גבר מהאגדות

בשנים הראשונות בבית ספר ולדורף אנו עוסקים רבות באגדות עם. מדוע? מה אנו מבקשים להעניק לתלמידינו באמצעותן? במאמר זה נתמקד בתפקידה של הדמות הגברית בסיפורים אלו.

מסע של התקדשות

בעבר, אומר שטיינר, את אגדות העם הורשו לספר אך ורק מספרים אשר עברו חונכות מיוחדת לשם כך. החניכים היו עוברים חוויות רוחניות בבתי ספר מרוחקים ונחבאים, במערות ובטבע, ומעמדו של מספר האגדות היה רם. האגדות לא היו – ואינן – סיפורים, הוא מדגיש, כי אם אמיתות רוחניות אשר באמצעותן היו המורים הרוחניים מחנכים את העם. אגדות עם הן קוסמיות, אומר שטיינר, אין להן מוסר ארצי כי אם מוסר קוסמי-רוחני, שהיה מוענק לעם באמצעות תמונות רוחיות שהאגדות נושאות ואשר העם היה קולט באופן לא מודע.[1]

אגדות עם הן קוסמיות. אין להן מוסר ארצי כי אם מוסר קוסמי-רוחני שהיה מוענק לעם באמצעות התמונות הרוחיות שהאגדות נושאות

כשבאמתחתו ידע זה, ולאחר שלמד את פירושם של הדמויות והסמלים המופיעים באגדות, בוחר המחנך בבית ספר ולדורף את האגדות אותן הוא יספר לתלמידיו, שכמו העמים הקדומים, גם הם עדיין מחוברים לתמונות הקוסמיות ומתחנכים באמצעותן. הדימויים שבאגדות לא מטיפים דרך האינטלקט אלא משפיעים דרך הנפש.

תמונות מהאגדות ילוו את הילדים והילדות בדרכם בחיים, ולפיכך באחריותו של המחנך לבחור את האגדות שאכן יעניקו מזון מתאים לנפשם. על המחנך לראות לנגד עיניו את תמונותיה של האגדה אותה הוא מספר – ולהבין את משמעותן.

אחת התמות המרכזיות באגדות, אם לא המרכזית שבהן, היא התגברות הטוב על הרע. באגדות העם הילדים (וגם המבוגרים) פוגשים את הרוע (מפלצת, מכשפה, מכשף, זאב וכו'), ותמיד במסעו מנצח הגיבור את הרע. זה מוטיב משמעותי בשנותיהם הראשונות של הילדה והילד. כמחנכים, כמספרי סיפורים – אל לנו לחסוך מהילדים את הרוע וההתגברות עליו. זו דרכם להתחנך למוסר ולשאיפה אל הטוב והאמת; ליצור בתוכם חיבור הרמוני בין הנפש והרוח. באופן סכמטי ניתן לומר: הרוע חוסל, הילד והילדה – כשהוא או היא חווים את הסיפור בנפשם, ובאופן טבעי מזדהים עם הגיבור במסעו – מתגברים בעצמם על הרוע ובדרך זו מתחנכים ומתחזקים. הם כמֵהים להשבת הסדר הקוסמי על כנו, ולהתגברות הטוב על הרע.

גם אני קרפד

לאנתרופוסופיה הגעתי במקרה (כן, גם אני) לפני כ-18 שנים. בני הבכור היה אז כבן שנה וחצי והתחלתי ללמוד בסמינר לחינוך ולדורף. הגעתי ללימודים צעירה, סקרנית ודעתנית. ולקורס ששמו "הבנת אגדות עם" הגעתי עם התנגדות לנסיכות בלונדיניות בשמלות ורודות (שנאתי ורוד!) שזוכות בנסיך יפה התואר (שנאתי יפה תואר!) ונחרדתי לשמוע שהדמות הגברית באגדות מסמלת את הרוח או האני. ״מה?? למה?!״ נזעקתי, ״לי אין אני? בי אין רוח?״

תמונות מהאגדות ילוו את הילדים והילדות בדרכם בחיים, שהדמות הגברית באגדות מסמלת את ולפיכך באחריותו של המחנך לבחור את האגדות שאכן יעניקו מזון מתאים לנפשם

ואז נפתח לנגד עיניי ותודעתי עולם. עולם אגדות העם. לא היה צריך הרבה לשם כך. כאילו הכול כבר היה קיים בי והייתי רק צריכה להיזכר. הבנתי שהנסיכה הבלונדינית חיה בי וגם הקרפד, והוורוד, והזאב הרע, וגם הנסיך יפה התואר, ואפילו המלך הזקן ובוודאי שהמכשפה הרעה. ויכולתי להירגע ולקבל בשלווה את דבריו של שטיינר לגבי תפקידן של הדמויות הנשיות (הנפש) ותפקידן של הדמויות הגבריות (הרוח) כשני צדדים החיים באדם השלם.

על גברים באגדות

כמצוין מעלה, הצד הגברי מסמל את הרוח, את האני של האדם. ככל שהדמות הגברית מבוגרת יותר, החיבור שלה לעבר עמוק יותר. כזה הוא חיבורו של המלך הזקן לעבר, בעוד שבנו, הנסיך הצעיר, המסמל את העתיד, נמצא בתחילת מסעו. בדרך כלל יהיה זה מסע שסופו התאחדות עם הנסיכה – התאחדות הרוח עם הנפש. הדמות הגברית אינה מייצגת את הגבר, אלא את הצד הזכרי הקיים בכל אחת ואחד מאיתנו. ומסעו של בן המלך מייצג את המסע של כל אחת ואחד מאיתנו עד לאיזון ואיחוד בין הרוח לנפש.

לדוגמה, באגדה יוחנן הנאמן, מבקש המלך הזקן מיוחנן משרתו: "יוחנן הנאמן לי ביותר, אני חש שסופי קרב ואין בי דאגה אחרת אלא בני: עדיין רך הוא בשנים ולא תמיד יודע איך לנהוג. אם לא תבטיח לי ללמדו את כל אשר עליו לדעת, להיות לו אב אומן, לא אוכל לעצום את עיניי בשלווה."[2]

המלך הזקן מסמל את הרוח הנושאת את חוכמת העבר ואילו הנסיך מסמל את הרוח הצעירה, את העתיד. יוחנן הנאמן הוא כוח הרצון החדור ברוח ומחובר לגורלו של הצעיר. ואכן, במהלך האגדה פועל יוחנן הנאמן ומכוון את בן המלך הצעיר למימוש ייעודו וגורלו – שהוא, כמתבקש, המפגש בין הרוח והנפש שמובע בנישואיו לבת מלך ״משכן הזהב״.

השאיפה שלי כמחנכת וכמי שזוכה לספר לתלמידיי אגדות היא להעניק להם חינוך הנושא בחובו הכוונה ומזון רוחניים וגם הכוונה ומזון נפשיים. לאפשר להם לגדול לאור המפגש ההרמוני (ככל הניתן) בין הצד הזכרי לצד הנקבי, בין הצורה לתנועה, בין הישר לעגול, בין התשובה לשאלה, בין הרוח לנפש, על מנת שמפגש זה יהדהד בהם ויזין אותם בחייהם בהווה ובעתיד.

ואני? מאז, כשאני קוראת או שומעת סיפורים, אני מחפשת בהם את מסעו של היחיד ואת האיכויות החיות בו, אני מחפשת בהם את הקוסמי ואת האנושי. ועכשיו אני אוהבת גם נסיכות בלונדיניות וגם ורוד, למרות שאני עדיין (גם) מכשפה רעה.

[1]           Egyptian Myths and Mysteries.Twelve

Lectures, Leipzig, September 2-14, 1908

[2]           האחים גרים, מעשיות – האוסף המלא, ספריית

פועלים, 2000, תרגום: שמעון לוי. עמ' 24.