אם תרצו

"חַפֵּשׂ בְּתּוֹךְ עַצְמְךָ וְתִמְצָא אֶת הָעוֹלָם חַפֵּשׂ בְּמֶרְחֲבֵי תֵּבֵל וְתִמְצָא אֶת עַצְמְךָ

שִׂים לֵב לפִעְיִמַת המְַּטֻטֶּלתֶ בֵּין הָעַצְמִי לָעוֹלָם

וּלְךָ תְּגַלֶה עַצְמָהּ יֵשׁוּת אָדָם עוֹלָם יֵשׁוּת עוֹלָם אָדָם" - רודולף שטיינר

 

כשרק התחלנו את העבודה על הגיליון הזה, נדמה היה לי שאני צועדת אל תוך שדה בור שאיאלץ ללקט בו בעיקר תקוות וחלומות, אולי פה ושם שריד לאיזו יוזמה שגוועה בטרם עת. זה היה הדימוי שלי על השילוש החברתי בישראל: רעיון יפה שעדיין לא הגיע זמנו; ערמת קרשים קטנה שנשארה ממחנה מאולתר שכמה ילדים בנו אי פעם. והנה, כמה משמח שזה כלל לא כך! נכון שתנועת ״המשולש החברתי״ חדלה מלהתקיים, אך היוזם שלה, יובל אלעד, הצליח להביא את השילוש למערך ההנהלה של קיבוץ הרדוף, בו כיהן כמזכיר, וכיום הוא פועל עם יערה בלייווייס וניצן פימנטל ביוזמה חדשה בשם "סווא", שעיקרה הנוכחי הוא פיילוט למערכת חינוך אוטונומית בצפון; במקביל, עמרי אלעד (אין קשר משפחתי) ושרית יעקב הקימו את "מכון אדם להתפתחות החברה", במטרה להחיות, לפתח ולהפיץ את רעיונות השילוש החברתי, וכיום הם מובילים מהלך רחב היקף ובראשו הצעה לרפורמת דיור מהפכנית ומאתגרת; יזמת "שיח ישראלי" הוותיקה של שלמה מנדלוביץ', אורי בן דוד ועלי ברוק אמנם יצאה לסוג של חל"ת (זמני), אך השילוש פועם בכל מעשיהם: בן דוד מעורב בפרויקט "אשכול רשויות" בו נבחן פיילוט של קנטון גלילי בתחומי מועצת יזרעאל, מנדלוביץ' מוביל שלל פרויקטים בתחום הכלכלי-התנדבותי, וברוק, שמתראיין כאן למדור 5 שאלות, הוא אקטיביסט חברתי שעשה בבחירות האחרונות ניסיון – יש יאמרו נאיבי, או שטרם בשל – להכניס את השילוש לפוליטיקה הישראלית; פסטיבל שייח׳ אבריק, בן לריבוא הוריו – שירלי מרום, יונתן לוי ושלל מוביליו ומתנדביו – הוא כבר ילד גדול שמסתובב בעולם ומעניק השראה לקהילות שוחרות חופש ויצירה. וזה רק מקבץ דוגמאות לעשייה רבה שמתרחשת בהשראת רעיונות השילוש החברתי של שטיינר ולאורם.

נדמה שהתהפוכות הפוליטיות במדינתנו והתפוגגות תחושת השייכות למארג החברתי הישראלי גורמות לאנשים רבים (וגם לי) לתחושות של ייאוש, רפיון ידיים אפילו. שנה חדשה מתחילה ואולי, ביחד איתה, זרם העשייה שבוקע מתוך הדפים האלה ייתן גם לנו אומץ לקחת איזה קרש ולתפוס עליו גל למחוזות של פעולה ויוזמה?

 

קריאה נעימה,

סימונה

 

 

את הגיליון מלווים צילומיו האיקוניים של אלכס ליבקַ המתעד את החברה הישראלית דרך צילום ישיר, שאינו מבוים. על יצירתו זכה בפרס ישראל. תצלומיו מתפרסמים
בעיתון הארץ.