איך לשמור על שפיות וקשר עם ילדינו בעולם משתנה באופן מואץ? [איגרת 237]

בכל סיכומי השנה נכתב ששנת 2016 הייתה שנה איומה ונוראית כמעט בכל תחום. במיוחד ניכר הדבר בתחום המוסיקה, שם איבדנו השנה הרבה מאוד אמנים. באחד האתרים המוזיקליים כתב מישהו שאין מה לכעוס על שנה כלשהי, כיוון ש״שנה״ היא פרק זמן שרירותי לגמרי שאנחנו המצאנו, ולא כוח טבע שאפשר להשלים איתו או לכעוס עליו; האיש הזה כמובן טעה, הרי שנה הוא פרק הזמן שלוקח לכדור הארץ להקיף את השמש, אך גם אם היא הייתה מומצאת לגמרי, היא הייתה בעלת השפעה ממשית על החיים שלנו. גם יום שבת הוא המצאה, שבניגוד לשנה, לחודש וליום אין לו תמונה קוסמית מקבילה, אבל ביום הזה החנויות סגורות וזה דבר אמיתי לגמרי.

תמרורי זמן הם תנאי הכרחי לטקסים, וטקסים הם מה שמרכיב את העולם שלנו, בין אם אנחנו דתיים או חילונים: ריצה יומית, ארוחת ערב משפחתית, השכבה לישון של ילדינו – בזרימה הזאת שנקראת "החיים" אנחנו חייבים לאמץ טקסים שיעשו לנו סדר. לטקסים יש כוח, וטקסים צריכים זמנים קבועים.

כל זה קשור לעובדה שבכל זאת שנת 2016 הייתה אולי שנה נוראית אבל מיוחדת במינה לכולם. השנה הזאת המחישה לכל בר דעת את השינוי שאנחנו עוברים. התודעה המתפתחת שלנו הצליחה השנה לחשוף אותנו לקצב השינוי, להרגיש אותו בבירור יותר משנים קודמות, וזאת בגלל הקצב המהיר שבו משתנה העולם לנגד עינינו. לא הייתה תקופה דומה לזאת שההיסטוריה יכולה להצביע עליה. לא היה דבר כזה פעם, שכל אחד חווה את השינוי התהומי הזה בתוך תודעתו עוד לפני שהוא מצליח לחוות אותו ברגש וברצון. השינוי שחווינו לפני עשרים שנים, כאשר נכנס האינטרנט לחיינו, הוא כאין וכאפס למה שאנו חווים בחמש שנים האחרונות. הכל מואץ, והשנה זה היה הכי מהר שידענו. קצב תפיסת השינוי בתוכנו מקביל היום לקצב ההתפתחות הטכנולוגית. בימינו אלה, האדם חווה את העולם לרוב רק באמצעות הטכנולוגיה, ולכן העולם והטכנולוגיה נגלים אליו כיחידה אחת. "ידיעת העולם" היא פירוש אנושי בתיווך טכנולוגי. הסביבה האמיתית נשארת עמומה ברקע.

הילדים שהולכים וגדלים לתוך התקופה הזאת, יהיו זרים לנו ככל שיחלפו השנים. לא נדע כיצד להתמודד איתם ולחנך אותם כי את מה שהם יראו ויחוו, אנחנו לא נוכל לראות ולהרגיש. הדור הטכנולוגי הזה הולך ומתנתק מהחיים האמיתיים, הוא ממציא את היומיום שלו בעולם שאנחנו לא מכירים, עולם שלנו נראה אשלייתי, פיקטיבי. ולכן אנו המבוגרים, המחנכים, צריכים לדבוק בטקסים. לטקסים יש פן אמנותי: באמצעותם נוכל לחבר אותם לחיים האמיתיים. הכוח האמנותי חודר את כל התקופות: הוא יישאר לעד, כי בכל מצב האדם כמה אליו. רגעי הקסם הללו, האפופים בחגיגיות, מחזירים כל אחד לחיים, ומעניקים תחושה של שייכות. הם נספגים בתחושת הפלא החרישי של הרגע החולף. הם נותנים ליומיום תנועה, הפתעה ויפעה. בדיוק כפי שמראה תמים של תינוק עושה לנו טוב ומעלה חיוך על שפתינו, הטקס מזכיר לנו עולם ששכחנו. את מה שאנחנו שכחנו האמנות זוכרת, ולכן צריך ללמוד איך לשלב אותה בכל טקס יומי, אצל ילדים ומבוגרים כאחד.

ובכל מקרה, כדאי לקבל את כל השינויים הבאים עלינו בשלווה, כי הרי ככלות הכול, גם הדאגות הן בגדר ספקולציות, בדיה, פיקציה. הן מצייתות לכלל שניסח דאגלס אדאמס בספרו "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה":

"כל מה שהיה בעולם לפני שנולדת, הוא נורמלי. כל מה שהומצא לפני שהגעת לגיל  35 הוא מרגש ומהפכני ואפשר לעשות בזה קריירה. כל מה שהומצא לאחר שהגעת לגיל 35 הוא סוטה ומנוגד לדרך הטבע".