ליווי רוחני בבית אבות

* מתוך הספר באשר הוא שם בעריכת נטע בנטור ומיכאל שולץ, בהוצאת ג'וינט ישראל - אשל.

"כל אדם ששומר את היכולת לראות יופי, לעולם לא יזדקן". פרנץ קפקא.

הליווי הרוחני הוא מקצוע שהעוסק בו מבקש לסייע לאדם למצוא בתוכו מקום של הקשר רחב, ולהציע תמיכה מתוך מפגש אנושי שכולל, מלבד שניהם, גם מהות או הוויה מופשטת שיש המכנים אותה "אלוקים", "כוח הטבע", "יקום אינסופי". זהו מקצוע של התייחסות אל האדם כשלם — גוף, נפש ורוח.
בספרו האל הלא מודע מתאר ויקטור פראנקל את האדם כך:
"בהיותו ממוקד סביב הגרעין הרוחני, האישי, הקיומי, האדם אינו רק ישות אינדיבידואלית אלא גם אינטגרטיבית. המוקד הרוחני לבדו הוא המבטיח ומהווה את האחדות והשלמות באדם. שלמות, בהקשר זה, פירושה אינטגרציה של ההיבטים הגופני, הנפשי והרוחני. יש לחזור ולהדגיש שרק שלמות משולשת זו היא העושה את האדם שלם".
במאמר זה אני מבקשת להציג את עבודתי כמלווה רוחנית עם אנשים החווים את אתגרי זקנתם. המאמר מבוסס על דברים שהשכלתי ללמוד בעבודתי עם זקנים, על התנסותי ועל תובנותיי מעבודה במשך מספר שנים כמלווה רוחנית בבית אבות ובמרכזי יום לקשישים. במאמר אציג את האבדנים, המצוקות, הקשיים והחוסרים, שאותם חווים הזקנים, ואשר היו לי לאתגרים, כמו גם את החוסן, התקווה וההשראה שלימדו אותי. אני מזמינה את הקורא להתרשם כיצד אני נפגשת עם הקשישים כדי לסייע להם ולתמוך בהם למצוא בקרבם מקום להווייתם המלאה, לקדושה ולתבונה שמגיעה מניסיון חיים מלא ועשיר.

הזקנה על שלל אבדניה לוקחת מהאדם את תפקידיו ואת רוב יכולותיו שעל פיהם הגדיר את עצמו — את תאריו, מקצועו ועיסוקיו. אזי מתעוררת השאלה, מה נותר לו? מהם נכסיו הרוחניים? מהן הידיעות שאותן אי-אפשר לקחת ממנו?

צעדים ראשונים

הכניסה שלי לבית האבות הייתה מבטיחה. הגעתי למקום שהעז להיות חלוץ ולפתוח את שעריו לליווי רוחני. ההיענות של המקום להיות אחד משישה בתי אבות שהתקבלו לפרויקט שמשלב מלווים רוחניים במסגרת ג'וינט ישראל-אשל, בתמיכתה של הפדרציה היהודית של ניו-יורק, הצביעה על פתיחות וחדשנות. עשיתי את צעדיי הראשונים במערכת חדשה ומורכבת, עם אוכלוסייה שלא הכרתי. נכנסתי בשערי בית האבות לאחר כשנתיים של הכשרה כמלווה רוחנית, אך עם זאת ידעתי גם שאני לא יודעת מספיק על זקנה, ובשמו המקצועי של התחום — גרונטולוגיה. תוך כדי מפגש ישיר עם הדיירים והדיירות הייתי חייבת להשלים פערים, שחלקם גושרו על ידי המציאות הישירה וחלקם בלמידה מספרות מקצועית, קריאת מאמרים וכן למידה ממומחים. המומחים הגדולים ביותר בתחום היו הקשישים עצמם, שחלקם הגיעו לבית האבות עם ידע עשיר בתחום זה מבחינה מקצועית, ואחרים היו מורים סבלניים להיבטים השונים של תקופת חיים זו.

אתגרי הזקנה

לא קל להזדקן בעידן שלנו. בקלות רבה אנחנו מאחלים "עד 120", ופחות לוקחים בחשבון את המשמעות של חיים עד הגיל הזה, הקשיים והאתגרים שהם מביאים עימם. רבים מכנים את גיל הזקנה "גיל הזהב" ושואפים להציג אנשים קשישים כפי שהם נראים במודעת פרסומת צבעונית לדיור מוגן. האסטרטגיה השיווקית למקומות כאלה מלאה במסרים על חדשנות, יוקרה ומודרניות (קפלן, 2013), אך מעטים הם הקשישים, מעטים מדי, אשר באמת מרוצים מכך שהגיעו לגיל מופלג. רבים מוצאים את עצמם מפוחדים, מבולבלים, מיואשים, שואלים שאלות קיומיות אשר לעתים קרובות מביאות אותם לתשובות מדכאות. רבים סובלים מבעיות גופניות, ולעתים חיים בשולי החברה, ללא כוח, מנושלים מהשפעה אמיתית.

•••

ק' שכבר חגגה את יום הולדתה ה-100, מתגוררת בדירתה המטופחת, עצמאית ומתעניינת בסביבתה, אומרת לי בשיחה: "די, אני כבר מוכנה למות. הספיק לי. אני לא מוצאת יותר שום טעם בלהמשיך לחיות". היא אומרת זאת, תוך כדי שהיא מבטאת במקביל את הנאתה מהשיחות בינינו, את ההנאה מאוכל טוב, משינוי העונות וכדומה.
אתגרי הזקנה בכלל, ואתגרי החיים בבית האבות בפרט, מתומצתים להפליא בנאומו של אברהם יהושע השל מראשית שנות ה-60 של המאה ה-20, שכינה אותם "המחלות הרוחניות של גיל הזקנה" (השל, 2011):
1. תחושת היותך חסר תועלת ודחוי בידי המשפחה והחברה;
2. תחושת הריקנות הפנימית והשיעמום;
3. הבדידות וחרדת הזמן.

ישנם קשישים שמגיעים לבית האבות מבחירה ובדעה צלולה, יש מי שבוחרים בכך מכורח הנסיבות, ויש מי שאחרים בוחרים זאת בשבילם. הכניסה לבית אבות, גם אם הוא מטופח ומספק שירותים מעולים, יוצרת ניתוק מסביבת החיים הקודמת, ובעיקר מחיים בסביבת אנשים מגוונת, מאנשים מרקעים שונים, גילאים שונים, צבעים ועדות. לפיכך, דווקא פתרון מגורים זה, אשר שואף להיות סביבה שתיתן תחושת שייכות לאדם הזקן, גורמת לו, לעתים קרובות, לחוש את זקנתו ביתר שאת.

•••

"מה פתאום 'בית אבות'?" אמרה לי א' "יש פה גם אימהות".
"אז לקרוא למקום 'בית הורים'?" שאלתי,
"גם בית הורים זה לא טוב, כי יש כאן גם כאלה שאין להם ילדים או שאיבדו אותם".
עד היום לא מצאתי את המונח שיניח את דעתי ואת דעת האנשים היקרים האלה. "בית זקנים" — לרבים נשמע שיפוטי, "בית אבות" — אמנם מדיר את הנשים, אך אנו נשארים עם המושג מכיוון שהפך למקובל.

•••

ד' בן ה-90 הוא אדם עצמאי, גבוה ומרשים, מלא בכריזמה ובחוש הומור. באחד המפגשים שלנו הוא אמר לי: "אחת הסיבות שאני אוהב לשוחח איתך היא, כי את שונה מכל מי שנמצא פה. את צעירה, את אוהבת להקשיב ויש לך דעות אחרות. כל האנשים כאן זקנים (מלבד אנשי הצוות כמובן) ואם אני לא יוצא מדי יום, אני כלוא בגן עדן של זקנים." א' אוהב את המקום ושלם עם בחירתו להתגורר בו, אבל מתאר מצוקה של בידוד מהחברה ומהסביבה הטבעית של קהילה מגוונת.

בצילום: יחה קופלוביץ', שמופיעה גם בתמונת השער

עבור אנשים רבים, בית, במשמעותו הפיזית והמטפורית הוא דבר משמעותי, ועצם המגורים במקום כמו בית אבות, לוקח מהם חלק מהותי מתחושת הביטחון והמוגנות שבית מעניק

בדידות

על פניו, עצם מגוריו של האדם בבית שבו הוא מוקף אנשים דומים לו ואנשי צוות 24 שעות ביממה, אמורה למנוע את תחושת הבדידות, אך כפי שתיאר זאת בשורה מדויקת שלום חנוך: "אדם בתוך עצמו הוא גר".
ניתן לעשות אבחנה בין שני מצבים עיקריים של בדידות. הראשון, הבדידות האובייקטיבית, או בדידות מצבית: בדידותם של אנשים שאיבדו את בני/בנות זוגם, שילדיהם התרחקו מפאת מעבר לערים רחוקות או אפילו לארצות אחרות, אנשים שחבריהם הקרובים נפטרו ושמצבם הגופני גרם להם להתכנס בביתם או בחדרם. זוהי בדידות רווית כאב וגעגועים, שמלווה בצער על האבדנים בחייהם. אלמנוּת היא אחת מהסיבות השכיחות לבדידות המצבית ותהליך ההסתגלות למצב זה מלווה ברגישויות מיוחדות ומזמן תחושות עמוקות של אבל ואף דיכאון (בר-טור 2005). התמיכה הרוחנית עוזרת לאדם לאתר את משאביו הרוחניים בתקופה זו, לצד המשאבים המשפחתיים, הרגשיים והחברתיים.
המצב השני הוא של בדידות סובייקטיבית: בדידות קיומית, אשר ניתן להגדירה כ"המצב הבסיסי של האדם בעולם". זוהי בדידות אשר אינה תלויה במספר האנשים שבהם האדם מוקף, בדידות אשר עשויה להיות מועצמת בזקנה.
בהקשר הזה חשוב לציין את ויקטור פראנקל, שיצר את התשתית לתיאוריה האקזיסטנציאליסטית והראה, שכל עוד יש לאדם משמעות למענה הוא חי — הוא מסוגל לשאת כל סבל אנושי (פראנקל, 1970).

•••

אצל ר' בת ה-85, ניצולת שואה, פגשתי שילוב של שני סוגי הבדידות. היא התגרשה משני בעלים, האחרון מהם לפני יותר מ-40 שנה, ולא הייתה לאחר מכן בקשר זוגי. שתי בנותיה חיות בחו"ל וחברתה הטובה מתגוררת רחוק ממנה. למרות מגוריה בבית האבות, מוקפת באנשים רבים עם רקע דומה לה ולעולמה, למרות היותה משתתפת בפעילויות ומתפקדת באופן עצמאי למדי, היא חשה רוב הזמן בודדה ומוזנחת חברתית. היא לא מעיזה לפרוץ את המסגרת שיצרה לעצמה, מסרבת לפגוש אנשים חדשים, מתוך תחושה שאינה יכולה לתת אמון באף אחד.
במפגשים שלנו הכרתי לה את פראנקל ואת ספרו "האדם מחפש משמעות", כדי לראות אם אירועי חייה יכולים לעצב עבורה חוויה קיומית חדשה ומיטיבה. המפגשים הפכו עבורה משמעותיים וגם הוכיחו לה שהיא מעניינת וחכמה. שוב ושוב ציינתי בפניה בכנות, כמה מעניינות עבורי הפגישות שלנו.
אני מוצאת שהמפגשים עצמם הם התכלית. עצם המפגש האינטימי שבו נוכחים שלושה: אני, אתה וכוח עליון, בכל צורה ואופן שבו האדם מגדיר אותו, יוצרת הפוגה, ולו גם זמנית, בתחושת הבדידות הקיומית. עצם ההכרה בקיומו השלם של האדם, כגוף, נפש ונשמה (או רוח) עוזרת לו לראות את עצמו ואת מיקומו בעולם בהקשר שלם יותר. לעתים קרובות, אני חשה את המחויבות שלי להמשיך ולקיים את הקשרים האלה, כדי שלא לפגום בתחושת המלאות (לא פעם היחידה), שהזקנים מקבלים מעצם המפגש.

אבדן הבריאות

במגילת קהלת מוקדש חלק נכבד לאדם הזקן ולאבדניו:
וּזְכֹר, אֶת-בּוֹרְאֶיךָ, בִּימֵי, בְּחוּרֹתֶיךָ: עַד אֲשֶׁר לֹא-יָבֹאוּ, יְמֵי הָרָעָה, וְהִגִּיעוּ שָׁנִים, אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵין-לִי בָהֶם חֵפֶץ. עַד אֲשֶׁר לֹא-תֶחְשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ, וְהָאוֹר, וְהַיָּרֵחַ, וְהַכּוֹכָבִים; וְשָׁבוּ הֶעָבִים, אַחַר הַגָּשֶׁם (י"ב, א-ב).
על אף שאנו יודעים שכמעט תמיד השינויים הגופניים מגיעים בהפתעה, בין אם זה שינוי איטי ובין אם מקרה אקוטי, כמו אירוע מוחי או נפילה אשר גורמת לשבר ונכות, בקרב חלק מהקשישים ההידרדרות הפיזית יוצרת תגובות המשפיעות על הנפש ועלולות להביא לדיכאון, ייאוש, תסכול וחוסר אונים (בר-טור 2005).
במקרים כאלה, כמלווה רוחנית, אני חשה שהדבר החשוב ביותר הוא לתת ערך להווה, למפגש עצמו, לחיים כפי שהם נחווים באותו רגע. להנכיח את חד-פעמיותו וערכו של המפגש האנושי, שאני שואפת שיהיה מיטיב, עוטף ואוהב.

•••

מ' בת ה-96, ניצולת שואה, מתארת את ההידרדרות הבלתי נמנעת במצבה הגופני: "אני כבר בקושי יכולה לראות ולכן לא יכולה לקרוא ולא לעסוק בסריגה או מלאכות יד אחרות שכל כך אהבתי. אני כבר לא שומעת טוב, העיניים שלי רגישות לאור, ועור הגוף — ובעיקר הפנים — רגיש מאוד". הקשבתי לה בתשומת-לב, לא ניסיתי לומר שום דבר חכם, ידעתי שהיא לא פותחת כך את ליבה לעתים קרובות. באיזשהו שלב לחשה לי: "אני יודעת שאסור לי לדבר ככה, על זה שאני רוצה כבר למות". עניתי לה, שאיתי זה מותר. המשכנו לשוחח כך, ואז היא אמרה: "שיחות כאלה עושות לי טוב", ואני הבטחתי שאחת לשבוע נמשיך להיפגש.

משמעות

"מי שיש לו 'איזה למה' שלמענו יחיה יוכל לשאת כמעט כל 'איך'". פרידריך ניטשה.

כל אדם רוצה להרגיש שיש ערך לחייו, והערך אשר האדם נותן לנסיבות חייו, לאירועים המרכיבים אותם — היא עבודת-חיים, מלאכת מחשבת. על פי ההשקפה הקיומית (יאלום, 1980), האדם הוא זה המעניק משמעות לחייו. אין תבנית קבועה ואין כל מטרה שנמצאת היכן שהוא ורק צריך להגיע אליה. המשמעות היא לא דבר חיצוני לנו. כאשר אדם מרגיש שהוא מסוגל לפענח את משמעות חייו — הוא גם מרגיש שליטה בהם, דבר אשר מעודד ומעניק תחושה חיובית, שההיפך שלה מתבטא בחוסר אונים, בתסכול ובתחושת תלות.
בדיור המוגן, כאשר קשישים נחלשים וחווים אבדנים, בעיקר על רקע מקצועי ותפקודי, יש צורך רב לתמוך בהם לשמר תחושת ערך עצמי, להזכיר שיש משמעות להווה שלהם, לעתידם כמו גם לעבר. עבור אנשים רבים, בית, במשמעותו הפיזית והמטפורית הוא דבר משמעותי, ועצם המגורים במקום כמו בית אבות, לוקח מהם חלק מהותי מתחושת הביטחון והמוגנות שבית מעניק.
ישנם קשישים שהקליטה במסגרת החדשה קלה עבורם, הם מצליחים לעצב את דירותיהם כרצונם ויוצרים חיי חברה פעילים ולעתים גם פוגשים בני זוג חדשים. עצם המעורבות הפעילה בחיי הבית, השתתפות בחוגים, בוועדות שונות, בהפקות עבור אחרים וכדומה, משמרת עבורם תחושת תכלית ומשמעות. תחושת חוסר המשמעות של זקנים בבית אבות מוצאת את ביטויה במשפטים, כמו: "אין לי יותר סיבה לחיות", "אם לא צריכים אותי יותר — אני מעדיפה למות", "אני מיותר".

•••

פגשתי את א' בשעות אחר הצהריים בחצר היפה של הדיור המוגן. היא ישבה לבד ומשהו בפניה אותת לי להתקרב אליה. לאחר שאישרה לי להתיישב לצידה, היא החלה לתאר לי את הרגשתה:
"אני מרגישה כל כך לא טוב. אני מחכה שארוחת הערב תגיע, ואז אחריה אולי תהיה איזו פעילות ואז אוכל ללכת לישון, וזה רק בשביל להתעורר מחר בבוקר, להרגיש רע, ולחכות לעוד יום שיסתיים. זה סוף החיים".
חוסר המשמעות היא אחת ממחלות הזקנה הכואבות ביותר. זוהי מחלה גורפת, יכולים להיות לה סימפטומים גופניים ורגשיים, והיא עלולה לכלות את הווייתו השלמה של האדם. חוסר המשמעות הוא פצע רוחני שניתן לחיות אתו, אך לאורך זמן הוא מותיר צלקות שמציקות יותר ויותר.
לכאורה, אלו מותרות להגות בשאלת משמעות החיים ותכליתם. הדור שנולד בחציה הראשון של המאה ה-20 היה עסוק יותר בהישרדות. זה דור שעבר מלחמות קשות, בנה מדינה, התמודד עם עוני, הקמת משפחה ואתגרים לאומיים חשובים, ולא היה פנוי להגות בעצמו כאינדיבידואל, לעתים כחלק מתפיסה אידיאולוגית.

כל אדם רוצה להרגיש שיש ערך לחייו, והערך אשר האדם נותן לנסיבות חייו, לאירועים המרכיבים אותם — היא עבודת-חיים, מלאכת מחשבת

הזקנה על שלל אבדניה לוקחת מהאדם את תפקידיו ואת רוב יכולותיו שעל פיהם הגדיר את עצמו — את תאריו, מקצועו ועיסוקיו. אזי מתעוררת השאלה, מה נותר לו? מהם נכסיו הרוחניים? מהן הידיעות שאותן אי-אפשר לקחת ממנו? כאשר אדם מגיע לגיל 80 או 90 ומגלה שמעולם לא טיפח נכסים רוחניים, עלול להתגלות בקרבו חלל גדול.
פצע רוחני של חוסר משמעות מתבטא בדבריה של ש', שחזרה ואמרה לי: "אני טיפשה, מעולם לא למדתי כלום. לא בלימודים פורמליים ולא מתוך החיים, אני מרגישה שאני לא שווה כלום". המפגש עם ש' היה מכמיר לב. היא פתחה בפניי את ביתה הפנימי והראתה לי שהוא ריק מנכסים ודל מאוד. מכאן התחלנו במסע של גילוי עצמי וביקור בחדרים חשוכים של הנפש, מתוך מתן לגיטימציה ומרחב לאישה העדינה והשבורה הזאת לגלות את משמעותה. חלק מהמסע הזה כלל הכרה בכך שהיא משמעותית עבורי ואני הפכתי להיות משמעותית עבורה.
מפגשי גילוי המשמעות הם עבורי מלאכת מחשבת של הקשבה לקורות חייו של האדם, למאבקיו, לכישלונותיו, לניצחונותיו, להנאותיו, למפגשים שלו, לאהבותיו ולאכזבותיו. מבחינתי, אין אדם שאין לו משמעות ואין אדם שלזקנתו אין משמעות — משמעות שעולה על סך הנסיבות או העיסוקים. זה הזמן שבו יש צורך להכיר בנוכחות ובהוויה (being) במקום לתת כוח לעשייה וליצירה (doing). אחת הדרכים שאותן יישמתי כדי לעודד את הדיירים לבחון ולהעריך את חייהם, היה פרויקט "מתנות זקני השבט" עליו אספר בהרחבה בהמשך.

בצילום: רוזה מענית. נולדה ב-1907 ברוסיה ועלתה למושב נהלל עם הוריה כשהייתה בת 16. בשנת 1954 התיישבה עם בני משפחתה בירוחם כדי לסייע בהקמת העיירה, וב-1984 שבה להתגורר בנהלל, קרוב לבני משפחתה

אמונה ומשברי אמונה

"למי שאינו מאמין קשה לחיות השנה.
השדות מבקשים ברכה הים מבקש אמונה
ואתה אינך מבקש דבר". לאה גולדברג.

בדומה לסוגיית המשמעות, גם האמונה היא דרך שבני אדם בוחרים לטפח כחלק מתפיסת עולם ואורח חיים. אמונה היא דבר חמקמק ומעודן, נשארת בגבולות הסובייקטיביים של האדם ויכולה להתחזק או להתערער עקב נסיבות חיים ושינויים (הכוונה היא בהקשר של אמונה דתית או רוחנית). אמונה בשורשה קשורה באמון, באמינות וביציבות, ואכן, כאשר היא נוכחת היא מעניקה תחושת ביטחון מתמשך, גם אל מול נסיבות חיים מטלטלות. המאמינים מגדירים לעצמם את אמונתם, כחיים בהקשר של כוח עליון, אלוקים, יקום אינסופי או אמונה בטוב.

"מי שיש לו אמונה חייו חיים והוא מבלה ימי חייו בטוב תמיד". רבי נחמן מברסלב.

בדיור המוגן, בדומה לאוכלוסייה הישראלית, חיים אנשים בעלי תפיסות דתיות, מסורתיות ורוחניות מגוונות; דתיים אורתודוקסים, מסורתיים וגם חילונים אתאיסטים. הגעתי לבית האבות עם דעה קדומה שהאוכלוסייה שמגדירה עצמה כ"דתית" תהיה מרובת משאבי אמונה ורוח, אך הם לימדו אותי שיש הבדל רב בין חיים דתיים-מסורתיים לבין כוח של אמונה וקשר עם אל עליון.

•••

ז' היה חולה מאוד ובמצוקה נפשית גדולה. מכיוון שבחייו היה מורה ידוע להוראת יהדות וכתבי הקודש, שיערתי שיהיו לו משאבים רוחניים זמינים בעת צרה, אך התבדיתי. הוא כעס על חוסר האונים שחווה, על הסבל ועל הייסורים הגופניים. כאשר ערכתי עמו שיחה של הערכה רוחנית הוא ענה: "איני אדם מאמין. כל חיי חייתי אורח חיים יהודי מסורתי ושמרתי מצוות, אך איני יודע מהי אמונה, אין אלוקים בחיי". ערוץ האמונה עורר בו כאב, ולכן שמח להיענות להצעתי להמשיך וליהנות ממוזיקה קלאסית, שתמיד העשירה את נפשו — ועצם הקבלה שלו והמחויבות האישית שלי לרווחתו הרוחנית והנפשית, הביאו הקלה לייסוריו.

•••

במקרה של ת', איש חינוך בעברו, שלימד דורות של תלמידים בחינוך הממלכתי-דתי, האמונה הזדקקה בפסוק מפרקי אבות (פרק ד', משנה כב'): שֶׁעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה נוֹצָר וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה נוֹלָד, וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה חַי ,וְעַל כָרְחֲךָ אַתָּה מֵת, וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא".
הפסוק הזה, המבטא גישה לאורח חיים מסורתי ואמוני, היווה משענת חזקה עבורו בשנת חייו האחרונה, אשר לוותה בהידרדרות איטית במצבו הבריאותי.

•••

נ' סיפר לי שלמרות שחי רוב חייו כאדם מאמין, כעת, כאשר הוא חולה בסרטן ויודע שהוא נוטה למות, הלוואי ויכול היה להגיד שיש אלוקים. "זה לא מדבר אלי. אני מאמין — אבל לא יודע במה. אולי אלוקים הוא המצאה של המחשבה — אני לא יכול ליצור או להרוג אותו".

•••

דווקא עם ד', הקיבוצניקית ילידת הארץ בת ה-82, החיבור להוויה רחבה ומופשטת היה מיידי. הדימוי שלה לאלוקים — היה החיבור שלה ליקום. למעשה המילה "אלוקים" כלל לא דיברה אליה, אבל בקלות יחסית היא הייתה נענית למדיטציה שהצעתי לה ומתוכה היא שוחחה איתי והייתה מדווחת לי: "אני אור אינסופי, מחוברת ליקום. אני מלאה באהבה". החוויות האלה היו כה משמעותיות עבורה, שהן היו תרופה מיטיבה לדיכאון שחוותה. עבורה האמונה הפכה ביטוי של יופי, מפגש אינטימי, חיבור אנושי וחיבור למסתורי שבחיים.

‏"מתנות זקני השבט"

לאחר היכרות והתוודעות לתחושות שהקשישים ביטאו בפניי, חשבתי על מקומו של הזקן בחברה המסורתית והשבטית. הכרתי את הסיפורים על ה"צ'יפים" המכובדים של השבטים האינדיאניים, חשבתי על מקומם של הזקנים בהיררכיה של חברות קהילתיות ושבטיות, וחשתי בכאב עד כמה נשחק ונרמס מקומם בחברה המודרנית ובתרבות שלנו.
גם אני לא ישבתי למרגלותיהם של סבי וסבתי להקשיב לתובנות שלהם, לידע שלהם על החיים. לא בגלל שלא הערכתי אותם, אלא בגלל שהייתי מרוכזת בעולמי, מנותקת ממסורת משפחתית או קהילתית שבה המבוגר חונך את הצעיר.
וכך נולד השאלון: "מתנות זקני השבט — ירושה רוחנית של חוכמת חיים לדורות הבאים". יצרתי שאלון שסקר תחומי חיים, כגון; זוגיות, חוכמת חיים, סיבות לאושר, מה משמעותי לי, ועוד. התמקדתי בחיוביות של נסיבות החיים, בלמידה מהתנסויות — גם מהתנסויות קשות. התכוונתי לאסוף את העוצמות שגילו, לכבד את נוכחותם ואת חייהם. מלאת התלהבות הצעתי את השאלון לדיירי הבית, מתוך מחשבה, שלאחר שימלאו אותו יוכלו גם להעניק אותו לבני משפחותיהם. חילקתי את השאלונים ולאחר שעיינו בהם קבעתי איתם פגישות אישיות כדי לראיין אותם.
התגובות היו מעורבות. דיירים אחדים נענו לאתגר בשמחה ובהתלהבות, לאחרים עצם ההתבוננות בצורה כזו על חייהם הייתה מוזרה ומאתגרת, ולאחרים השאלות היו דווקא זרז למפגש עם זיכרונות עבר כואבים, שחלקו איתי. כמובן שכיבדתי כל אחד ואחת מהם על האופן שבו בחרו להתייחס לשאלון ובאופן זה זכיתי גם להכיר אנשים מיוחדים בעלי עבר עשיר ומעורר השראה.
וכך ענתה ד' על השאלה "השיעור החשוב שלמדתי בחיים הוא...":
"החיים הם מין בית ספר והמטרה היא להפוך יותר ויותר אדם. כדאי להתאמץ ולשנות דברים. לזכור שאדם יכול להשתנות ולצמוח בכל גיל וגם בזקנה! לדעת וללמוד מהי המשמעות הפרטית של החיים שלי. בורא עולם הוא בכל. להיענות לכמיהה של הרוח להתפתח. ללמוד איך להיות מאושרת".

משתתפת במרכז היום לקשיש בשער הנגב

פעילות קבוצתית

"אני מרגישה שכולי מוקפת באור. אני רגועה ושלווה והאור הזה מגיע בכל פעם שאת מנחה אותנו לעצום עיניים, לנשום ולהפנות את תשומת הלב שלנו פנימה", כך שיתפה אותנו מ' לאחר שפקחה ברכות את עיניה.
ישבנו במעגל. במרכזו, על שולחן נמוך, דלק נר, והקבוצה הקטנה והקבועה שהגיעה ל"חוג המדיטציה של הלה" שיתפה בחוויותיה. נפגשנו כך במשך כשישה חודשים, אחת לשבועיים, למפגש של מדיטציה, הגות בטקסטים מקודשים ושיחה שהתעוררה מתוך התרגולים. לרוב המשתתפים הייתה זאת התנסות ראשונה ומסקרנת בעולם המדיטציה. לחלקם הייתה זו הזדמנות להיפתח לשפה ולמרחב חדשים לחלוטין, שאותם לא הכירו קודם, אבל חשו בטוחים מספיק לחקור ולגלות אותם ואת עצמם בתוך אלה. טווח הגילאים של המשתתפים היה 92-78, אנשים שהתמודדו עם בעיות בריאותיות ונפשיות שונות. לת', למשל, ניצולת שואה, השער לעולם המדיטציה היה תרגולי נשימה. היא חשה איך התרגולים האלה מקלים על החרדה שלה ועל האסטמה הקשה שממנה סבלה.
המפגשים אפשרו פתיחה לדיאלוג ולשיח לא מקובלים במקומות אלה, מהסוג שאנו נוטים למצוא במחוזות "העידן החדש". אישה אחת תיארה את התחושה שיש סביבה מלאכים ששומרים עליה, ושהתחושה הזאת מלווה אותה מאז סיום המלחמה. אישה אחרת, ששיתפה בחוויית סף מוות שהייתה לה בגיל 13, סיפרה שמאז קיימים בתוכה ודאות לגבי העולם הבא וחוסר פחד מהמוות.
לכל מפגש הכנתי טקסט חדש שאותו הקראתי ושהיה גם ציר לנושא שיחה. המקורות היו רבים ומגוונים; מארון הספרים היהודי, דרך כתבים בודהיסטיים, שירה בת זמננו או טקסט פילוסופי. נושאי השיחות היו אהבה, נשמה, האור הפנימי, אלוקים, שלווה, חירות, מודעות, ועוד.

מוות בבית האבות

“מבחינה פיזית המוות מכלה את האדם, רעיון המוות מציל אותו“. יאלום, 1980.

המוות הוא בן לוויה נאמן בבית האבות, ומופיע בתדירות גבוהה. סוגיית המוות במקום זה דורשת התייחסות, הן ברמת התקשורת עליו והצורך של קשישים רבים לשתף במחשבותיהם על סוף החיים, והן באופן שבו קורה בפועל הליווי של קשישים בעת גסיסתם בבית האבות. בתחילת העבודה בבית האבות נאמר לי ש"כאן לא מדברים על המוות". הבנתי שבמקום שהמוות כל כך יום-יומי ונוכח, הדיירים והצוות מנסים לעשות כל שביכולתם כדי להעלימו ולהדחיקו. הצורך לשמירה רגשית, למנוע שחיקה עקב אֶבל מצטבר וגם הצורך לשמור על דימוי "מלא חיים", מרחיקים את המוות משגרת היום-יום.
אלא שהפעילויות, החוגים, ערבי התרבות, הקונצרטים, הטיולים, קבוצות הכתיבה וכדומה, לא מצליחים להאפיל על העובדה, שככל שאתה מזדקן — כך אתה יותר קרוב למותך. העובדה הזאת נכונה תמיד ובכל גיל, כל רגע של חיים מקרב אותנו אל קיצם, אך בגילאים המתקדמים הנוכחות של המוות היא מוחשית וקרובה יותר. בספרה מבוא לגן עדן מתארת אביבה קפלן תמונה דומה: "המוות של הזולת מעמיד תמונת מראה אכזרית, מאיימת ה'מבשרת' באופן בלתי נמנע על המוות האישי שלך".
שאלתי את סבתי שהייתה בת 90: "סבתא, את חושבת על המוות"? היא ענתה: "לא, אבל הוא חושב אותי".
יש קשר של הסכמה שבשתיקה שמוטב לא לדבר על מה שממילא בלתי נמנע. ואולם, גיליתי שנוכחותי מאפשרת לדיירים לשוחח על המובן מאליו — על המוות — בכנות ובפתיחות.
משנות ניסיוני במפגש עם קשישים הבנתי שלרובם אין קושי לשוחח על המוות, רובם גם אינם פוחדים למות. לעתים קרובות ההפך הוא הנכון, רבים מהם מבקשים את נפשם למות ותוהים מדוע הם מאריכים חיים. דיירת בת 99 אמרה לי: "כל הדור שלי מת עכשיו. זה ממש נורא, הם מתים יותר מהר. הייתי שמחה לא לקום מחר בבוקר. די, זה מספיק".
המוות היה נוכח בפגישות שלי עם ו', שנמשכו כמעט שלוש שנים. ו' הייתה חרדה מהמוות, כי לדבריה, היה לה כל כך טוב לחיות. אחרי שנים של הרבה קושי, אבדן של בעל ושל בן והרבה אתגרים כלכליים, הגיעה לבסוף למנוחה ולנחלה, רק המוות העתידי הרס את הכול. פגשנו אותו מכל זווית אפשרית: שוחחנו עליו, צחקנו עליו, התייחסנו לנושא בכובד ראש, ובקלות ראש. עשינו מדיטציה, קראנו טקסטים, שרנו, החזקנו ידיים ובעיקר למדנו להכיר ולחבב האחת את השנייה. המוות היה לבֵן לוויה קבוע, כזה שאפשר העמקה לשיח משמעותי, חיבר לבבות, ובעצם הפך מאויב — למקרב.
אם יש מי שמקשיב, הקשישים בבית האבות נוטים לשתף אחרים במחשבותיהם על המוות. ש' ביקשה ממני לאחר מספר שבועות של היכרות: "כשאני אמות, ארצה שתהיי לצדי". הדיירים מספרים לי שהיו רוצים למות היום, עכשיו. הנושא של אויתנזיה רצונית, הזכות למות בכבוד, עמד לא פעם על הפרק בשיחות שלנו. ח' אף שאלה אם אוכל לעזור לה למות. אני שומעת מקשישים על רצונם להתאבד, על האופן שבו היו רוצים למות — תמיד זה בבית, לרוב בשינה, למות מיתת נשיקה, ללא ייסורים, ללא מחלקה סיעודית, ללא חורבן הגוף והתודעה. הרצון למות מבטא מצוקה גדולה ופחד מאיכות חיים ירודה שלא תכבד אותם ואת חייהם. הפחד מפני המחלקה הסיעודית והגסיסה שם "הרי יותר נמוך מזה אי-אפשר לרדת" — כפי שהם מתבטאים לא פעם, מלווה אותם, וישנם דיירים שנמנעים ככל יכולתם מלבקר שם.
למרות הפחדים הגדולים, דיירים שמצבם מידרדר ומגיעים למחלקה הסיעודית מקבלים שם טיפול מכבד וחומל, שמרגיע הרבה מחששותיהם המוקדמים. במקרים כאלה, שבהם הדייר מסיים את חייו בבית אבות, אני זמינה עבור הדייר ועבור בני משפחתו וחבריו אשר מגיעים לבקרו, וכן לתמיכה בהם לאחר מותו. הטיפול במוסד מהדהד עם התפיסה ההומניסטית אשר שכיחה כיום יותר ויותר, לאפשר למות בבית (דורון, "בבית ולא במוסד", 2006). הדיור המוגן, שהיה לעיתים ביתו של הקשיש במשך שנים רבות, מאפשר לאנשים להישאר במקום וכמדיניות אינו מפנה אותם לבית חולים, שם יסיימו את חייהם הרחק מיקיריהם.

•••

נ' הגיע למות בבית האבות לאחר שהבין שמחלת הסרטן ממנה סבל זמן ארוך מאלצת אותו להיעזר בצוות מקצועי שיטפל בו. הוא נלחם על כבודו, על חירותו האינטלקטואלית, על עצמאותו ועל דרכו להתמודד עם המוות. הוא לא רצה לסבול, הוא לא רצה לכאוב והיה כן מאוד ביחס למצבו. הוא שיתף אותי:
"אני מרגיש רע מאוד, זה כמו להיות לפני בור. אני לא יודע לאן כל זה מוביל, מאין זה בא פתאום, לאן כל זה הולך. אני כל הזמן שוכח דברים: זיכרונות, מחשבות, משקפיים... יכול להיות שהכול נעלם ולא יודע לאן. יש הרבה דברים שאני לא יודע עכשיו. אני מאבד שליטה על החיים שלי, אני לא יכול לתפוס אותם, אני מרגיש שזה הופך אותי לכלום, לאפס, ללא קיים. אז בוא ותיקח אותי גם כן.
כל הבריאה גדולה מדי. קשה לקלוט את זה, הבריאה קיימת מעבר ליכולות (התפיסה) שלי.
עכשיו המודעות העצמית גורמת לי רק יותר סבל. עכשיו אני מודע לכל מה שיש ולכל מה שחסר; לטעויות שלי, לכאב. אני רוצה להיות רחוק מפה, להיות רחוק מכל זה, מהגוף הזה. אבל מה אני מדבר שטויות — אין לי אומץ לבצע את זה, להתאבד".
היו לנו מפגשים טעונים בהרבה רגש. הוא כעס, הוא ערך עם עצמו חשבון נפש, הוא הביע תסכול וייאוש, וגם הרבה חום אנושי. הוא קירב אותי ודחה אותי ואז לאט לאט דעך. במשך שבועיים הוא שכב במחלקה הסיעודית, מטופל מאוד, מוקף בבני משפחה ובחברים קרובים. ישבתי לצדו, כשברקע התנגנה אחת היצירות הקלאסיות שאהב יותר מכל. ליוויתי את נשימותיו עד שנפסקו.
כמלווה רוחנית נכחתי, לעתים קרובות, לצד קשישים בשבועות חייהם האחרונים; תמכתי בבני משפחותיהם ובקרוביהם וכן בצוות שנאלץ להתמודד עם אבדנים תכופים. המפגש הישיר עם גופה אינו מובן מאליו, בייחוד של אדם שהיה אהוב ומוכר שנים רבות. הצוות בבית האבות חווה מיתות רבות ונאלץ להתגבר במהירות ולהמשיך בשגרת הטיפול. לכל איש צוות דרכי עיבוד אֶבל שסיגל לעצמו מניסיון חייו ותרבותו, אך לאורך זמן, המוות התכוף והטיפול בקשישים הסובלים, גובה מחיר רגשי, אשר מכונה "תשישות חמלה".
ההתייחסות לצערם של המטפלים ואנשי הצוות, היכולת להעניק להם מרחב לפרידה, שיתוף בזיכרונות והכרה באבלם האישי — מרפא במידת מה את העומס הרגשי, מפחית את הצורך להקהות רגשות ובעיקר מכבד את מקומם ומדגיש את חשיבותם.

חזון לעתיד

מי ייתן ובכל בית חולים גריאטרי, בית אבות, דיור מוגן, מרכז סיעודי ומרכז יום לקשיש נוכל למצוא שירותי תמיכה רוחנית, מותאמים לצרכים הרוחניים והדתיים של השוהים בהם, החיים בהם חיים מלאים או חיים מוגבלים, והמסיימים בהם את חייהם. מי ייתן שכחברה נדע לכבד את מקימיה, בוניה ונכיר בנשמתם, אלוהיותם, חלומותיהם ותרומתם למי שאנחנו היום. מי ייתן ונבין שתמיכה רוחנית אינה מותרות — היא צורך בסיסי של האדם לחקור, לדעת להתעלות, להעניק, להודות, ליצור קשר, לאהוב בכל מובן, לקדש ולהתקדש.

מקורות

בר-טור, ל. (2005). האתגר שבהזדקנות – בריאות נפשית, הערכה וטיפול. ירושלים: ג'וינט ישראל-אשל.
דורון, י. (2006). בבית ולא במוסד — על הזכות למות בבית. ירושלים: ג'וינט ישראל-אשל.
השל, א. י. (2011). אלוהים מאמין באדם. ירושלים: שכטר, דביר, בית מורשה.
יאלום, א. (1980). פסיכותרפיה אקזיסטנציאלית. ירושלים: מאגנוס, האוניברסיטה העברית; כנרת, זמורה-ביתן, דביר.
לוי, ז. (2008). מחשבות על המוות בפילוסופיה ובהגות היהודית. תל אביב: רסלינג.
פראנקל, ו. (1970). האדם מחפש משמעות. תל אביב: דביר.
פראנקל, ו. (2004). האל הלא-מודע — פסיכותרפיה ודת. תל אביב: דביר.
קפלן, א. (2013). מבוא לגן עדן — חיים באתר עכשווי של זקנה. תל אביב: רסלינג.