בראשית ברא אלוהים דיאלוג

בראשית ברא אלוהים דיאלוג

עוד רגע, צופות וצופים יקרים, יוסט המסך, ולהקת השחקנים הראשונה ביקום תעלה בפניכם מחזה שגם אם ראיתם כבר אלף פעם לעולם לא נס ליחו. בכיכובו של מאסטר הדיאלוגים הפנימיים אלוהים, גברתו השותקת הבריאה, ילדיהם השובבים אדם וחוה, ואחרון אך לא חביב, האנטגוניסט שכולנו אוהבים לשנוא (אך בסתר לבנו מעריצים) – הנחש. התנ"ך כתאטרון

בפרקים הראשונים בבראשית נראה לא רק שהבריאה נבראת בעיקר בדיבור, "דרך השיח", בדיאלוג, אלא נבחין גם בהבדל בין שני סוגי דיאלוג חשובים אז – ומאז גם בתיאטרון. דיאלוג אחד הוא הפֶּרְפוֹרְמָטִיבִי, הבורא-יוצר; והשני הוא דיבור הדדי "רגיל", או "דרמטי", בין שתי דמויות.

מנקודת מבט אֵמוּנית-דתית ברא האל את העולם במילים. במבט ביקורתי-חילוני, את הבורא המקראי בראו במילים ברואיו והוא מחזיר להם בריאה במילים. גם זה דיאלוג, דיאלוג בין דיאלוגים.

האור נברא בדיאלוג, באמירה ישירה של הבורא להוויה כולה: יְהִי אוֹר. הדיבור הישיר הראשון מכתיב לבת-השיח הנמענת, הלא היא תבל, להיענות ב"וַיְהִי-אוֹר", דוגמה לפרפורמטיביות מובהקת, אֵם כל פעולות הדיבור. בספרו איך עושים דברים עם מילים[1] מסביר זאת היטב הפילוסוף ג'ון אוסטין. למשל, "הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל" היא פעולת דיבור לעילא ולעילא. היא אינה מתארת אהבה או רצון לשאת אישה, אלא היא-היא הנישואין עצמם.

בשורת יוחנן בברית החדשה נפתחת במילים "בראשית היה הדבר", עיבוד ופירוש לראשית שבברית הישנה. הלוגוס (λόγος), מונח יווני במקורו, מתייחס למִגוון סמנטי הנע בין היגיון לבין תבונה, מילה, דיבר ועוד. באחד מתרגומי הברית החדשה לעברית, לוגוס הוא "דבר". ובעצם דיבור שהוא גם חפץ. הוא ה"דבר" שהיה בָּרֵאשית, כדבר וכדיבור. בדברים הבאים אדבר על השיחות בין ארבע הדמויות "אל", "נחש", "חוה" ו"אדם", שמהן תתפתח המציאות (על ייצוגיה) דרך הקֶשר הדיאלוגי בין הברואים לבין בוראם.

אשמתו האמיתית של הנחש היא שברא את התיאטרון החתרני, את האמת הלא נעימה למערכות הכוח, ואת הדיאלוג

המסך עולה

עד סיפור הבריאה הראשון של האדם, למעט "וַיַּבְדֵּל" או "וַיַּעַשׂ", נבראת רוב הבריאה באפנון (מודוס) הפרפורמטיבי א.מ.ר. – לעתים בתוספת נתינת שם פרפורמטיבית "ויקרא". לעומת זאת, הרפלקסיה האלוהית על הבריאה מובעת ב"וַיַּרְא (כי טוב)", שאיננו דיאלוגי. פעולת דיבור מחייבת את קיומו ואת פעולתו של הפועל לא פחות מכפי שהיא זקוקה למי שהפעולה תפעל עליו. לפיכך יש בדיאלוג הפרפורמטיבי קונפליקט מרתק. הוא תלוי בקיום בן\בת שיח, אך במקרה של היקום – הדיאלוג יוצר את הבריאה, לא מדבר אִתה. כבוראנית, פעולת הדיבור האלוהית יוצרת בדיאלוג, אך היא עצמה איננה דיאלוגית במובן הדו-סטרי, כי אינה נותנת קול לבריאה, שנשארת כאן אילמת במובן הדרמטי. הדיאלוג העיקרי אפוא בפרק הבריאה הוא פרפורמטיבי, ומהותו מדגישה אי שוויון מוחלט ועקרוני בין האל ה"מדַברֵר" – כלומר הופך בדיבור את היש לדבר – לבין הבריאה הנבראת. היכולת האנושית לענות, אפילו ודווקא לאל, מוצגת כאן כנובעת מלידת האינדיבידואליות, והנחש היה המיילד שלה. מחיר התודעה שקנה האדם נקוב ברפלקסיה, בהתבוננות עצמית, בבושה, באשמה, ובה בעת בהכרה באני, בזולת, באל – כולל הספק. הדיאלוגים הראשונים בבראשית פועלים במקרא כפי שיפעלו בתיאטרון.[2]

פעולת הבריאה הראשונה של האדם מתחילה בתכנון אלוהי: נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ והדיאלוג התיאטרוני כאן מצוי בלשון הרבים שנוקט\ים האל\והים. אך עם מי או אל מי דיבר האל? האם התייעץ עם עצמו? עצמם? האם התקיים רב-שיח נסתר ועשיר יותר בין פנים שונים של האלוהות לפני בריאת האדם? האם התכוון אלוהים ב"נעשה" הלא-פרפורמטיבי הזה – בהיותו הצהרת כוונה ולא פעולה – למלאכים, שהגיחו לפתע מה"חוצבימה" לשמש שותפים – או שמא קהל – לבריאת האדם? או שמא התכוון המחזאי הגאוני, שהאדם ייבָּרֵא בצלמם של אלוהים רבים?

כמו השמים והארץ, גם הזכר והנקבה נבראו ולא במאמר: וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ: זָכָר וּנְקֵבָה, בָּרָא אֹתָם. בהדגשה משולשת על הפועל ב-ר-א בלשון יחיד. לאחר בריאתם מגיעה ברכת פְּרוּ וּרְבוּ פרפורמטיבית במובהק. בסיפור הבריאה השני, האל אינו בורא במילה אלא "יוצר" ומשלב בין החומר, עפר מן האדמה, לבין האנרגיה, נשמת החיים: וַיְהִי הָאָדָם, לְנֶפֶשׁ חַיָּה. בתמונה זו, בשונה מקודמתה, אומנם אין ברכה ויש צו, אך שניהם פעולות דיבור חד-סטריות ולא הדדיות, למרות נוכחותם ההכרחית של בני השיח.

בעוד שאחרי הבריאה הראשונה אין איסור על אכילה כלשהי, על אף שעצים מוזכרים, הרי שבסיפור הבריאה השני, מיד אחרי נטיעת הגן, שלאחריה מגיעות עוד הוראות בימוי מיתו-גיאוגרפיות, מצווה האל
על האדם: מֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ, כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת. צו, כמו ברכה, מקצה לבן-השיח המצוּוה עמדה נחותה מראש: המענה האנושי בדיאלוג יופיע בהמשך העלילה רק כציטוט ברב-שיח עם הנחש, כאשר ייקראו הנבראים העבריינים להודות על חטאם ולהיענש על הפָרַת הצו. עץ הדעת, יודגש, הוא החלל הדרמטי, כלומר מקומו הבימתי של הדיאלוג עם הנחש, המתאים גם לתמונת ההתחבאות. פרי העץ הוא מתת הדיאלוג, המביא להכרה בעצמי, ומשמעותו מניה וביה היא גם הכרה בזולת.

דיאלוגים אוטיסטיים

בדיבור לֹא-טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ; אֶעֱשֶׂה-לּוֹ עֵזֶר, כְּנֶגְדּוֹ, ה' אלוהים שוב מקדים דיאלוג עם עצמו, תכנון לפני מעשה. בינתיים, לפני שיבוט חוה מצלע אדם, מופיע בטקסט עוד שיח הראוי לציון דיאלוגי. האל יוצר בעלי חיים, מביא אותם לאדם לִרְאוֹת מַה-יִּקְרָא-לוֹ וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה, הוּא שְׁמוֹ. פעולתו הראשונה של אדם, עדיין ללא אשתו, מתוארת בדיבור עקיף, אבל היא תיאור של פעולת דיבור לכל דבר: וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל-הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה. כמי שנברא בצלם האל, מחקה האדם את בוראו במתן שמות. הטקסט חוזר לבריאת האישה, לא לפני ההערה וּלְאָדָם לֹא-מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ, כי מן הסתם הכיר האל בכך שמתן שמות לא באמת עונה על הצורך לתת לאדם עֵזר כנגדו – פרטנר של ממש, בת שיח לדיאלוג ממשי; וכן מפני שהאל לא היה, אינו ולא יהיה בן-שיח שכזה, מה שנרמז כבר מפעולות הדיבור הלא-שוויוניות שלו קודם לכן. בקורטוב אירוניה חוזר האל לנהל דיאלוג קצר עם עצמו, מציץ ביצור הנשי אך נמנע מלדבר עם האחֵר שזה עתה יצר, לוקח מאדם צלע ובונה (לא בורא, לא יוצר!) ממנה אישה, ומביא לו.

הדיבור המפורש הראשון של אדם הוא, זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי; לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה. בהנחה שהאל עדיין בסביבה מיד אחרי הופעת חוה, הדיבור הראשון של אדם נענה לכללי הנימוס של דיאלוג, אך לא בהכרח לתנאי התקיימותו. ההכרה באישה היא מעין המשך למתן השמות לבעלי החיים אבל בתוך הבנה, שהיצורה החדשה הזאת שונה מהם. זוהי גם תגובת אדם לאל, שהביא לו אישה שנלקחה ממנו עצמו, אם כי למעשה לא מצוין למי פונה אדם בהכרזה חד-סטרית זו, ואולי הוא בכלל מתעלם משאר הנוכחים, ולמד מהאל לדבר אל עצמו – תחבולה אירונית מבחינה בימתית. דיבורו של אדם שונה מהדיאלוג שהתקיים בין האל לבין העולם הברוא הלא מגיב. דברי השחקן הראשון דומים לדיאלוג בין הבורא לבין העולם הנברא, וכמו שהאל לא ציפה עד כה למענה מהבריאה – ואולי גם לא מברואיו האנושיים – כך גם אדם מסתפק בהכרזה, ולא, למשל, בהכרה מפורשת – אולי אפילו תודה? – לאל שברא אותו ואת אשתו. הוא מכיר בכך שקיבל בת-זוג, ובדומה לאל המדבר על אדם ולא אליו, כך מדבר אדם על אשתו ולא אליה. באנושיותה הוא מודה רק בהיותה חלק ממנו, אולי גם משום שכבר היו לבשר אחד. ההכרזה ללא ציון נמען היא פעולת דיבור מנומקת: כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה-זֹּאת. בבראשית, כאמור, אין זכר לשיחה כלשהי בין אדם לחוה, וגם את שמה שלה אדם ייתן לה רגע לפני הגירוש מגן עדן. עד כה הייתה הבריאה פרי דיאלוג אוטיסטי למדי, והערת הבימוי הפסיכו-אנתרופולוגית הבאה אינה מיוחסת לאל, וּבוודאי איננה של האדם החדש או של אשתו, אלא של המחזאי: עַל-כֵּן יַעֲזָב-אִישׁ אֶת-אָבִיו וְאֶת-אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד. בתמונה קמאית זו, האב והאם "הורֵי" אדם וחוה, בוראיהם, יוצריהם ובוניהם הם האלוהים עצמו, עצמם.

עד כה הייתה הבריאה פרי דיאלוג אוטיסטי למדי, והערת הבימוי הפסיכו-אנתרופולוגית הבאה אינה מיוחסת לאל, ובּוודאי איננה של האדם החדש ואשתו, אלא של המחזאי: עַל-כןֵּ יעֲַזבָ-אִישׁ אֶת-אָביִו ואְֶת-אִמּוֹ ודְָבקַ בְּאִשְׁתּוֹ והְָיו לבְָשָׂר אֶחָד

קללת בורא התיאטרון החתרני

תמונת הפיתוי היא אחת מאושיות התיאטרון, בין השאר מפני שהתיאטרון כמדיום מחייב זולת, גם אם בטקסט הזולת נעדר. בתמונה זו, לא רק הדיאלוג חשוב אלא גם תפאורת העצים, בגן וב"תוך הגן" – אולי מין במה על במה, להדגשת חשיבותה של התמונה? – ועדיין צצות שאלות כגון "איפה נמצא אלוהים כשהנחש פונה לחוה?"

עד שהנחש מדבר, קורה – מבחינה תיאטרונית – רק מעט בגן-העדן של התודעה האנושית. הדיאלוג המלא הראשון בתנ"ך נפתח בהערת בימוי המטרימה את כניסת האנטגוניסט: וְהַנָּחָשׁ, הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה אֱלֹהִים. הנחש הוא הדמות המניעה בעלילה, וודאי גם הדמות המעניינת ביותר – בין השאר כי המניע לפיתוי חוה נסתר, ואפילו אינו מצוין בטקסט כלא-אתי. הרטוריקה שלו נפתחת ברמז דווקאי: אַף כִּי – אָמַר אֱלֹהִים, לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן... הנחש משקר, מתעה ולכל היותר טועה, כי אלוהים ציין במפורש שמעצֵים אחרים מותר לאכול, חוץ מעץ הדעת. חוה מתקנת אותו: מִפְּרִי עֵץ-הַגָּן, נֹאכֵל וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ-הַגָּן, אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ, וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ פֶּן-תְּמֻתוּן. על דברי חוה מגיב הנחש במענה מפתיע: לֹא-מוֹת תְּמֻתוּן, כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ נִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע.

היה לנחש ממי ללמוד. גם האל לא אמר אמת, ודאי לא את כולה. או שמא שינה דעתו? ואם כן – מדוע? ובאמת, אדם וחוה לא ימותו בגלל האכילה מעץ הדעת, לפחות לא מייד. רק דיאלוג הדדי מגלה את האמת, בעוד הדיאלוגים החד-סטריים הקודמים הם הפגנת סמכות באמצעות דיבור פרפורמטיבי שאינו מבקש מענה, המנצל דו-שיח והופכו לחד-שיח, בצווים, בברכות ובאמיתות חלקיות. הדיאלוג עם הנחש חושף סודות, מערער על בלעדיות הידע האלוהי לגבי טוב ורע ועל כוחו. אשמתו האמיתית של הנחש היא שברא את התיאטרון החתרני, את האמת הלא נעימה למערכות הכוח, ואת הדיאלוג.

הנחש הוא המורד הראשון בסמכות הדיאלוג הפרפורמטיבי של האל. כסנדק המודעוּת הוא שהפיח רוח בעצמות ובבשר, בעור ובגידים של אדם וחוה, ממונה כנגד רצון האל לעורר את התודעה האנושית. ב"לֹא-מוֹת תְּמֻתוּן" וכו' אומר הנחש "לא" לאלוהים. איך הוא יודע? האם כבר אכל מעץ הדעת בעצמו? כמו מעט נבלים דרמטיים לפניו (בתנ"ך כמובן אין, אבל בתרבויות אחרות יש ויש) אך רבים מספור אחריו, הנחש אומר אמת, אם גם מסוימת וחלקית. דווקא הוא מותיר לחוה מרווח להגיג רגשי-מוסרי שעליה להשלים בעצמה, לבחור, כפי שמשתמע מ"אף כי אמר אלוהים" המסתיים לכאורה בשלוש נקודות. הנחש אינו דוחף מילים לפי חוה, רק מזמין אותה לאכול פרי, בעצמה, אם תסכים. הוא מודה בזולת, נזקק לו, לה. הוא מנהל דיאלוג עם, לא רק על ולא רק אֶל. כמו ליצן קדמון מני אז, כמו סטיריקון עד ימינו, הנחש נידון לאכול עפר כל ימי חייו, שפוט לאיבה נצחית אך יצירתית ומאתגרת בינו לבין מושא הפיתוי שלו: הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ, וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב הוא עונש הומיאופתי הולם ליצוּר המחייב זהירות נצחית מפניו, הרואה את האמת, ומאלץ את האדם להביט תמיד גם אחורה. כלומר לזכור, להיות מודע. הנחש עדיין נזהר מאוד מנקמת האדם על ספק-טובה זו שעשה לו בעוררו את תודעתו. מי בכלל, עד עצם היום הזה, רוצה לצאת מתרדמת תודעתית? לפעמים ארסי, לעתים חונק ותמיד מרתק, הווייתו ומשנתו של הנחש תלויות לחלוטין בדיאלוג שלו עם קהליו, איך מקבלים או דוחים אותו חוה, אדם ואנחנו.

תיאטרון מסכות

הדיאלוג עם הנחש אחרי האכילה מסתיים ב"וַתִּפָּקַחְנָה, עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם". עתה, כשהם ערים וערוות תודעתם חשופה, מודעים אדם וחוה גם לנוכחות האל, ידיעה תודעתית הצופנת הן מוכנוּת לקראת דיאלוג עמו והן בריחה ממנו.

בדיאלוג, אחד הדרמטיים בתרבות ובתיאטרון המערביים ובשונה מקודמיו, הנפתח ב"אַיֶּכָּה?" קורא האל לאדם. האם אלוהים באמת אינו יודע היכן אדם? האם הוא מתחפש ללֺא יודע? ברגע זה מתחילה ההכרה ובו זמנית הִסתתרות של האדם מפני האל. אין אינדיווידואציה (עצמיות) ללא ספָּרַציה (הפרדה), וכך נפתח הדיאלוג בתחבולה, שתחייב את בן השיח קודם כול להודות בקיום של עצמו וכן של האל.

בו בזמן, השאלה מעידה על כמיהת האל לאדם ובצורך שלו בדיאלוג עם בּרוּאוֹ.

אֶת-קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן; וָאִירָא כִּי-עֵירֹם אָנֹכִי, וָאֵחָבֵא, עונה אדם, שתשובתו מערבת אמת ושקר כמסכה להכרה בחטא. תודעה קשורה בידיעת האמת וממילא גם בהבנת הלא-אמת. לעניין זה הדיאלוג הוא כלי. מִי הִגִּיד לְךָ, כִּי עֵירֹם אָתָּה; הֲמִן-הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל-מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ? האל שואל ויודע שתפיסת ההיראוּת, האני והזולת כרוכות זו בזו, ושדיאלוג (עם נחש) הוא הגורם להיפקחות התודעה והעיניים של חוה ואדם. כמו הורה, האל לא באמת מבקש לדבר עם אדם אלא תובע הכרה בחטא. אדם מעביר קודם כול את האשמה לאֵל, לאחר מכן לאשתו, ורק בסיום מודה בחטאו שלו: הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּ עִמָּדִי, הִיא נָתְנָה-לִּי מִן-הָעֵץ וָאֹכֵל.

מַה-זֹּאת עָשִׂית? שואל האל את האישה, וגם היא מעבירה את האשמה הלאה: הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי, וָאֹכֵל. האל מעניש כחוקר, כשופט וכמוציא לפועל: כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת, אָרוּר אַתָּה מִכָּל-הַבְּהֵמָה, וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה.... קודם, הנחש, אז חוה ובסוף אדם.

הדיאלוג המופתי הזה מסתיים במונולוג, שהוא למעשה שוב דיאלוג בין אלוהים לבין עצמם, וסיבתו נמסרת: הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע; וְעַתָּה פֶּן-יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים, וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם. המניע המפורש לעונש הוא קנאת האלוהימ-ים לחוכמתו ולבלעדיות אורך חייו הנצחיים. אחרי גירוש הזוג הוא יישאר לבד עם הדיאלוגים של עצמו/ם – בעוד אדם ילמד, נקווה, לדבר עם אשתו ועם אחרים על ומחוץ לבמה.

בתמונה מעלה: סופרנובה וכוכב נלווה (צילום של תופעה שעד כה הייתה תיאורטית בלבד) (European Space Agency and Justyn R. Maund (University of Cambridge

[1]   J.L. Austin, How to Do Things with Words, 1955/1962.

[2] כפי שמוכר מכל "תמונת היוודעות", המוכרת כ"אנגנוריזיס" ביוונית – כמו הרגע בו מבין אדיפוס שהוא נשוי לאמו, או שני הנוודים במחכים לגודו, שקולטים מיד בפתיחה כי "אין מה לעשות"...

מצטרפים במבצע לעיתון הילדים אדם צעיר data-lazy-src="https://adamolam.co.il/wp-content/uploads/2018/10/מודעה-לאתר-אדם-עולם-min.jpg" ><noscript><img src=

תגובות

כתובת הדואר האלקטרוני שלך לא תפורסם. שדות החובה מסומנים *

*

העגלה שלך