הרב דניאל ציון, האחווה הלבנה והצלת יהודי בולגריה בשואה

*חלקו של המאמר פורסם בכתב העת של האחווה הלבנה בבולגריה Zhitno Zurno (גרגר חיטה) בינואר 2009. תגובה למאמר מאת טליה שניידר, נינתו של הרב ציון, מובאת בסוף המאמר.

רקע

 במהלך מלחמת העולם השנייה התקיימה בבולגריה קהילה יהודית שמנתה כ-50,000 איש. מחציתם חיו בסופיה. רוב היהודים הבולגרים היו צאצאיהם של גולי ספרד, ושפתם הייתה לדינו. בית הכנסת המרכזי של סופיה, שנבנה בין 1905 ל-1909, היה בית הכנסת הספרדי הגדול ביותר באירופה, והשלישי בגודלו בין כל בתי הכנסת באירופה.

אחרי מלחמות הבלקן, בשנים 1913-1912, הגיעו אלפי יהודים לבולגריה מחלקים שונים של האימפריה העות'מאנית, ובשל כך ביקשו ראשי הקהילה היהודית בסופיה מן הקהילה היהודית בסלוניקי לשלוח אליהם רבנים. באותם ימים הייתה סלוניקי מרכז התרבות היהודית בדרום-מזרח אירופה, היא כונתה "אֵם ישראל" והיוותה בית לאחת מהקהילות היהודיות הגדולות בעולם, עם כשלושים בתי כנסת.

מסלוניקי לסופיה

 למרות מצבו הכלכלי מעולם לא הסכים לקבל כסף בעבור חזנותו, והיה אומר: "סבור אני שעבודת הקודש אינה מלאכה פרופסיונלית, שכל הרוצה לעסוק בה בא ועוסק, אלא זוהי מתנה הנתונה לאדם מהקב"ה"

בשנת 1915 שלח ראש הסמינר הרבני "בית יוסף" בסלוניקי את בנו, דניאל סולומון ציון, לסופיה. דניאל ציון החל את דרכו כחזן בבית הכנסת בסופיה, נעשה פעיל בעבודה סוציאלית וחינוכית בקרב יהודי העיר, וכן דגל בציונות ופעל למענה. הוא מונה לרב קהילתי ולנשיא בית הדין הדתי בסופיה, בהמשך כיהן כרב הראשי, ומאוחר יותר היה לנשיא בית הדין הרבני היהודי בבולגריה.

תלמידו של דניאל ציון, אליעזר אנסקי, כותב עליו:

הרב דניאל ציון נולד בסלוניקי ביום ג' אלול התרמ"ג (1883 למניינם) לאביו רבי שלמה דניאל ציון, ראש בית המדרש לרבנים בית יוסף. הוריו היו אדוקים מאוד וחיי המשפחה התנהלו בקדושה ובטהרה רבה, והיו מקפידים במצווה קלה כבחמורה. הבית היה בית ועד לחכמים, וההורים עסקו הרבה בצדקה למרות עוניים. כל היום עבר בברכות ובתפילות. אך האב שלמה לא היה זקוק למקל ולרצועה, שהיו אז כלי חינוך מקובלים, כדי לעורר את בנו לתפילה ולמצוות, כי הילד דניאל בעצמו היה רץ ברצון רב לקיים התורה לפרטיה ודקדוקיה.

סלוניקי עצמה הייתה מקום שוקק תורה, והרב דניאל גדל בסביבה של דתיות עמוקה, מה שהשפיע על כל חייו.

עם סיום תלמוד התורה, המשיך את לימודו בבית המדרש לרבנים. הוא היה עושה לילות כימים ממש בפועל בלימוד תורה, ואף נזהר שלא יבטל לימוד תורה אפילו שעה קלה, ואף את ארוחתו האחת היה אוכל בחיפזון. עוד אז כנער, ידוע שהיה מקפיד מאוד על לשונו, מלדבר רע על אחרים, ובמיוחד הקפיד במצוות כיבוד אב ואם. הוא התפרסם בקרב היהדות החרדית בסלוניקי כלוחם נאמן בעד תורת ישראל ודתה.

מגיל עשרים כבר היה שקוע בעשייה קהילתית, כשכיהן כחזן. למרות מצבו הכלכלי מעולם לא הסכים לקבל כסף בעבור חזנותו, והיה אומר: 'סבור אני שעבודת הקודש אינה מלאכה פרופסיונלית, שכל הרוצה לעסוק בה בא ועוסק, אלא זוהי מתנה הנתונה לאדם מהקב"ה'. לכן שלח ידו במסחר, והקדיש לכך בכל יום שעתיים בלבד. את מיטב זמנו הקדיש לעבודתו הרוחנית.

בגיל שלושים (שנת 1915) נשלח לכהן כחזן בבית הכנסת בסופיה, בולגריה.

בסופיה גילה הרב דניאל כי הקהילה התרחקה מאוד מאהבת התורה, והדבר הניע אותו לייסד שתי אגודות, את אגודת "שומרי שבת" ואת חברת הצדקה "מתן בסתר". קריאתו "פרוס לרעב לחמך" (ישעיהו) נשמעה בנאומיו לעתים תכופות. ובמהרה בא הקהל לידי הכרה כי ביצירתן ובביצוען של שתי האגודות עוסקות ידי אמן הראוי לשמו, וכי לפניהם לא חזן רגיל, כי אם מחנך ואיש מעשה.^[1]

אלוהים הוא אהבה

 פעם אחת, בעת מדיטציית הזריחה, חווה דניאל ציון חיזיון כביר, דמות אדם נגלתה אליו ממש מתוך השמש

בתחילת שנות ה-30 של המאה ה-20 הוזמן דניאל ציון לבקר את פטר דנוב, פילוסוף ומורה רוחני שייסד את "האחווה הלבנה". כיוון שהתרשם מדרך החיים של האחווה הלבנה, אימץ ציון, לדברי יוסף שולם,^[2] כמה אלמנטים מהותיים מתורתו של דנוב ‒ צמחונות, מדיטציה בשעת בוקר מוקדמת, תפילה סביב שעת זריחת השמש, ותרגול גופני יומיומי. פטר דנוב היה הראשון שדיבר עמו על ישוע. "דנוב אכן דיבר על ישוע כעל המשיח והמושיע. הוא גם דיבר על החיים הפשוטים של החסידים המוקדמים של ישוע. נושאים אלה היו פוקחי עיניים עבור הרב דניאל", כותב יוסף שולם.^[3]

במשך תקופה של כארבעה חודשים, כך מספר בוריס ניקולוב,^[4] הגיע דניאל ציון להרצאות של האסכולה הרוחנית של האחווה הלבנה, וכן ביקר לעתים קרובות בקהילת Isgreva של האחווה הלבנה בסופיה, כדי לשוחח עם פטר דנוב ולקרוא את הרצאותיו. הוא הגיע גם למחנה הקיץ של האחווה ברילה, שם נשאר במשך זמן מה והשתתף בחיי היומיום. כפי שהעיר בוריס ניקולוב, דניאל ציון קיבל את הנצרות "ברוח ובאמת".^[5]

באחד מספריו כתב דניאל ציון, "אלוהים הוא אהבה". ייתכן ששאב תפיסה זו, כמו גם רעיונות אחרים, מפטר דנוב.

פעם אחת, בעת מדיטציית הזריחה, חווה דניאל ציון חיזיון כביר: דמות אדם נגלתה אליו ממש מתוך השמש. כאשר החיזיון הופיע בפניו בפעם השלישית, פנה דניאל ציון אל הדמות ודיבר אליה. היה לו הרושם שהיא מזהה עצמה כישוע הנוצרי. על פי יוסף שולם, ציון התייעץ עם המטרופוליט סטפן^[6] מסופיה, שייעץ לו בחכמה, שלא להפוך לחבר באחת הכנסיות הנוצריות, אלא להתרכז בישוע עצמו. אחרי פגישה זו, הפכו המטרופוליט סטפן והרב ציון לידידים קרובים.

דניאל ציון לא המיר את דתו לנצרות, אלא נשאר נאמן לתורה, ובמקביל הוא קיבל את ישוע כמשיח ולמד את הברית החדשה. בכל שבת, אחרי תפילת הבוקר בבית הכנסת, נהגו כמה עשרות אנשים, ביניהם חברים מובילים של הקהילה
היהודית, להתכנס בביתו בסופיה כדי ללמוד עמו את הברית החדשה.

רבים ידעו על אמונתו של דניאל ציון בישוע כמשיח, אך למרות הגינויים הפומביים של כמה מראשי הרבנות בבולגריה, הוא זכה לכבוד ולהערכה רבים בקהילתו, שכן נשאר יהודי אורתודוכסי, ושמר באדיקות על מצוות התורה.

דניאל ציון למד בולגרית והחל לפרסם כתבים בשפה זו. ב-1938 הוא ייסד (יחד עם פטר דנוב) את כתב-העת סווטלינה (אור) וכן הוציא לאור את Putyat na zhivota (דרך החיים), אוסף של הרצאות פופולריות על פילוסופיה. ב-1939 כתב יחד עם אלברט ורסאנו והוציא לאור את הספר משפט הגירושין היהודי, בשנת 1940 את הספר על תורת הקבלה,
וכן את הטקסט התלמודי מסכת אבות אותו תרגם וערך עם תלמידו אליעזר אנסקי. בשנת 1941 יצא לאור אוסף שני של הרצאותיו הדתיות-פילוסופיות בשם Iz nov put (משביל חדש). בשנים שלאחר המלחמה כתב והוציא לאור את ספרו האוטוביוגרפי חמש שנים תחת המשטר הפשיסטי (1945) וכן את ההגדה של פסח וחגים יהודים ומסורת. שנים לאחר מכן יצא לאור כתב עת בעריכתו בשם הטבע ואתם, שעסק בתזונה נכונה ובצמחונות.

סערה תחת שמי בולגריה

 עמוק בנפשו הוא היה משוכנע שכל מה שקורה איתנו וכל מה שקורה בעולם בעניין הגבלת חופש הפרט וחופש העם, הוא תקופה היסטורית של נסיגה לאחור על מנת לאגור כוחות להתחלה חדשה

בספרון שיצא לאור בסופיה בשנת 1945, רגע לאחר סיום המלחמה, תלמידו של דניאל ציון, אליעזר אנסקי, רשם ביד נרגשת ובלב מלא אהבה והכרת טובה לרבו ומורו את מהלך האירועים שהובילו להצלת יהודי בולגריה:

במהלכה של שנת 1940, כשהפשיסטים השתלטו כמעט על אירופה כולה, כשנהרות של דם נשפכו בשדות הקרב, כשמאות אלפי אירופים נכלאו במחנות ריכוז, כשכל דעה מנוגדת לשלטון נרדפה ללא רחם, כשחייהם של אנשים רבים נלקחו בידי הנאצים בלי טיפת חמלה אנושית, נתגלו עננים מבשרי סערה גם תחת שמי בולגריה. שליחיו של היטלר התמקמו בכל מרכזי השלטון, והתעמולה הנאצית הוליכה גם את בולגריה לתוך זרועות הרשע.

תעמולה זאת לא בחלה בדבר. נפשם של מאות אלפי אזרחים בולגרים הורעלה מכוח השפעתם של שליחי היטלר זרים ומקומיים. תעמולה זאת פגעה במיוחד במיעוט היהודי השקט בבולגריה, אשר חי בשלום בין האחים הבולגרים זה מאות שנים.

האירועים הגיעו לידי כך שהשלטון הבולגרי בהנהגת פילוב, גברובסקי ובוג'ילוב, באסיפה לאומית מוקפת שוטרים (אשר נבחרו כ"נציגי העם") חוקק נגד יהודי בולגריה את החוק המביש ביותר שאפשר היה לחוקק ‒ "החוק להגנת האומה". כבר אז ידענו שלא אינטרס לאומי הוא שהכתיב את חקיקת החוק הדרקוני, שנַגַד את רוח החוקה. כוונתם האמיתית של מי שהצביעו בעד החוק הייתה, ראשית כול, לחזק את מעמדם של אותם שרים ו"נציגי העם" שהולעטו באידיאולוגיה ההרסנית, במטרה לכבוש את השלטון ולבסוף לשלוט על גורל היהודים בבולגריה, להשתלט על רכושם ואז להפקיר אותם לידי  גרמניה כדי לחסלם.

תוכניתם הצליחה במלואה. "החוק להגנת האומה" התקבל ברוב קולות ומיד החל יישומו: עשרות אלפי יהודים אולצו לנטוש את חיי היום יום שלהם. על פועלים רבים נאסר להמשיך במלאכתם. רופאים, עורכי דין, רוקחים, מהנדסים ופקידים היו חייבים לחדול מעיסוקם מפני שהחוק אסר על הרופאים לרפא, על עורכי הדין להגן, על הרוקחים להכין תרופות עבור ה"ארים". בנוסף החלה רדיפת יהודים בבתיהם. העניין הגיע לידי כך שכל יהודי סופיה נאלצו לעזוב את עירם, עיר הבירה, ולעבור לערי השדה עד שיישלחו לפולין. כל זה הוסכם בין ההנהגה לגרמנים.

החוק להגנת האומה השפיע על 90% מיהודי בולגריה. עיקר השפעתו הייתה על הנפש: אסור היה ליהודים לצאת אחרי תשע בערב, רבעים מסוימים, תיאטראות, רחובות מסוימים ואספות המוניות היו מחוץ לתחום. רק שעתיים ביום הוקצו ליהודים לערוך קניות, ולבסוף תלו על היהודים את הכוכבים הצהובים ועל הדלתות תלו שלטים ‒ "בית יהודי", כדי שאפשר יהיה בדרך זאת לגזול אותם, ללעוג להם או להעלים אותם על ידי הובלתם למקום בלתי ידוע.

במשך חמש שנים שחורות אלה נרדפו יהודי בולגריה פיזית ונפשית. איש לא ידע מה מחכה לו מידיו של בֶּלֶב הסדיסט. היהודים היו מיואשים, ואיש מהם לא בטח בחייו.

אחינו שבאותם ימים עמדו בראש מוסדות ציבוריים, ניסו להשפיע על אישים במדינה, אך אלה מצדם נקטו גישה פאסיבית בנוגע לפוליטיקה הפנימית או החיצונית של בולגריה הנאצית, או שפעלו כאופוזיציה בניסיון להרים קול לטובת האינטרסים של המיעוט היהודי. אך הכול היה לשווא מאחר שגברובסקי ונושא כליו בֶּלֶב כבר החליטו לחסום כל דרך מילוט ובלבד שליהודים לא יהיה מנוח  עד נשימתם האחרונה. [...]

המצב הזה לא יכול היה שלא להעיק על נפשו של הרב דניאל ציון. עמוק בנפשו הוא היה משוכנע שכל מה שקורה איתנו וכל מה שקורה בעולם בעניין הגבלת חופש הפרט וחופש העם, הוא תקופה היסטורית של נסיגה לאחור על מנת לאגור כוחות להתחלה חדשה. אמת היסטורית היא שאלימות לא יכולה להחזיק מעמד לאורך זמן. הוא היה משוכנע שדיכאון העם כתוצאה מהעושק הפשיסטי-היטלראי יעבור. אבל באותו זמן, הייאוש שהוא ראה על פניהם של היהודים שכנע אותו לא לחכות עד עבור הסערה שעלולה להביא לידי מצבים בלתי הפיכים, וכי עליו לעשות מעשה!^[7]

מכאן העביר אנסקי את רשות הדיבור לדניאל ציון עצמו, שרשם בבהירות מופלאה את סיפור המעשה, כמו גם את השלכותיו הציבוריות ‒ עוד צעד בהשגת חירותם של יהודי בולגריה; והשלכותיו האישיות ‒ פיטוריו ממשרתו כרב ראשי, על ידי לא אחרים מאשר מנהיגי הקהילה היהודית. האירועים שהוא מפרט להלן התרחשו בשנת 1942.

במצב שנוצר, חיפשתי את עזרתו של אחד היועצים המקורבים למלך בוריס. ביקשתי ממנו שיתייצב לפני המלך וישדל אותו להתערב בעניין שינוי או הקלה חלקית או מלאה של החוקים נגד היהודים, וכמו כן ריכוך הפוליטיקה האנטי-יהודית במדינה. לצערי, התערבות זו לא הביאה לשום תוצאה. מפיו של יועץ המלך הודיעו לי ש"המלך משוכנע שחוק זה נחקק רק כדי להשביע את רצונם של בעלי הברית שלנו ‒ הגרמנים, ושהחוק אינו מיושם בשלמותו".

הבטחה זו לא קוימה לחלוטין, כך ש"החוק להגנת האומה" לא בלבד שיושם לחלוטין אלא יושם במלואו ובאופן אכזרי וברוטלי. מאוכזב מחוסר ההצלחה ‒ מצד אחד, ומחיי היום יום שהעיקו על יהודי בולגריה המיואשים עד עפר, יצאתי שוב לחפש אנשים מקורבים למלך. כך הגעתי למזכירו האישי.

התייצבתי לפניו וביקשתי ממנו שירשה לי להתקבל אצל המלך על מנת שאשמיע בפניו את טענותיי. נאמר לי שהמלך לא נמצא בארמון. בכל מקרה סיבת הפגישה המבוקשת עוררה את תשומת ליבו של המזכיר. [...] ניסיתי להסביר, שכמלך וכאדם אסור לו להבדיל בין אזרחי המדינה בין אם הם בולגרים, יהודים או אחרים. כולם שווים בפני החוקה, והוא חייב בפני העם והחוקה שבפניה נשבע לשמור על האזרחים שלו ‒ רכושם, חייהם והחופש שלהם.

הסברתי כמו כן שכמו שאלוקים לא מבדיל בין שחורים, נוצרים ויהודים, כך גם הוא אסור שיחלק את האזרחים שלו כ"נעלים" ו"ירודים", כ"חברים" ו"אויבים" וכן הלאה. ואם למרות הכול הוא ממשיך לתמוך בחוק שהוא נגד החוקה, הרי שהוא ייתן את הדין בפני הקב"ה ובפני העם. לאחר מכן שאל אותי המזכיר אם "החוק להגנת האומה" פוגע בי באופן אישי, והאם בגלל זה אני בא לארמון. עניתי שהחוק הזה לא פוגע בי אישית, מאחר שאני חסר נכסים, אך מבחינה מוראלית אני פגוע ביותר. הדגשתי גם שבואי לארמון אינו במטרה להשיג טובה אישית, אלא בכדי להזהיר את המלך שאל לו להשליך את עצמו ואת המדינה לפני כעסו של הכול יכול. בסוף ביקשתי מהמזכיר שיואיל בטובו, שאם מסיבה זו או אחרת המלך יסרב לקבל אותי ולשמוע את דבריי, אז לפחות שיעביר אליו את מילותיי האחרונות.

‒ תאמר לו עוד, שאני עומד על כך שאתקבל אצל המלך ואשוחח עמו פנים אל פנים, וכי המפגש הזה הוא לטובת בולגריה, לטובת העם הבולגרי ולטובתו הוא.

המזכיר הבטיח לי שיעשה ככל שניתן.^[8]

מלכות שמיים מגיעה

אדוני השר, באתי למסור לידיך את דבר האלוקים הזה

יומיים לאחר מכן, לאחר פגישה עם שר האוצר דוברי בוז'ילוב, בה חזר דניאל ציון על עיקרי הדברים שמסר למלך, ולאחר שקיבל מהשר הבטחה לדבר עם שר הפנים גברובסקי בעניין חמת זעמו העתידית של האל על מי שיפגע בילדיו, חווה דניאל ציון התגלות שמיימית.

משיצאתי ממשרדו של השר השתלטה עליי השראה מלמעלה וקול פנימי דיבר בתוכי:

"מלכות שמיים מגיעה לפני האדמה. היא מתקרבת ותשמיד את כל ההולכים בדרך הרע. יישארו וייהנו משמחת חיים וטובם רק אלו שילכו בדרך הישר.

אנשים ועמים שחיים ונותנים חיים וחופש לאחרים, יחיו גם הם. לא יהיו עוד הגבלות. לכל ילדי האלוקים הזכות לחיות ולהתפתח חופשי כרצונם.
זהו רצון האלוקים! מי שיתנגד לרצון זה יסבול וייעלם. אהבת האלוקים שחובקת את כל הברואים, תבוא במקום השנאה ואי ההבנה. אהבת אחים תבוא במקום חוסר הרמוניה.

מי שיקבל ויישם זאת יהיה בטוח לעד. העם אשר יתחיל לקיים בחייו את דבר האלוקים, יצליח וכל המעשים הכלכליים והפוליטיים יסתדרו לטובתם. ולהפך.

היזהרו, עמים! אלוקים הוא המדבר! כל מה שיאמר, יהיה!"

 

וליבי אומר לי: לך וכתוב את דבר האלוקים הזה, וחלק אותו למלך ונתיניו, כך תעורר דאגה בליבם של כל אלו ההולכים בדרך החושך!

את דבריי אלה הדפסתי ושכפלתי. את המקור הדפסתי במכונת כתיבה,  ועם דף זה התייצבתי בפני המזכיר של המלך. משהושטתי לו את ההעתק הראשון אמרתי לו: דבר אלוקים זה, מן ההכרח שיימסר למלך.

המזכיר הבטיח לי לאפשר את הדבר מיד. מאוחר יותר למדתי שהדף אכן הגיע ליעדו.

הלכתי למשרד האוצר. התייצבתי לפני המזכיר האישי של השר והכרזתי שברצוני לתת לו העתק של מכתבי. מעט אחר כך הוזמנתי להיכנס אל לשכת השר:

‒ אדוני השר, באתי למסור לידיך את דבר האלוקים הזה.

הוא קם מהכיסא, לקח את הדף וקרא. התבוננתי בו. ראיתי שידיו רעדו. פניו הביעו מחשבה. כשסיים לקרוא שאל אותי אם נפגשתי עם שר הפנים פטר גברובסקי. עניתי שלא, אך אגש אליו על מנת למסור גם לידיו העתק של דבר האלוקים. בסוף הלכתי לראש המשטרה ומסרתי לו גם כן העתק.

הוא קרא בו בנוכחותי.

‒ מה רצונך להשיג בזה? שאל ראש המשטרה.

‒ אבקש שתיקח לתשומת לבך את תוכנו של דבר האלוקים. אבקש לחלק אותו בין כל אנשי הדירקטוריון.

‒ בסדר. יש עוד משהו שברצונך לאמור?

‒ כן! אני מבקש אישור שיאפשר לי להגיע לכל מקום במדינה.

‒ למה?

‒ כדי להפיץ את דבר האלוקים הזה.

‒ כדי לקבל אישור כזה עליך להגיש בקשה.^[9]

מכאן הולך הסיפור ומקבל תפנית מוזרה. למרות הרצינות חסרת התקדים שבה התייחסו לדניאל ציון השרים הבכירים ביותר בממשלה, דווקא חבריו לקהילה העבירו ביקורת קשה על פעולותיו.

ביציאה מלשכת המשטרה פגשתי שניים מעמיתיי היהודים. לטובתם לא אמסור כאן את שמותיהם. הסקרנות היא אחת מהתכונות של היהודים. אחד מהם שאל בבוטות למה הלכתי למשרדו של ראש המשטרה. עניתי לשניהם שהייתי שם בעניין כללי. לא עברו שעות מעטות ונשיא מועצת יהדות בולגריה, מר יוסיף גרון פגש אותי ברחוב. בינינו התפתחה השיחה הבאה:

‒ אתה ביקרת בלשכת שר המשטרה?

‒ כן.

‒ למה?

‒ כדי למסור את דבר האלוקים.

‒ מי הרשה לך להעביר את הדברים האלה? איך אתה יכול לעשות דברים כאלה ללא ידיעתנו?

אתה פקיד שלנו! אנחנו אוסרים עליך להפיץ את המכתב הזה. אני דורש ממך להעביר אליי את כל ההעתקים שבידך.

נשארתי מופתע מהטון המצווה של נשיא המועצה. לא רציתי לענות בטון דומה. עניתי בשקט גמור:

‒ אני לא פקיד שלך. אני משרת של האלוקים ועושה את הטוב בעיניו. דבר האלוקים נועד לאחרים, לא לך וגם לא לאנשי לשכתך.

נפרדנו. ביום המחרת מועצת הקהילה הזמינה אותי להיות נוכח בישיבה שנועדה לדון אודות דבר האלוקים. הופעתי בפניה. כל הנוכחים היו מודאגים מאוד. בחדר הגדול שררה אווירה מקפיאה. הנשיא פנה אליי במילים אלה:

‒ תסביר לנו מה פירוש דבר האלוקים הזה, אותו חילקת, לפי מה שנאמר לנו, לכל השרים בארמון, לאנשי רוח נודעים ולאנשי הממשל.

‒ זהו נאום שנכתב בהשראה אלוקית ובהבטחה שאחלק אותו בין כל האישים האחראיים במדינה.

‒ אך לך אין רשות לעסוק בעניינים פוליטיים... אתה פקיד בלבד.

‒ נהדר! ‒ הפסקתי את דברי הנשיא: בכל מקום בו התייצבתי לא העירו לי כהוא זה: להפך, כולם, ללא יוצא מן הכלל, קיבלו אותי בתשומת לב, הקשיבו לי, למרות שדיברתי בבוטות נגד האמצעים בהם נקטה ההנהגה הבולגרית נגדנו היהודים. מפליא הדבר שאתם, הנציגים של יהדות בולגריה, גוערים בי, במקום לתמוך בי ולעודד אותי על פעילותי החיובית. [...]

‒ האם לא ברור לך שכל מעשיך פה ושם עלולים להערים הרבה בעיות לעם היהודי? ‒ שאל אחד מחברי המועצה.

‒ חשבתי על הכול. לא גרמתי אי-נעימות לאיש. להפך, הפחד הזה שאחז בכולכם הוא שיביא אסונות גדולים יותר על ראש כולנו. אם אתם פוחדים, ואם אני, כמנהיג רוחני של יהודי בולגריה, מזיק במעשיי

לאינטרסים שלכם, הרי שאני מוכן להתפטר. [...]

ללא קשר ליחס ביני לבין מועצת הקהילה והמועצה העירונית, המשכתי להסתובב בין כל הגורמים הפוליטיים.

התייצבתי בפני מזכיר הארמון ואמרתי לו, שלנו ברור עד כמה המלך מושפע מהכוחות האפלים שמשתלטים על העולם. תגיד למלך שלא יושפע מהכוחות האפלים האלה, אשר יפלו במהרה.

אמור לו שיבטח רק באלוקים! תאמר לו גם שייקח ברצינות את דבר האלוקים אחרת רע ומר יהיה לו ולמדינה כולה.^[10]

 לכב' הוד מעלתו בוריס, מלך הבולגרים.

מזה שנתיים האספה הלאומית מחוקקת חוקים נגד בני עמי. כתוצאה מכך היהודים מבוהלים ופוחדים מהרס וכליה. אין ברצוני להעסיק את הוד מעלתו בתוצאות של החוקים האלה, אך אין ספק שהם הביאו אלפי פועלים, רוכלים וסוחרים זעירים ‒ אותם ואת משפחותיהם ‒ לידי עוני חסר תקווה. אני מגדיר את המצב האומלל הזה "חסר תקווה" מפני שהתקנות האחרונות מונעות מהלשכות של היהודים, מנאמני בית הכנסת ומארגוני הצדקה את הכנסותיהם. ידוע שכל המוסדות האלה עוסקים בעיקר בתמיכה ביהודים עניים. אכיפת תקנות אלה תוביל לסגירת בתי ספר ובתי כנסת, כלומר תביא אומללות רוחנית וחומרית לבני עמי.

אני מבקש מהוד מעלתו שידמיין את עצמו במקומם של אלפי אבות, אימהות וילדים ששקעו ביגון, עד כדי ייאוש משתק וחוסר יכולת לעזור לאחרים. האם לא נאמר בברית החדשה, "במידה שאתה מודד את עצמך, כך ימדדו אותך אחרים". המצב הזה אינו שרוי בהרמוניה עם חוקי האלוקים שהם אהבה, יושר וחכמה.

בשם היושב במרומים אני חייב להזכיר להוד מעלתו את דבר האלוקים, שהיה לי הכבוד להעביר אליו. כל אחד חייב לקחת בחשבון את הנאמר בו, במיוחד הוד מעלתו, כמנהיג של העם הבולגרי. יהא גורלם אשר יהא, אתה הוא שתיתן דין וחשבון על כך לפני האלוקים.

אם תמנע אכיפת חוקים אלה, תהיה זו בולגריה שתיישם את רצון ה' ובה תזרח שמש השלום, לטובתה ולטובת האנושות כולה. אמן.

הרב דניאל ציון.^[11]

את המכתב הזה נתן דניאל ציון בראשית 1943 למזכיר הראשי של הארמון, בבקשה שיימסר למלך, וליתר ביטחון הפקיד עותק נוסף בידי היועץ האישי של המלך.

יומיים לאחר מכן היועץ האישי מסר לי את הבטחתו של המלך שהוצאת יהודי בולגריה אל מחוץ לגבולות המדינה לא תתבצע ושבתי הכנסת, בתי הספר ומוסדות התמיכה לא ייסגרו.

התייצבתי לפני המטרופוליט של אז ושל עכשיו, הוד רוממותו אקזרח סטפן. בתשומת לב הוא קרא את דבר האלוקים ואמר: "זוהי התגלות אלוהית אמיתית. אני אבוא לפני המלך ואומר לו שכל מה שכתוב כאן הוא אמת והוא יתגשם. אלך גם אל השר בוז'ילוב ואזהיר אותו שייזהר ולא ימשיך לרדוף את היהודים, כי אז אכן יתקיים כל הכתוב בדבר האלוקים."

עליי להדגיש שהוד רוממותו אקזרח סטפן היה אדיב מאוד כלפיי. הוא הצהיר שהוא מתנגד לכל הנעשה ליהודים, שהוא, יחד עם הסינוד הקדוש, התערבו לא פעם נגד המגמה האנטי-יהודית, שהיא לא אנושית ונוגדת את עקרונות הנצרות.

עם יציאתי מאת האיש רם המעלה הזה, הוא אמר לי: "השערים עבורך פתוחים תמיד, אתה יכול להיכנס מתי שתרצה. אתה תמיד תתקבל בברכה."^[12]

צו מן המקום הגבוה

 "אם תשלח לפולין אפילו יהודי אחד, אתה והשושלת שלך תיכחדו כליל."

למרות ההבטחות החגיגיות, כבר בחודש מרץ 1943 קיבלו יהודי קיוסטנדיל (עיר במערב בולגריה) הוראה להתארגן לנסיעה. "לאיש לא היה קשה לנחש מה הייתה הכוונה," כתב ציון בזיכרונותיו והוסיף: "באותו זמן נודע שגם יהודי פלובדיב (העיר השנייה בגודלה בבולגריה) קובצו בבית ספר אחד והמתינו שבכל רגע יועלו לקרונות ויובלו ל... פולין. שתי עובדות אלה הביאו את היהודים לידי ייאוש גדול ביותר. היה ברור לכולם שהמשרד לענייני היהודים החליט לחסל אותנו."^[13]

כבר בתחילת אותה השנה נפגשו דניאל ציון ופטר דנוב כדי לדון במצבם המסוכן של היהודים. שיחתם ארכה שש שעות, ויש לשער שלחלק מהאירועים הבאים יש קשר ישיר להשפעתו הניכרת של דנוב על בכירים בממשל הבולגרי ובמיוחד על הקולונל ליובומיר לולצ'ב (Lyubomir Lulchev), אחד מיועציו הקרובים ביותר של המלך.

בספרות הרשמית על הצלתם של יהודי בולגריה לא נזכר כי פטר דנוב, לאחר שנודע לו מתלמידו, פקיד הממשלה מתודי קונסטנטינוב (Metodi Konstantinov), על אודות ההחלטה לגרש את כל יהודי בולגריה, שלח למלך באמצעות לולצ'ב את האזהרה הבאה: "אם תשלח לפולין אפילו יהודי אחד, אתה והשושלת שלך תיכחדו כליל." (כפי שמעיד קונסטנטינוב עצמו).^[14] במשך שלושה ימים לא הצליח לולצ'ב למצוא את המלך, עד שאמר לו פטר דנוב היכן המלך נמצא (לפי הסיפור הוא היה בבקתת הציד שלו בהרי הרילה). ב-9 במרץ 1943, כך כותב קונסטנטינוב, קיבל המלך את אזהרתו של פטר דנוב מלולצ'ב, ובעקבותיה נסע מיד לסופיה, ביחד עם לולצ'ב, ובקבינט של השר האחראי על הגירוש, שר הפנים פטר גברובסקי (Gabrovski), הוא קרע את צו הגירוש לחתיכות.

סיפורו של קונסטנטינוב אינו לגמרי מדויק, אך נראה כי הוא ממלא פער מידע לגבי האופן שבו התערב המלך בעניין, וכיצד קרה כי "צו מן המקום הגבוה ביותר" (כפי שכותב ההיסטוריון מיכאל בר-זוהר),^[15] הגיע לשר גברובסקי ב-9 במרץ 1943. בר-זוהר מעריך כי דימיטר פשב (Dimitar Peshev),^[16]  חבר מוביל בפרלמנט, דיבר אל השר גברובסקי בשלהי אותו יום עצמו, והסכים למפגש עם המשלחת מקיוסטנדיל בשעה 15:00 באותו אחר צהריים. בשעה זו, כבר קיבל השר גברובסקי הוראה "לעצור את הגירוש המתוכנן של יהודים מתוך גבולותיה של בולגריה הישנה".^[17]

"הצו שוּנָה אך הסכנה לא חלפה עדיין," כתב ציון. "כולם ניסו לנחש כלפי מי תכוון המכה הבאה של 'הועד העליון'. והיא לא איחרה לבוא." במאי 1943 חולקו בין בתי היהודים צווים על העברתם מסופיה לערי השדה. "אף אחד לא ישכח את התמונות קורעות הלב ברחוב היהודי ובשכונות היהודיות בימים השטניים האלה," הוא כותב, "כשאחינו ואחיותינו, עם דמעות בעיניהם, ספוגים בדם, נפרדו מקרוביהם וממכריהם. היינו בטוחים שזהו השלב הראשון לפני שנישלח לפולין ‒ העברתנו לערי השדה.^[18] עכשיו היה צורך לפעול במהירות הבזק."

תפילת ההמונים

קהל של כמה אלפים התחיל להתפלל בקול, כשבהדרגה התפילה הפכה לבכי. לא מילים הופנו לשמיים כי אם תחינות של אבות, אימהות וילדים, של עניים ועשירים, של אנשים פשוטים ומלומדים

לחג הלאומי במאי 1943 תוכננה הפגנה יהודית גדולה כדי לבקש מן החברה הבולגרית לפנות למלך ולממשלה ולהשפיע עליהם לתמוך ביהודים. הרב דניאל ציון הכריז על יום זה כעל יום של צום ותפילה.

התפילה הייתה אמורה להתחיל בשעה 5 לפנות בוקר. ביום המיועד, היה בית הכנסת המרכזי מלא מפה לפה. גם החצר והרחובות סביב. על פני כל הנוכחים, ללא יוצא מן הכלל, ראיתי עצב ובהלה. כשהצלחתי לבסוף לפלס דרך לבית הכנסת, דלת הכניסה הייתה נעולה. רצתי למועצה כדי לשאול מה הסיבה שבית הכנסת נעול. שם פגשתי את אדון מג'אר. לשאלתי למה בית הכנסת נעול הוא ענה שהסיבה היא: "הצורך להימנע מסכסוכים", ולכן ניתנה הוראה שלא לפתוח את הדלתות.

אני חוזר אל קהל האלפים. כולם תוהים איך ייתכן שברגע גורלי כזה, יהיו  דלתות בית התפילה נעולות, איך ייתכן למנוע מקהל של אלפים את הזכות להתפלל, להתנחם ולשמוע כמה מילים מרגיעות! אני מסביר לכולם את הסיבה שנתנו לי לנקיטת צעד זה. נשמעות צעקות: פחדנים!

במצב זה כולנו פנינו אל בית הכנסת בשכונת יוצ'בונר. שם פגשנו קהל אלפים נוסף. והנה כאן קרה משהו שלא ראיתי או שמעתי מעולם. קהל של כמה אלפים התחיל להתפלל בקול, כשבהדרגה התפילה הפכה לבכי. לא מילים הופנו לשמיים כי אם תחינות של אבות, אימהות וילדים, של עניים ועשירים, של אנשים פשוטים ומלומדים. כן, זהו המקרה הראשון אצלנו, כשכל היהודים מכל השכבות, מכל הגילים ובני דעות פוליטיות שונות, חשבו כאחד. באמת, רק הסבל יכול לאחד אנשים...

באווירה כזאת עליתי על הדוכן והתחלתי לדבר:

‒ אל ייאוש אחיי ואחיותיי! אל תאבדו את האמון בכול יכול! האמינו בכוחו וביכולתו להפוך לאבק את כל אלה שמרימים יד נגד העם היהודי חסר ההגנה. לא פעם עמד העם הזה בפני סכנת מוות. אך תמיד הכול יכול בא לעזרנו, אפילו לפני שעת האפס, והציל אותנו מהסכנות הממשמשות ובאות. האמינו ואל תיפול רוחכם! למרות הכול נתגבר על הסבל שנכפה עלינו. הרימו ראש! פתחו את לבבכם כדי שייכנס לתוכו אור, ואז גם האלוקים יפתח את ליבו וישלח לנו גאולה.

המתח גבר מרגע לרגע. בינתיים התקרב אליי אדון מנחם מושונוב והודיע לי שהמטרופוליט סטפן הבטיח לקבל אותי מיד. אחרי כמה דקות הנה אני פנים אל פנים מול המטרופוליט. מהבעת פניו הבנתי שנשמע חדשות טובות.

לא טעיתי.

‒ לֵך ‒ התחיל המטרופוליט ‒ תגיד לעמך, שהמלך נתן הבטחה חגיגית בפניי ובפני ראש הממשלה של בולגריה, שהעם היהודי בבולגריה לא יצא מגבולות המדינה. לך ותעביר להם את החדשה הזאת; תרגיע אותם, והלוואי ויאמינו בכול יכול שלא שוכח לעולם את ילדיו. לך לשלום!

מרוגש מהחדשות ששמעתי זה עתה, הודיתי בלבביות למטרופוליט על האכפתיות שגילה ועל ניסיונותיו להציל את יהדות בולגריה, ושיהדות זו לא תשכח לעולם את ההתערבות רבת הערך וההקרבה.

מכאן בבית הכנסת, קהל האלפים חיכה בחוסר סבלנות לחזרתי. ירדתי מהמכונית ופניתי אל הדוכן. שקט של בית קברות! אני מודיע: הנה אחים, תפילותינו התקבלו. יש לי יסוד להאמין שאנחנו לא נגורש מהמדינה.

למרות זאת היהודים בסופיה החליטו להביע את מחאתם לפני המלך על ההחלטה לגרש את היהודים מחוץ לגבולות בולגריה. בכמה מקומות ביוצ'בונר הורמו במות, בהן חברים שלנו מחו נגד ההליכים הקיצוניים של "הועד העליון".

קהל של כמה אלפים פנה לרחוב קלמנטינה בדרך לארמון. אך לפני שהגיע לכיכר, כמה שוטרים וחיילים, מצוידים באקדחים וברובים אוטומטיים, רדפו אחרי המפגינים. הם עצרו את כל מי שיכלו ללכוד. כ-300 איש רוכזו בבית הספר "פוטינוב". מאוחר יותר שוטרים נכנסו לבתי יהודים ומשפגשו ביהודי, הובילו אותו לבית הספר. בתוהו ובוהו שנוצר הובילו אותי שני יהודים לבית.

אחרי ששהיתי שם זמן מה, חשבתי והחלטתי שחובתי לא להתחבא, אלא לצאת ולברר, מה הסיבה למעשה הפוליטי נגדנו. ברגע שנכנסתי לביתי, שני שוטרים וכמה סוכנים שלוו בידי... יהודי, נכנסו לביתי. היהודי הצביע עליי לפני השוטר והכריז:

‒ הנה זהו דניאל ציון! (טוב שהוא לא נישק אותי!)^[19]

אסרו אותי. בתחילה הובילו אותי לבית הספר ואחר כך הובלתי לבית המעצר. הם חקרו אותי, ניסו להכות אותי, אך לא עשו זאת.^[20]

ימים אפורים וחיוורים

 המצב הנפשי של האנשים התערער מיום ליום, כולם היו משוכנעים שבלילה כלשהו יעירו אותנו, יעלו אותנו על דוברה ולאורך הדנובה יעבירו אותנו לפולין

כאחד ממנהיגי ההפגנה, נעצר דניאל ציון והובא אל מחנה המעצר סומוביט (Somovit) שליד פלבן (Pleven) בצפון בולגריה, שם היה כלוא במשך כמה חודשים.

המשטר במחנה היה אכזרי. כך, למשל, לא הרשו לנו לקום ממקומנו, להסתובב בחדר, אף על פי שהיה מרחב, להביט מבעד לחלונות, לשוחח וכדומה... בשביל הצרכים הקצו לנו חצי שעה בלבד ביממה. במחנה היינו כ-200 איש בסך הכול, תארו לעצמכם ש-200 איש היו צריכים לעשות את צרכיהם הטבעיים במספר קטן של בתי שימוש, היו בין האסירים שהיו עם קלקול קיבה... אתם יכולים לתאר לעצמכם את המסכן הזה שהיה צריך עם כוחות אל-אנושיים לחכות לחצי השעה.

הסוהרים התנהגו אלינו בגסות, שום בקשות לא הועילו. מכות, יריקות, קללות ‒ היו תופעות רגילות במחנה, בכלל, ההטרדה הנפשית פגעה בנו יותר מכול.

כשאחרי כמה ימים העמידו אותנו שוב בשורה והסגן הגיע שוב, התלוננתי בפניו שהסוהרים גסים מאוד כלפינו, ביקשתי ממנו שיגיד לי האם אנחנו בעלי חיים או אנשים שנעצרו בידי השלטונות רק בגלל היותנו יהודים? מדוע יש צורך לקלל אותנו ולכוון את הרובים כלפינו? הסגן "הואיל" לצחוק מבלי לענות...

ומה הייתה התוצאה של התלונה שלי? ‒ ביום המחרת השוטר שכנראה הרגיש נפגע מדבריי, נכנס לחדר ובטון גס שאל:

‒ מי מכם התלונן אתמול בפני הסגן?

‒ אני! עניתי.

‒ בוא אתי...

יצאנו מדלת הכניסה, הוא הלך אחריי, והוביל אותי לחדר שהיה מיועד לסוהרים.

‒ שמע, אתה יודע שכאן לאיש אסור להתלונן?

‒ אני, לא בלי הצדקה, הפניתי את תשומת ליבו של הסגן, שאתה קשוח מאוד כלפינו ‒ עניתי בשקט.

‒ כאן אין דבר כזה, הוא צעק לעברי, וטוב שתדע! אם עוד פעם (הוא הוציא את האקדח שלו וכיוון אותו לחזי) תתלונן, תקבל כדור, זכור זאת היטב...

הימים עברו, אפורים, חיוורים ומלאים בחרדות ומצוקות, המצב הנפשי של האנשים התערער מיום ליום, כולם היו משוכנעים שבלילה כלשהו יעירו אותנו, יעלו אותנו על דוברה ולאורך הדנובה יעבירו אותנו לפולין. הפסיכוזה הזאת לא עזבה את שוכני המחנה, הם היו כל הזמן במתח, וכל רעש קטן, או תנועה לא רגילה של השומרים היוו הוכחה ל"אקציה" קרובה.

כולם חשבו שבמוקדם או במאוחר ישלחו אותנו לפולין. ניסיתי לשכנע שזה לא יקרה, וכשראינו שהם בונים מטבח, רק אז הרוחות התחילו להירגע.^[21]

לאחר כמה חודשים של מאסר בתנאים פיזיים ונפשיים קשים במחנה סמוביט, שם גם הכיר את המורה הרוחני שלמה קאלו,^[22] שוחרר דניאל ציון וחזר לביתו ולקהילתו.

"גירוש יהודי בולגריה נדחה שוב ושוב," כותב אנסקי, "ולבסוף הופך לבלתי אקטואלי כאשר באוגוסט 1943 מת באופן פתאומי המלך בוריס^[23] ובמקביל חלה הרעה במצב המלחמתי של גרמניה, כשבנות הברית פולשות לאיטליה וקיים החשש של פלישה לבלקנים, עד שבספטמבר 1944, עם התקרבות הצבא האדום לגבולות בולגריה, מכריזה הממשלה החדשה על מלחמה בגרמניה.
לאחר המלחמה, עם רוח ההשכלה שפגעה גם ביהדות בולגריה, החל הרב דניאל ציון מוציא לאור את הירחון האור, בו כינס את תשובותיו על השאלות המדעיות השונות, ועל פי מכתבי ההערצה שכתבו לו מאות, נראה כי קלע למטרה. כעת, לראשונה, בחר לאפשר גם פרסום של מאמרים נוצריים, ועל כך הואשם בכפירה."^[24]

אש לוהבת

"הוא הבין כי העולמות העליונים אינם נתפסים על ידי הרוב המכריע של בני האדם, ורק מעטים רואים אותם, מפני שחושיהם הדקיקים עדיין ערניים, ולא נרדמו בהשפעת גסות החיים."

אחרי ספטמבר 1944, ובמיוחד בין השנים 1949-1952, היגרו כמעט כל יהודי בולגריה לישראל. רק כמה אלפים נשארו, בעיקר בסופיה ובפלובדיב. בתחילה לא רצה דניאל ציון להגר, הוא המשיך לכהן כרב הראשי של יהודי בולגריה, אך לאחר חלום, שבו אלוהים אמר לו ללכת, הוא אכן היגר ב-1949 עם משפחתו לישראל. ציון מונה כרב הקהילה היהודית הבולגרית ביפו, אולם עד מהרה ויתר על משרתו זו (גם עקב לחץ ציבורי בעקבות החשד שהפך ליהודי משיחי) ועלה לירושלים, שם עסק במשך חודש שלם בצומות, תפילות ותחנונים, בבקשו מאלוהים להראות לו את הדרך הנכונה. באביב 1950 אמר: "רוח הקודש גילתה לי שישוע אכן היה המשיח, אשר סבל בשבילנו והקריב את עצמו בגלל חטאינו.
אש לוהבת בלבי לא נתנה לי מנוח עד שאתוודה בפומבי על אמונתי."^[25] למחרת בבוקר הלך לרבנות הראשית בתל אביב וסיפר על מה שקרה.

הכרזתו הפומבית של דניאל ציון על אמונתו בישוע כמשיח הפכה לעניין גדול בישראל דאז ועוררה דיון ארוך בעיתונות הישראלית. מיסיונרים נוצרים שונים באו לראותו כדי לקבל את תמיכתו במטרותיהם, אולם הוא נשאר יהודי.

בשנת 1950 הוכרז על הקמתו של איגוד יהודים משיחיים, אשר גרם לסערת רוחות גדולה במדינה. דניאל ציון, שסירב לכל קשר עם כנסייה נוצרית כלשהי, כיוון שראה את עצמו כחלק מן הקהילה היהודית המאמינה בישוע המשיח, נבחר כנשיא האיגוד, אך זה פורק למעשה תוך זמן קצר.^[26] בשנת 1954 נישל אותו בית הדין הרבני ממעמדו כרב.

אחד ממאמיניו, יהודי משיחי ממוצא רוסי, העניק לדניאל ציון בניין ביפו, שבו הוא השתמש כבית כנסת עבור קהילתו.

במשך שנים רבות נמנע דניאל ציון מלהגיב על הרדיפות וההשמצות הפומביות נגדו, ורק בשנת 1960 כתב בעיתון הבולגרי פאר:

לא זנחתי את היהדות, להפך, אני חדרתי לתוככי היהדות ואני מקיים את כל מצוות התורה. לעניין זה יעידו מעשיי לטובתי כאלף עדים. אין לי בית כנסת בבת ים ואינני מטיף לנצרות, להפך, כתבתי חוברת שמדברת נגד הנצרות. יש לי בית כנסת ביפו, "שער השמיים", ואנחנו מתפללים כל יום, בשבתות ובחגים כמו בכל בתי הכנסת.

ההאשמות שהשתייכתי לכת שמתפללת לשמש, הן שקרים.  איני יודע אם קיימת כת כזאת בישראל, אני יודע שקיימת כת כזאת בבולגריה,  שחבריה קמים עם זריחת החמה על מנת להתפלל לאלוהים על כל הדברים הטובים שעשה,  כמו זה שנתן לנו את השמש שמאירה את האדמה וכו'... במילים אחרות ‒ אותם דברים שגם אנחנו היהודים מודים לאלוהים עליהם בתפילות, בהן אנחנו מודים לבורא האור.^[27]

דמותו של דניאל ציון נותרה שנויה במחלוקת עד היום, אולם למלעיזיו ניתן לענות במילותיו של  שלמה קאלו: "מיהו הרב דניאל ציון? [...] הוא נודע כאדם ישר, אמיץ, לוחם צדק בלתי מתפשר ואנטיפשיסט מובהק. הוא היה היהודי הדתי היחידי שארגן הפגנה נגד השלטונות הפשיסטיים, איים על המלך בעונש שמיים על מעשיו ביהודים (ואכן נפטר המלך 4 חודשים אחרי האיום ‒ 28.8.1943) ובסופו של דבר נעצר ונכלא במחנה הריכוז "סומוביט", שבו הוחזקו היהודים "המרדנים" על מנת להישלח למחנות השמדה בפולין. עבר זה מחייב יתר יחס של כבוד וביקורת עצמית בטרם נוטל איש עטו ועושה אשר עם ליבו".^[28]

תלמידו האוהב לנסקי כתב לזכרו:

הוא הבין כי העולמות העליונים אינם נתפסים על ידי הרוב המכריע של בני האדם, ורק מעטים רואים אותם, מפני שחושיהם הדקיקים עדיין ערניים, ולא נרדמו בהשפעת גסות החיים.

הוא התמכר בכל ישותו לעבודתו הרוחנית הפנימית, ולא שעה אל המתנכלים לו.

בעיני רבים היה הרב דניאל "מציץ ונפגע כאלישע בן אבויה", אבל הוא ידע שאין כך הדבר, וכי רגליו עודן נטועות בקרקע בעשיית חסד למען הזולת, תכונה שהנחיל גם לארבעת בניו ולבתו היחידה.

בגיל שמונים וחמש עוד המשיך ללמד את דרכו הייחודית לכל מי שרצה לשמוע, והוציא לאור ירחון על תורה וטבעונות, בשם "הטבע ואתם". גם דברים אלה היה מקיים בגופו, והקפיד לרוץ לאורך חוף הים בכל יום, לאסוף לו אצות למאכל, ולכבד את אורחיו בזרעונים ופירות יבשים. מגיל שמונים עד שמונים ושש ניהל יומן זעיר בו רשם את מסקנותיו בעבודת ה', וכיצד יכול אדם לקיים את אהבת הזולת הלכה למעשה.

עד סוף ימיו הקפיד במצוות, לשמור שבת, להניח תפילין בכל יום, ולדבר אל בוראו. לקראת סוף ימיו לא מצא עוד סיבה להרבות בדיבורים, כדבר חז"ל "כל ימי הייתי בין חכמים ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה".

מי שהיה עולה לבקרו בחדרו היחיד בקומה השלישית ביפו, יכול היה לשמוע את שירתו עוד מחדר המדרגות הנאה. החדר היה שטוף אור, ובמרכזו עמד עוגב, והרב דניאל היה שמח לזמר מניגוניו לאורחיו.^[29]

ב-13 בנובמבר 1976, בגיל 96, נפטר בשיבה טובה.

אחרית דבר מאת הארי סלמאן

נראה שליהודי בולגריה היה גורל יוצא דופן להינצל, הודות לשיתוף פעולה בין המנהיגים הרוחניים של בולגריה ‒ דניאל ציון, המטרופוליט סטפן ופטר דנוב. תפקידו של פטר דנוב לא זכה להכרה במחקרים בנושא זה, כנראה כיוון שלא ניתן היה לפרסם על כך דבר במהלך שנות השלטון הקומוניסטי. גם תפקידו בהכרה של דניאל ציון בישוע ככריסטוס אינו ידוע ברבים.

ניתן לומר, כי פטר דנוב תופס מקום מיוחד בביוגרפיה של הרב דניאל ציון ובשליחות חייו. דניאל ציון היה מנהיג יהודי גדול, אשר פתיחות המחשבה שלו אפשרה לו ליצור קשרים אישיים עם מנהיגיהן של קהילות נוצריות שונות בבולגריה. הוא נתן אמון בחזיונו הרוחני בנוגע לישוע, והוביל בכך חלק מיהודי בולגריה בשביל חדש אל ישוע.

תירגמה: תומר רוזן גרייס.

בתמונה: דניאל ציון. הצילום מופיע בספרון דניאל ציון ופועלו בשנות מלחה"ע השנייה, שכתב תלמידו אליעזר אנסקי

^[1]       קווים לדמותו של הרב דניאל ציון, אנסקי, סופיה, 1945. את המאמר המתורגם ניתן למצוא באתר "כולנו בולגרים".

^[2]       יוסף שולם, רב הקהילה המשיחית ביפו.

^[3]       במאמרו "זוכרים את הרב דניאל ציון" באתר https:ffoz.org מה-18.11.2019.

^[4]       בוריס ניקולוב היה תלמידו של פטר דנוב.

^[5]       Boris Nikolov, “Diamantite na evreite i skiniata na Mojseia" (redacted by V. Krustev), in: Izgrevut na Byaloto Bratstvo, T. I (red. Virgil Krustev), Sofia, 1993, pp 485-486.

^[6]       המטרופוליט סטפן היה הפטריארך של הכנסייה האורתודוקסית בבולגריה. חסיד אומות עולם שסייע בהצלת יהודי בולגריה מגירוש אל מחנות ההשמדה.

^[7]       הרב דניאל ציון, Pet godini pod fashistki gnet, אנסקי, סופיה, 1945. את המאמר המתורגם ניתן למצוא באתר "כולנו בולגרים".

^[8]       הרב דניאל ציון, Pet godini pod fashistki gnet, סופיה, 1945.

^[9]       שם.

^[10]      שם.

^[11]      שם.

^[12]      שם.

^[13]      בספרו של אנסקי. משם לקוחים כל הציטוטים של ציון במאמר.

^[14]      Metodi Konstantinov, “Spasiavaneto na evreite" (redacted by V. Krustev), in: Izgrevut na Byaloto Bratstvo, T. IV (red. Virgil Krustev), Sofia, 1995, p 534.

^[15]      Michael Bar-Zohar, Beyond Hitler's Grasp, Avon, MA, 1998, p 128.

^[16]      דימיטר פשב היה שר המשפטים וסגן יושב ראש הפרלמנט הבולגרי בתקופת מלחמת העולם השנייה. פשב הוא חסיד אומות העולם על חלקו בהצלת יהודי בולגריה מגירוש אל מחנות ההשמדה הנאציים, וזה חלקו בסיפור הנוכחי: פשב טען בפני גברובסקי שהוא מפר את החוק הבולגרי, שכן לא התקבלה כל החלטת ממשלה על גירוש היהודים מ"בולגריה הישנה" ומדובר במחטף. ולדימיר קורטב, מנהיג הארגון המהפכני המקדוני, איים על גברובסקי בנקיטת צעדים אלימים מצד ארגונו אם יבוצע הגירוש. בשלב זה, הודה שר הפנים שב-10 במרץ מתוכנן מבצע גירושם של יהודי "בולגריה הישנה" ולאור הטענות החוקתיות שהעלו חברי המשלחת הוא מוכן להשעות את ביצוע צו הגירוש. גברובסקי התקשר למושל קיוסטנדיל והורה לו לא לבצע את הגירוש (מתוך ויקיפדיה).

^[17]      Michael Bar-Zohar, Beyond Hitler's Grasp, p 128-130.

^[18]      כיום גורסים ההיסטוריונים שהמלך בוריס תכנן לדחות את תוכנית הגירוש לפולין, לטובת התוכנית לשלב את היהודים ככוח עבודה בבניית כבישים, אך דבר זה נודע רק מאוחר יותר.

^[19]      ציון מרמז ליהודה איש קריות שנישק את ישוע כשהסגיר אותו.

^[20]     הרב דניאל ציון, Pet godini pod fashistki gnet, סופיה, 1945.

^[21]      שם.

^[22]      שלמה קאלו נולד בסופיה בירת בולגריה. מגיל 12 היה פעיל במחתרת אנטי-פשיסטית. בגיל 15 נאסר והוגלה למחנה הריכוז סומוביט. את קורותיו במחנה סומוביט תיאר קאלו בספרו האוטוביוגרפי-רוחי אטאר.

^[23]      אירוע שרבים ייחסו להזהרות שהמלך קיבל מדנוב, ציון והמטרופוליט סטפן, שלוש אושיות דתיות רוחניות שהתרו בו שאם לא ישמור על יהודי ארצו ייענש מידי שמיים.

^[24]      הרב דניאל ציון, Pet godini pod fashistki gnet, אנסקי, סופיה, 1945.

^[25]      בריאיון ל"קול ישראל", 14 בספטמבר 1952.

^[26]      Moshe Imanuel Ben-Meir, From Jerusalem to Jerusalem ‒ Autobiographical Sketches, Jerusalem, 2006, pp 127-129, 131.

^[27]      קווים לדמותו של הרב דניאל ציון, אנסקי, סופיה, 1945.

^[28]      מאמר דעה במעריב, 6 בספטמבר 1965.

^[29]      קווים לדמותו של הרב דניאל ציון, אנסקי, סופיה, 1945.

 

הרב דניאל ציון היה יהודי שומר מצוות ומעולם לא התנצר או ניצר

תגובה למאמר מאת נינתו של הרב ציון

שמי טליה שניידר, אני נינתו של הרב דניאל ציון זצ"ל. זכיתי לפגוש אותו מעט לפני מותו, בגיל 98. זכיתי לעלות עם סבתי במדרגות המפותלות אל חדרו ביפו, דרך המסדרון הבוהק הלבן. זכיתי לראות את האור שמילא את חדרו, זכיתי לשמוע את חדר המדרגות מלא בשירה שלו, זכיתי שיניח ידיו על ראשי ויברך אותי. ראיתי צדיק. והוא היה סבא רבא שלי. בידי סידוריו ומחזורי התפילה שלו, והיומן שכתב בשנתיים האחרונות לחייו, בכתב ידו, עם הגיגיו הכמוסים ביותר. בחמש השנים האחרונות אימי השקיעה המון בתרגום כמה מספריו של הסבא הנערץ עליה. היא תרגמה ספר שכתב על חוויותיו במחנה הריכוז סומוביט, אך חשוב ממנו הספר 'דרך חדשה' בה הוא מתאר אדם חדש עם תודעה חדשה - מפעל חייו.

סבתי, ביתו היחידה, וחמשת בניו היו מחוברים ליהדות בעומק עומקים, ולעולם לא אשכח את מיכאל בנו (אחיה של סבתי) מקדש ומברך באירועים משפחתיים בקולו העמוק. בנו, ניסים ציון היה ידוע כמי שהקים את 'צוותא' בתל אביב שם למעשה עסק בלשמח את הבריות מתוך אהבת אדם עצומה שירש מאביו, הרב דניאל ציון. סבתי, הייתה אישה צדקת ויראת שמיים ממש, שעשתה את רוב זמנו במעשי חסד וצדקה, ולא פעם סחבה אותנו איתה.

ביומניו, ודרך ילדיו, ודרך ספריו, השאיר לנו הרב דניאל ציון מורשת פנימית עמוקה. הוא היה מקובל, והבין לעומק את פנימיות התורה. הוא הדגיש בפני כל מי שהיה מוכן לשמוע, שהוא יהודי שומר תורה ומצוות בראש ובראשונה. הוא היה  גדול מכדי לתבוע דיבתו. אך כאבו היה גדול והוא חש שהלעיזו עליו כאשר קישרו בטעות את שמו לנצרות. הוא מסר את כל כולו לקיום תורת ישראל. אך כדרכינו בני האדם, אנו מעדיפים חדשות עסיסיות יותר. לנו במשפחה כואב מאוד שעדיין משתמשים בשמו של הרב דניאל ציון זצ"ל, כדי לתארו כמי שדווקא במשיח הנוצרי. כל שכן, לומר שהוא משך רבים מיהודי בולגריה להאמין בכך. ועוד יותר, על כך שצעירים היום קוראים אודותיו ונמשכים להאמין שרב גדול כמותו נמשך לכך. כאילו לא היה לו די רוחניות בתורה.

אפשר להבין את ההתפעלות מגדלות של אדם, שכביכול מקבל על עצמו שתי דתות. אכן, בכל דת יש אמת. אדם גדול כמו הרב דניאל ציון, יכול היה לראות את גרעין האמת של הזולת, גם אם חלק עליו. זו גדלות. הוא ניסה לתקשר עם בני כל הדתות, אך מתוך רצון של השכנת שלום, ולא כדי להמיר דתו. מעט דומה אולי לרב פרומן זצ"ל בן תקופתנו, ששוחח עם חכמי המוסלמים, מבלי שמישהו סבר שהתאסלם.

אנו יודעים בוודאות שהוא היה עד יום מותו יהודי שומר תורה ומצוות, והוא מעיד על עצמו שהיה שומר מצוות קלה כחמורה, ומניח תפילין ולכן, כמי שמכירים היטב את העולם ההלכתי וחיים בתוכו, ברור לנו שלא יתכן שיהודי שומר מצוות 'יבחר' לעצמו חלק מן המצוות או יוסיף עליהן. אפשר לקרוא את שלושה עשרה העיקרים של היהדות בכל סידור שגם הסבא דניאל שלנו התפלל בו יום יום.

לא תיתכן מציאות של אדם שהוא גם שומר תורה ומצוות וגם קיבל על עצמו עוד כמה עניינים. אלא, שהוא היה אדם גדול ועמוק מאוד, ויכל להכיל את החלק של האמת של הזולת, או של כל חכמה. נראה, שרוב האנשים אינם מסוגלים לעומק כזה של הבדלה. ואולי בכך החטיא את מטרתו, כמו שגם אמרו אצלנו במשפחה כשראו כמה עלבונות ספג, 'עבור מה אתה צריך את זה?' כך אימי זוכרת היטב ששאלו אותו.

במידה רבה אני חשה עצמי כממשיכת דרכו, לאחר העיסוק הרב בכתביו העתיקים, וכן מתוך המצע שהוריש לנו. החיבור בין תורה לסביבה זורם בעורקיי, לא מעט הודות לסבא רבא הזה, וכן לאביו שעוד היה חי בסלוניקי, וגם הוא הנהיג ישיבה שמחברת בין תורה לסביבתנות יהודית בעומק העומקים. עולם מלא של תורת ישראל.

בברכה

פלורי כהן וטליה שניידר

נכדתו ונינתו של הרב הראשי ליהודי בולגריה

תמוז תשפ'