הראשונים של שטיינר היו 'נישואי נוחות' עם אישה מבוגרת,[4] ושבשנות העשרים המוקדמות הוא פיתח קשר חזק עם האם של ארבעה בנים אותם חנך, [5] מעלות כמה שאלות בנוגע ליחסיו עם אמו [...] יחסיו של שטיינר עם נשים, לפחות כפי שמתואר באוטוביוגרפיה, נוטים להיות מהסוג האפלטוני. ניתן לכתוב בגסות שלא ברור אם שטיינר איבד את בתוליו".
בפרק 18 של האוטוביוגרפיה מספר שטיינר באופן נוגע ללב על ידידות אפלטונית שקיים עם נערה גרמנייה, שאת שמה הוא אינו מוסר, כשהוא היה בתחילת שנות העשרים של חייו. "בין הבת הצעירה לביני התפתחה בהדרגה ידידות נפלאה. אישה צעירה זו סימלה איכשהו את אב-הטיפוס של עלמה גרמנייה. לא הייתה בה שום תחבולה; הייתה בה טבעיות מתוקה, פשוטה, משולבת באיפוק פנימי. האיפוק שלה עורר איפוק דומה בקרבי. אהבנו זה את זו ושנינו ידענו זאת; אולם, אף אחד מאיתנו לא יכול היה להתגבר על ביישנותו כדי להביע את אהבתו. וכך, אהבתנו התקיימה בין המילים שאמרנו זה לזו. חשתי בידידות בינינו כידידות נפשית אינטימית, אולם בלתי אפשרי היה לצאת מעבר לאותו תחום נפשי. מאושר הייתי בידידות זו; היא הייתה כקרן שמש בחיי. אך מאוחר יותר, החיים הפרידו בינינו. שעות מאושרות שבילינו יחדיו פינו מקומן להתכתבות שנמשכה זמן קצר ואחריה נשאר רק זיכרון עצוב מתקופה נפלאה, זיכרון שעלה ממעמקי נפשי שוב ושוב."
גם אם אפלטוניות, היו לרודולף שטיינר מערכות יחסים זוגיות ופוריות עם נשים, שהולידו את ה"ילדים" – הפירות, היישומים השונים – של האנתרופוסופיה. כך, למשל, יחסיו עם אשתו השנייה, מרי שטיינר, הולידו את האוריתמיה, את הדרמה ואת עיצוב הדיבור
ניתן רק לנחש כיצד היה נראה מסלול חייו של שטיינר (ושלנו) אם אחד מהם היה מצליח להתגבר על ביישנותו. האם היו נישאים? האם היו מקימים משפחה? אך עלינו להיצמד לעובדות שמספרות כי שטיינר, גם אם התחתן, בחר שלא להעמיד צאצאים, וכאמור, לפי הערכות מסוימות, היה בלתי פעיל מבחינה מינית.[6]
פרישות מינית היא פרקטיקה מקובלת בקרב אלה הצועדים בדרך רוחנית ומעוניינים להגדיל את עוצמתם הפנימית; כך גם בדתות הממוסדות כמו בנצרות ובבודהיזם. בספרו שלטון עצמי [7]כותב גנדהי על בְּרָהְמַצַ'רְיָה [התנזרות מינית] כתנאי הכרחי ללוחם חופש. " ברהמצ'ריה הוא נדר עיקרי שבלי שמירתו, אין הדעת משיגה את חוסנה הנדרש. גבר השופך את זרעו מפסיד את אונו, נהפך לחלוש ורכרוכי. כיצד יגבר על הנמר מי שדעתו תועה במושאי-החושים? מי שנשלט בידי יצריו החייתיים אינו מסוגל למאמצים ראויים." גנדהי לקח על עצמו את נדר הפרישות המינית בשנת 1906. בשנת 1907 נולדה ה"סָטְיָגְרַהָה", [8]שהיא המכשיר הפוליטי שבאמצעותו נאבק גנדהי על זכויות ההודים בדרום אפריקה ומאוחר יותר שחרר, באופן בלתי אלים, את הודו מהשלטון הבריטי. הסטיגרהה היא המתנה המשמעותית ביותר של גנדהי לעולם, ובקרב חוקריו מקובל לייחס את הולדתה לנדר הפרישות המינית שלקח על עצמו שנה קודם לכן.
חשוב לומר שגם אם אפלטוניות, בהמשך חייו היו לרודולף שטיינר מערכות יחסים זוגיות ופוריות עם נשים, שהולידו את ה"ילדים" – הפירות, היישומים השונים – של האנתרופוסופיה. כך, למשל, יחסיו עם אשתו השנייה, מרי פון סיוורס, המוכרת יותר בשם מרי שטיינר, הולידו את האוריתמיה, את הדרמה ואת עיצוב הדיבור. מרי שטיינר שימשה כיד ימינו של רודולף, תמכה בו כלכלית וניהלה את סבבי הרצאותיו, את הוצאת כתביו ואת שאר הפעולות שעומדות מאחורי כל גבר מצליח. ניתן אף לייחס לה חלק מהולדת האנתרופוסופיה.[9] שיתוף פעולה עם הזמרת השבדית ורבורג ורבק-סוורדסטרום יצר את "הדרך לגילוי הקול", ובשנותיו האחרונות הוא יצר ביחד עם הרופאה ההולנדית איטה וגמן את הרפואה האנתרופוסופית. ספרם קווי יסוד להרחבת אמנות הרפואה הוא הספר היחיד ששטיינר כתב במשותף עם אדם אחר.
האם זה מקרי ששותפותיו הבולטות של שטיינר היו נשים? האם מתח מיני לא ממומש הותמר לכדי יצירה בעולם? האם פרישותו המינית של שטיינר עזרה לו להוליד כל כך הרבה מתנות רוחניות לעולם? האם העובדה שלא נאלץ לשאת בעול חיי המשפחה אפשרה לו להיות אב טוב יותר לתנועה הרוחנית שייסד?
כל אלה הן שאלות שראוי לשאול לגביו, וכהערת סיום לפרק הזה אכתוב שאני מבקש למפרע את סליחתו של מי שחש נפגע מהאופן הרדוקטיבי, כמעט פרוידיאני, שבו שטיינר נידון כאן. אחד הדברים הנפלאים ביחס לשטיינר היא הידיעה שהוא היה אדם, כמוכם וכמוני. הרצון לעסוק בחייו האישיים נובע מתוך אהבה לאינדיבידואל שהוא היה, ומהרצון להבין לעומקה את התנועה הרוחנית שייסד.
שטיינר הוביל את עצמו באופן אקטיבי למצב שבו הוא האבא של האנתרופוסופיה. אבהות אמיתית אינה משהו ש"קורה לך"; היא דבר שאתה יוצר בפועלך המודע, מתוך בחירה, מתוך חירות, ולוקח עליו אחריות מלאה
חילופי גורל
את קרל יוליוס שרואר (1825–1900) פגש שטיינר בטכניון בווינה, לשם הגיע לאחר שסיים את לימודי בית הספר התיכון. שרואר היה מורהו של שטיינר לספרות גרמנית, ובין השניים נוצר קשר עמוק שכלל שיחות ארוכות וביקורים תכופים של שטיינר הצעיר בספרייתו של מורהו, שם חש באווירה רוחית שהייתה רבת ערך לחייו הנפשיים. שרואר היה חוקר של פולקלור וניבים גרמניים עתיקים, וכשפגש את שטיינר היה עסוק באופן אינטנסיבי בעבודתו הספרותית של גתה. "בכל עת שהייתי לבד עם שרואר, חשתי שדמות שלישית הייתה נוכחת – רוחו של גתה. שרואר חי בעוצמה כה רבה בישותו של גתה וביצירותיו, עד שעם כל מחשבה ורגש שעלו בו, היה שואל את עצמו – האם גתה היה מרגיש וחושב בדרך זו?" (אוטוביוגרפיה, פרק 15).
שרואר היה, אפוא, מי שקירב את שטיינר לגתה, ואף הביא אותו להבנה מעמיקה של חייו הרוחיים. חשוב לומר שכבר אז, כמו היום, גתה נחשב למשורר דגול, אך מחקריו המדעיים נחשבו לרכיב איזוטרי בתוך מכלול עבודתו. גתה חקר שני תחומים עיקריים: את תחום המטמורפוזה בצמחים ובעלי חיים, ואת תחום האופטיקה והצבע. ובעוד שבנושא הראשון היו פה ושם מדענים שהכירו בחשיבות מחקרו ותגליותיו של גתה, הרי שבנושא השני שררה אי הסכמה מוחלטת עם מסקנותיו, שעמדו בניגוד לאופטיקה של ניוטון, שהיה לגביה קונצנזוס מוחלט באותה תקופה. בתחום זה גם שרואר לא היה מסוגל להגן על גתה, ואילו שטיינר, מצדו, היה באותם ימים עסוק במיוחד בשאלה כיצד ניתן, דרך המדע, להבין את היחסים בין עולם הרוח לעולם החושים. שטיינר הצעיר חש שהאופטיקה הניוטונית אינה מתיישבת עם העולם הרוחי הפנימי אותו חש בנפשו, ובאמצעיו הדלים, כסטודנט שהתפרנס מהוראה פרטית, רכש את הציוד הדרוש לביצוע ניסויים אופטיים. הוא יצא לדרך של מחקר עצמאי בתחום האופטיקה, ומסקנותיו הרחיקו אותו מהגישה הניוטונית אל חיקו של גתה. מעבר למסקנות שאליהן הוביל אותו מחקרו, נחשף שטיינר לשיטת המחקר הגתאנית, אשר מעניקה חשיבות מכרעת להתבוננות עובדתית, פנומנולוגית, בטבע. [10] כשסיכם שטיינר את מחקריו והעלה את מסקנותיו על הכתב, שרואר היה שבע רצון, אך לא יכול היה לעשות הרבה מעבר לזה. עבור שטיינר, לעומת זאת, שינו מחקרים אלו באופן יסודי את האופן שבו הוא הבין את תחום המדעים, ולמעשה גרמו לו ללמוד אותם מחדש. "התחלתי ללמוד מחדש אנטומיה ופיזיולוגיה. למדתי את צורות האיברים של האורגניזמים של האדם, בעל החיים והצמח. זה הוביל אותי, בדרכי שלי, לתיאוריית המטמורפוזה של גתה. נעשיתי מודע יותר ויותר לכך שתמונתו של העולם הפיזי, הנתפסת על ידי החושים, עולה בקנה אחד עם מה שראיתי באופן רוחי." (פרק 15).
בהמלצתו של שרואר, קיבל שטיינר, בגיל 21, הזמנה לערוך את כתביו המדעיים של גתה, בתוספת הקדמה והערות שוליים, עבור המו"ל הגרמני ג'וזף קירשנר, שהוציא לאור את כתביו של גתה במסגרת מהדורת הספרות הגרמנית הלאומית. עבודה זו תבעה משטיינר הצעיר לאסוף ולגבש את מחשבותיו הפילוסופיות, יחד עם חוויותיו הרוחניות וניסוייו המדעיים, לכדי מקשה רעיונית סדורה ומגובשת. מאמץ זה הוליד מתוך שטיינר פרי ראשון של מחקר אינדיבידואלי, פרי שמזרעו צמחה אחר-כך ישות האנתרופוסופיה כולה.
אולם חשיבותו של שרואר לשטיינר לא נעוצה רק באופן שבו דחף את גורלו לעבר המחקר של גתה, מחקר שנתן לו את הבסיס לפיתוח האנתרופוסופיה מאוחר יותר. מאחורי האירועים שהתרחשו מעל פני השטח, מסתתרת דרמת גורל בהשתתפות האינדיבידואלים שאנו מכירים כגתה, שרואר ושטיינר. בהרצאתו האחת לפני אחרונה, שניתנה ב-23 בספטמבר [11]1924 ומאוגדת בקובץ יחסי קארמה, אומר שטיינר ששרואר הנו התגשמות חוזרת של הפילוסוף אפלטון ואילו גתה הוא התגשמות של אמן יווני שהיה חסידו ותלמידו הישיר של אפלטון. בהתגשמותם החוזרת התהפכו היוצרות ושרואר היה לחסידו של גתה, אך שרואר לא היה מסוגל לממש עד הסוף את יחס ההוקרה שחש לגתה, בשל חוסר היכולת של נפשו להתמודד עם האינטלקטואליות והחומרנות של תקופתו. הנשמה האפלטונית, שחיה באופן ממשי בעולם הרוחי של האידיאות ואף הביאה אותן לידי ביטוי בעולם – בהתגשמותה כאפלטון – לא הצליחה לשחזר את אותה יכולת רוחית בהתגשמותה כשרואר, ולכן גם לא הצליחה לממש את מלוא הפוטנציאל האינדיבידואלי שלה. בשנות חייו האחרונות סבל שרואר מחולשה שכלית, וכשל אף מלסיים את הביוגרפיה של גתה שהחל לכתוב. "כאן יש לנו המחשה של העובדה שהזרמים הרוחיים של הזמן העתיק יכולים לבוא אל הזמן הנוכחי רק תחת תנאים מסוימים. ויכול האדם לומר נכונה שאצל שרואר, הרתיעה מהאינטלקטואליות הייתה המאפיין שלו. אילו היה רוכש את האינטלקטואליות, לו היה מצליח לאחד אותה עם הרוחיות של אפלטון, הרי שהאנתרופוסופיה עצמה הייתה מופיעה שם." (ההדגשה שלי). כלומר, אם שרואר היה מצליח לסגל לעצמו את החשיבה האינטלקטואלית שנדרשה במאה ה-19, והיה מאחד אותה עם עולם האידיאות – אותו הכיר מהתגשמויותיו הקודמות – הוא היה זה שמביא את האנתרופוסופיה לעולם.
אם שרואר היה מצליח לסגל לעצמו את החשיבה האינטלקטואלית שנדרשה במאה ה 19- , והיה מאחד אותה עם עולם האידיאות – הוא היה זה שמביא את האנתרופוסופיה לעולם
ומה ששטיינר רומז אליו בהרצאתו האחת לפני אחרונה, נאמר במפורש על ידי החוקר הרוסי המנוח, סרגיי פרוקופייב, בספרו המשמעות האוקולטית של הסליחה (הוצאת חירות). "כתוצאה מפגישתם וידידותם, התברר לרודולף שטיינר שהמשימה הקארמטית המרכזית של שרואר היא עיבוד מחדש של עבודתו של גתה בתחום מדעי הטבע והצגתה לציבור. יתר על כן, הוא הבין שהגשמת משימה זו – שדרשה משרואר את מלוא האפלטוניות הרוחית שנשא בנפשו, ביחד עם האינטלקטואליות של החשיבה המדעית המודרנית בצורתה הרוחנית, כפי שנשא אותה גתה בעצמו – תשרת את ייסודו בעתיד של הבניין המפואר של האנתרופוסופיה. אולם, זה לא קרה. שרואר, למרות התעניינותו בגתה ואהבתו כלפיו, לא מצא גישה לכתביו המדעיים. לפיכך החליט שטיינר למלא משימה זו עבור שרואר, ובזאת לקח על עצמו חלק מהקארמה שלו, תוך שהוא דוחה במודע בכמה שנים את הגשמת שליחותו שלו. [12] "'החלטתי באותו זמן לחיות את גורלו של שרואר כאילו היה שלי ולהרפות מנתיב גורלי שלי', סיפר שטיינר לוולטר יוהנס שטיין באפריל 1922 בהאג." (עמוד 189).
באופן שבו לקח שטיינר על עצמו את השליחות של שרואר, הוא פתר את השאלה הרוחית שהעסיקה אותו בצעירותו: כיצד ניתן לגשר בין עולם הרוח לעולם החומר? בין החשיבה האינטלקטואלית לבין הידע הרוחני? בעשותו כך, הוא הוביל את עצמו באופן אקטיבי למצב שבו הוא האבא של האנתרופוסופיה. אבהות אמיתית אינה משהו ש"קורה לך"; היא דבר שאתה יוצר בפועלך המודע, מתוך בחירה, מתוך חירות, ולוקח עליו אחריות מלאה. לכן גם אנחנו, האנתרופוסופים, ממשיכים להיות קשורים לגורלו של שטיינר גם היום.
להיות ידיד של רודולף שטיינר
בספרו הקשר שלך עם רודולף שטיינר[13]3 שואל המחבר, ארנסט כץ, מדוע אנתרופוסופים מייחסים כל כך הרבה חשיבות לרודולף שטיינר. האם אין פה סגידה לגורו, משיכה לאדם שבאה במקום משיכה לאידיאות שלו, שהן הדבר המשמעותי באמת?
האינדיבידואליות הרוחית של רודולף שטיינר, לא רק שהייתה חיונית כשהוא יצר את האנתרופוסופיה, אלא שכיום היא ממשיכה להיות מחוברת אליה ביסודה
השאלה הזאת במקומה, כיוון שאכן ניתן להבחין אצל אנתרופוסופים יראת קודש אמיתית כלפי האינדיבידואליות, שבהתגשמותה האחרונה הייתה רודולף שטיינר. כץ ממשיך ועונה על שאלה זו בכך שהוא מבחין בין שלושה תחומים של פרודוקטיביות אנושית. בתחום הראשון, אליו משתייכות יצירות של עולם המדע והטכנולוגיה, התוצר ניתק מהיוצר שלו במהירות. איננו מרגישים קשר אישי להנרי פורד, גם אם אנחנו מאוד אוהבים את הפורד פוקוס שלנו. בתחום השני, אליו משתייכות יצירות בתחום האמנות, היצירה נושאת בצורה ברורה את החותם של יוצרה, ונשארת לעד קשורה לשמו ולאינדיבידואליות שלו. אל התחום השלישי שייכים נושאים בעלי טבע רוחי, כמו האנתרופוסופיה, שתוצריה ממשיכים לחיות ואף להתפתח עם הזמן. בתחומים כאלה, טוען כץ, קיים קשר מתמיד בין היוצר והתוצר. "המשמעות היא שהאינדיבידואליות הרוחית של רודולף שטיינר, לא רק שהייתה חיונית כשהוא יצר את האנתרופוסופיה, אלא שכיום היא ממשיכה להיות מחוברת אליה ביסודה. כמובן, הרבה אינדיבידואלים נוספים תרמו את
תרומתם להתפתחות האנתרופוסופיה. אך הם יכלו לעשות זאת רק בזכות היותם, בדרגה כזו או אחרת, ידידיו של רודולף שטיינר." (פרק 4).
בשיחות שלי עם אנשים הצועדים בדרך האנתרופוסופית עולה לעתים השאלה "כיצד פגשתי את האנתרופוסופיה". במקרים רבים, המפגש הזה אירע ברגעים של צומת דרכים, של חיפוש דרך, של עיסוק בשאלות קיומיות. בכל המקרים, המפגש הזה שינה את מסלול החיים לתמיד. כשאני פוגש אדם שאצלו אני מזהה את הקשר הפנימי העמוק אל האנתרופוסופיה, אני מרגיש שפגשתי בן משפחה. גם אם לא אעמיק את קשריי איתו, תמיד אחוש אחווה כלפיו ואשפוט אותו לחיוב, כיוון שיש לנו ידיד משותף – רודולף שטיינר. וכידידיו של שטיינר, אני מרגיש שיש לנו גם שליחות משותפת – להביא את האנושות על האדמה להתעוררות רוחית. בהמשך ספרו מתאר כץ בצורה ציורית את הדרך שעושים האנתרופוסופים לפני לידתם: "כל ידידיו של רודולף שטיינר, כל תלמידיו, בהכרח מעורבים עמוקות בקרב האכזרי נגד הדרקון של תפיסת העולם המטריאליסטית. אכן, עוד לפני שחייהם על פני האדמה החלו, הם היו מעורבים בו עמוקות. כשהם היו בדרכם לכיוון ההתגשמות הנוכחית שלהם, שאותה הם התחילו מהגבהים הרוחיים, בהתכווצם בהדרגה ממרחקים קוסמיים, היה עליהם לעבור דרך הספירה הרוחית של השמש. שם הם היו חדורים בקשר אל רודולף שטיינר. מהמלאכים שמשרתים את מיכאל הם קיבלו בספירת השמש מידה נוספת של אור וכוח רוחיים – יותר ממה שהיה צפוי על פי הקארמה האינדיבידואלית שלהם – כדי לעזור בכך להביא את האנושות על האדמה להתעוררות רוחית. קבלת המתנה של המלאכים משמעותה, כמובן, אחריות גדולה להביא מתנה זו להגשמתה המלאה ביותר האפשרית על האדמה." (פרק 12).
הקשר האישי אל רודולף שטיינר והאנתרופוסופיה הוא, אפוא, דבר שקיים בתוכנו לפני לידתנו, אך ניתן כמובן לטפח אותו באופן מודע גם במהלך ההתגשמות הנוכחית. כדי להתקרב אל רודולף שטיינר מציע כץ מושג אחד ויחיד: עצמיות זולתנית.[14] איכות אנושית זו, שבעיניי היא שילוב בין הכרה בערך העצמי לידיעה של מקומך בעולם, מאפשרת לכוחות גדולים ממך לפעול דרכך. או במילותיו של כץ: "אלה שהעצמיות שלהם אנוכית ואגוצנטרית, לא יהיו מסוגלים לבסס קשר חיובי עם שטיינר. בני האדם שחסרים עצמיות, בין אם כתוצאה מאימון [רוחני] או מנסיבות חייהם, גם הם לא יוכלו לפתח קשר חיובי עם שטיינר. רק אלה שמחזיקים בעצמיות ובחוסר האנוכיות באיזון חי, סביר שיבססו קשר חיובי עם שטיינר." (פרק 9).
אפילוג: הורות בגוף, בנפש וברוח
לסיום מאמר זה אשתף אתכם במחשבות שהתעוררו בי במהלך הכתיבה, מחשבות שאינן קשורות באופן ישיר לנושא המאמר, אך בהחלט תואמות לנושא הגיליון.
כשאנו שואלים מיהו האבא שלי, או מיהם ההורים שלנו, אנחנו חושבים מן הסתם על הורינו-מולידינו, שברוב המקרים גם חינכו וטיפחו אותנו בילדות. התשובה הזאת היא נכונה כמובן, אך היא נכונה בעיקר בהיבט הפיזי והאתרי של קיומנו.
ומה לגבי הרוח? מיהו האבא שלנו ברוח? אם מתייחסים אל ההתגשמות החוזרת והקארמה כאל עובדה קיומית, אין מנוס מלהגיע להבנה כי מה שאחראי למצבנו הרוחני היום אלו מעשינו בהתגשמויות הקודמות שלנו, וכי מה שיקבע את מצבנו בהתגשמויות הבאות הם מעשינו בהתגשמות הנוכחית. כלומר, מבחינה רוחנית, אנחנו ההורים של עצמנו.
מיהו האבא שלנו ברוח? אם מתייחסים אל ההתגשמות החוזרת והקארמה כאל עובדה קיומית, אין מנוס מלהגיע להבנה כי מבחינה רוחנית, אנחנו ההורים של עצמנו
נשארנו עם הנפש, שלפי טבעה נעה ומתווכת בין הגוף והרוח. בהורות הנפשית שלנו יש חלק להורינו שחינכו אותנו, באופן ישיר או עקיף, והורישו לנו הרגלים נפשיים כאלה ואחרים; חלק נוסף בהורות הנפשית שלנו יש לייחס לאידיאלים שבהם אנו מחזיקים ולאדם שאנחנו שואפים להיות ומתקרבים אליו בבחירות היומיומיות שלנו. אך בלב הנפש נמצאים תכונות האופי, הטמפרמנט והקונסטיטוציה הנפשית שניתנו לנו ברגע לידתנו ומושפעים מהקונסטלציה הכוכבית שאליה התגשמנו. חכמת הכוכבים, ממדע האסטרולוגיה העתיק ועד שיטות מודרניות כגון "המפרט האנושי"[15] הן למעשה שיטות לתיאור המבנה של הגוף האסטרלי שאותו קיבלנו ברגע לידתנו. השיטות הללו עוזרות לנו להכיר אותו, על נטיותיו והעדפותיו השונות; הן נותנות לנו מפרט טכני של כלי הרכב אותו רכשנו ברגע לידתנו בסוכנות הרכב הקוסמית.
וכך אנחנו נעים, בכלי הרכב הנפשי, בעזרת דחיפה גנטית שירשנו מהעבר, ומשיכה חירותית המגיעה אלינו מהעתיד. והנהג הוא האני האינדיבידואלי שהננו, ישות על-זמנית שחיה בהווה מתמשך של בחירה ומעשים, משתחררת בהדרגה מהוריה, סוללת את דרכה העצמאית ובוראת את העולמות שאליה היא מגיעה.
[1] אוסטריה מחולקת למספר מדינות, ואוסטריה תחתית היא הגדולה ביותר, וממוקמת
בצפון-מזרח המדינה.
[2] ראתה אור בעברית בהוצאת בדולח. תרגום מוריס איטח.
[3] Gary Lachman, Rudolf Steiner, an Introduction to His Life and Work,
Jeremy p. Tarcher/Penguin, New York, 2007.
[4] אנה יוניק שטיינר, אלמנה ולה חמישה ילדים, הקצתה מקום בביתה לשטיינר בזמן
שהותו בעיר ויימר, שם ערך את המהדורה המדעית של כתבי גתה. שטיינר עזר
ליוניק בגידול ילדיה, והיא דאגה לכל צרכיו. באוטוביוגרפיה מתאר אותה שטיינר
כ"ידידה טובה", אך לפי ויקיפדיה היא הוגדרה כאשתו עד מותה בשנת 1911.
[5] פאולין ספכט, שבבית משפחתה בווינה התגורר בין השנים 1884–1890. שטיינר
שימש כחונך לארבעת הבנים, והתמקד בבן הרביעי שהיה זקוק לחינוך מיוחד.
[6] להערכה הזאת שותפים חוקרי שטיינר ותלמידיו. מעניין גם לציין כי מיניות היא
אולי הנושא המשמעותי היחיד ששטיינר לא דיבר עליו.
[7] ראה אור בעברית בהוצאת אדם עולם, בתרגום מחבר מאמר זה ובעריכתו המדעית
של ד"ר שמעון לב. (פרק 17).
[8] פרושה המילולי של המילה הוא "אחיזה באמת".
[9] מרי החלה להגיע להרצאותיו של שטיינר בשנת 1900, ובסתיו 1901 היא שאלה אותו
"האם ניתן יהיה לפתח תנועה רוחנית המבוססת על המסורת האירופית והאימפולס
הכריסטיאני?" משהונחה שאלה זו בפניו יכול היה שטיינר להתחיל לפתח את
הדרך האנתרופוסופית
[10] פנומנולוגיה – חקר התופעות עצמן. שיטת המחקר המתוארת פה נקראת היום
"מדע גתאני", וקיימים בעולם כמה מכוני מחקר הפועלים באופן הזה.
[11] יחסי קארמה, כרך 4, הרצאה 10. 238 GA. ההרצאה ניתנת לקריאה חופשית בארכיב
העברי לכתבי רודולף שטיינר
[12] שליחותו המקורית של שטיינר הייתה להביא את ידע הקארמה ולהציגו לאוזניים
מערביות.
[13] הוצאת בדולח. תרגם מוריס איטח.
[14] באנגלית Selfless Selfhood, ובגרמנית Selbstloses Selbstsein. בתרגום
העברי של הספר מופיע המונח "עצמיות חסרת אנוכיות". זולתנות היא המילה
העברית להיעדר אנוכיות, או אלטרואיזם.
[15] Human Design, שיטה שנוסדה בשנת 1991 על ידי אלן קרקובר ובמסגרתה
נעשה שימוש בתוכנת מחשב כדי לספק לאדם ניתוח מפורט של מבנה האישיות
שלו בהתאם למקום ושעת לידתו.
בתמונה: רודולף ומרי שטיינר, אישתו השניה
